בעל הבית השתגע – איפה הריבונות הישראלית בהר הבית

בזמן ההמתנה המייגעת התגלגלה בינינו שיחה. שאלתי את עידן אם זו פעם ראשונה שלו בהר והוא ענה שלא. הוא סיפר לי שבחג הסוכות האחרון הוא הגיע עם קבוצה של חבר'ה מחברון, שבעה מבוגרים ועוד כמה ילדים, שביקשו לקיים את מצוות העלייה לרגל. השוטרים, אמר עידן בספק תסכול ספק יאוש, לא התבלבלו לרגע: מי שלבש חולצה עם כיתוב עברי (ולא, לא מדובר על "מוות לערבים" או "כהנא צדק") נאלץ להפוך אותה. הציציות הוסתרו בקפלי המכנסיים, וזה עוד לא הכל. במהלך הסיור זכתה הקבוצה לליווי של כוח משטרתי לצד מספר אנשי ווקף, שלא משו מצדם לכל אורך שהותם על ההר; שהות, יש לציין, קצרה מהרגיל – המשטרה דרשה מהקבוצה לצעוד מהכניסה מיד לכיוון הכותל הקטן, מבלי להקיף את ההר.

גם לי יצא לחוות בעבר את התסכול מן היחס של המשטרה ליהודים בהר הבית. כמו במקרה של עידן, גם כשאני עליתי להר עם קבוצה מישיבת ההסדר בה למדתי (פ"ת, למי שמתעניין), הוקפנו בשוטרים ונדרשנו להסיר כל סממן דתי, למעט כיפה, ולהפוך חולצות. במהלך הסיור, תוך כדי הסברים היסטוריים של המדריך, עמד אחד מחברי ועצם את עיניו, כנראה מתוך שאיפה לדמיין את ההיסטוריה או כחלק מניסיון לייצר לעצמו חוויה קצת יותר רוחנית. לא עברה דקה ואיש ווקף לחש דבר מה לשוטר, שזינק על חברי בצעקות: "אתה מתפלל?! אתה רוצה שאני אוציא אותך החוצה?". "לא התפללתי, רק…", ניסה הבחור להשיב. "אל תענה לי! אני ראיתי אותך מתפלל ופעם הבאה אני מוציא אותך החוצה!".

קשה לתאר את עוצמות העלבון, הכעס והבושה שחשתי באותו רגע. לפני כן לא היה לי שמץ של מושג כיצד נראית המציאות בהר הבית עבור יהודים; מציאות גלותית, מתרפסת ומקוממת. האם לא הכריז מוטה גור כי "הר הבית בידינו"? מדוע במקום שהמשטרה תממש את הריבונות הישראלית ותאפשר ליהודים לעסוק בפולחן דתי במקום הקדוש להם ביותר, במקום אליו ערגו במשך אלפי שנות גלות, היא מתנהגת כעושה דברו של הווקף? כיצד קרה שבלב ליבה של בירת ישראל ישנו מתחם בעל חשיבות לאומית-היסטורית ממדרגה ראשונה, שהיחס בו ליהודים דתיים אינו שונה מבכל רובע מפוקפק ברחבי אירופה?

המקום הכי גלותי בישראל

לפני קצת פחות מחודש, בעקבות פניה שהתקבלה במערכת העיתון השבדי The Local, ערך הכתב (הנוצרי) פטריק ריילי ניסוי. הוא חבש כיפה על ראשו והסתובב ברחובות העיר מאלמו, עיר מלאה במהגרים (מוסלמים), בעלת קהילה יהודית שרק הולכת ומתמעטת. ריילי סיפר כי הוא חש כיצד כולם נועצים בו מבטים, כאילו הוא עושה משהו לא בסדר. חלק צחקקו במבוכה, חלק קיללו אותו. בכל מקרה, ניתן היה להתרשם מתחושת התלישות שחש הכתב על בשרו, כאשר ניסה להבין מה זה אומר להיות יהודי דתי בסביבה אנטישמית.

ובכן, אם תשאלו אותי, זו בדיוק התחושה שמקבל אדם דתי בהר הבית, ישראל שנת 2013. בהר הבית חובשי הכיפה מסומנים וזוכים ליחס מפלה ומשפיל. וכדי להוכיח זאת, אחרי טראומת העלייה הראשונה שלי להר, החלטתי לעשות ניסוי דומה לשל ריