שתי מדינות לשני עמים, על בסיס קווי שישים-ושבע היא מסוכנת, קשה ואולי בלתי אפשרית לישראל, וודאי שאינה מספקת את דרישות הפלסטינים.
מגלומניה
המאבק על ארץ-ישראל ועתידה אינו, כפי שנדמה לנו, מאבק בין השמאל והימין. לסכסוך בנינו לבין לבן ערביי ארץ-ישראל הפלסטינים שני צדדים: אנחנו והם. המשא והמתן, ההסכמות, המשברים והמלחמות לא יהיו בין השמאל והימין בישראל אלא בין הישראלים כולם לבין הפלסטינים. ומה שיקבע בסופו של יום, הם החלומות, הפחדים, התרבות, הנחישות, תחושת הצדק, והאינטרסים שלנו ושלהם.
אלא שמשום מה, כל הצדדים בישראל נוהגים כאילו שאלות כמו עתיד ירושלים, זכות השיבה, בקעת הירדן, גושי הישובים וגבולות שישים ושבע הן בעיות ישראליות פנימיות המצפות להכרעה בממשלה, בכנסת ואולי במשאל עם. ראיית הסכסוך כבעיה פנימית ישראלית היא מגלומניה, בה נגועים השמאל והימין כאחד. זהו מעין עיוורון, הסוגר עין אחת ומעלים מחצית משדה הראיה.
ייתכן, אמנם, שהתעלמות זו נובעת מטעמי נוחיות: הבעיה היא כל-כך מורכבת, קשה וכאובה, עד שצירופם של הפלסטינים למשוואה הופכת אותה לבלתי פתירה בעליל.
לשם שינוי ראוי, אפוא, להביט בסכסוך ובהצעות לסיומו, בשתי עיניים פקוחות, גם כפי שהוא נראה מהצד השני.
גבולות שישים ושבע
צריך לזכור כי לפלסטינים רקורד ותיק של דחיית הזדמנויות. עוד בשנת 1937 דחו הערבים את תכנית החלוקה של ועדת פיל לפיה תשתרע המדינה היהודית על קצת פחות מעשרים אחוזים של ארץ ישראל המערבית; ובשנת 1947 דחו גם את החלטת האומות המאוחדות לחלוקת הארץ לשתי מדינות: מדינה יהודית בשטח של 15 אלף קמ"ר, בשטח שרובו מדברי, ומדינה ערבית בשטח של 12 אלף קמ"ר. על רקע זה אפשר להבין את התנהלותם גם בעשורים האחרונים.
אצלנו נוהגים להזדעזע, מכך שהפלסטינים לא קיבלו את "ההצעות הנדיבות" של קלינטון, ברק ואולמרט, למדינה פלסטינית בגבולות שישים ושבע עם "תיקונים קלים", חלוקת ירושלים וויתור על זכות השיבה. מביחנת ישראל היו אלה הצעות נדיבות מאין כמותן, אך רצוי גם לראות איך נראית "ההצעה הנדיבה" דרך העין הפלשתינית.
על-פי גבולות שישים ושבע (קווי שביתת הנשק מ1949) תחולק ארץ-ישראל המערבית למדינה יהודית על כ-80 אחוזים משטח ארץ ישראל המערבית, ולמדינת פלסטין ששטחה יהיה כ-20 אחוזים מהשטח. על פי "מתווה קלינטון" יגרעו מהמדינה הפלשתינית עוד כ-5 אחוזים עבור "גושי ההתיישבות" והשכונות היהודיות במזרח ירושלים, ותמורתם יקבלו הפלסטינים "חילופי שטחים": אחוז אחד שיגרע מהנגב ויצורף לרצועת עזה.
"מדינה" שכזו המחולקת לשתיים ואולי לשלוש, ביהודה, שומרון ורצועת עזה, ששטחה כ 5,000 קמ"ר בלבד, פשוט אינה בת קיימא מבחינה מדינית וכלכלית, ואינה יכולה לפתור את בעייתם של מיליוני הפליטים הפלסטינים החולמים לחזור למולדתם. בנוסף לכל אלה ייאסר על הפלסטינים להחזיק צבא, חילות אוויר ושריון והם ידרשו להסכים לפרוז "מדינתם" ולקיום מאחזים צבאיים ישראלים לאורך הירדן. הפלשתינים יוותרו על "זכות השיבה", ויתחייבו על כך שהוויתורים שלהם סופיים ולעולם לא יהיו להם תביעות נוספות מישראל.
הצעה כזאת חיבת להשאיר את הערבים בהרגשה של עלבון, אי-צדק והשפלה. אין פלא שהם דחו את הצעות ברק, קלינטון ואולמרט וקרוב לוודאי שכך ינהגו, ובצדק מבחינתם, גם עם הצעות ציפי לבני.
שתי מדינות לשני עמים, על בסיס קווי שישיב-ושבע היא מסוכנת, קשה ואולי בלתי אפשרית לישראל, וודאי שאינה מספקת את דרישות הפלסטינים. מבחינת הפלסטינים שכזו אפשר אולי לקבל אך ורק כשלב להמשך המאבק הפוליטי, הצבאי והטרוריסטי, ובשום פנים ואופן לא כקץ הסכסוך.
אז מה הפתרון?
כנראה שאין כעת פתרון. בשטח המצומצם של ארץ-ישראל המערבית אין מקום לפתור את הבעיה הלאומית של שני עמים. גם מדינה דו-לאומית אינה אפשרית ומנגד סיפוח מיליוני פלסטינים לישראל אינו בא בחשבון. המזרח התיכון עובר שינויים גדולים, מהירים ובלתי צפויים ויתכן כי בעתיד עוד יסתמן מוצא אפשרי. עד אז עלינו ללמוד לחיות ולנווט בזהירות ובחכמה בעולם בו יש יותר שאלות מתשובות ויותר בעיות מפתרונות.
אין ברירה מדינה אחת על כל השטח עם זכויות בחירה לכנסת של ערבי השטחים למפלגות שייצגו רק אותם עם יצוג בכל תחומי החיים שמשפיעים עליהם מבחינה כלכלית תרבותית לא תהיה להם יצוג בעיניני בטחון וחוץ או על שינויים לאיפיונים היהודים של המדינה
אנחנו מאבדים את המדינה לערבים ולבדואים בצפון ובדרון בלי משא ומתן ובחסות בתי המשפט ואירגוני שמאל ממומנים מאירופה ומדינות ערב אין ואין דיין באזורים אלו ומה גם שהם עובדים גם במרכז וכמויות מטורפות ועוד 100,000 סודנים מוסלמים תוך 10 שנים אין מדינת ישראל וללא שום משא ומן ובלי כדור אחד
– "מיליוני הפליטים הפלסטינים"
אין מליוני פליטים, אולי כמה עשרות אלפים של אנשים מבוגרים.
אין פתרון, אבל בניה והתרחבות בהתנחלויות הן אסון, זה יוביל לסיפוח מעשי ובמהרה גם רשמי, כל כך מטומטם האח בנט מכדי להבין את זה?
וליוסה החכם למעלה: אפרטהייד, על באמת
יוחאי, אולי תואיל בטובך מה האסון אם ירחיבו התנחלויות ובסוף נספח אותם מעשי וגם רשמי?
אתה מפחד להטיל ריבונות על אדמות אבותיך?
לעקור יהודים מבתיהם ומנחלת אבותיהם איננו אסון?
ואם הישובים היהודיים ישארו שם, אז מה איכפת לך אם יש שם 100 משפחות או 250 משפחות?
ולסיום, מי שרוצה וחותר להשמדת ישראל אינו אמור לקבל זכויות אזרחיות ממדינת ישראל, ולמרות זאת לא יקרה כלום אם 1.2 מיליון ערבים יצטרפו אלינו (ומנסיון לא יצביעו), וכתוצאה מכך יעלו לכאן מאות אלפים יהודים מחו"ל שכבר לא יפחדו מה"טרור הערבי".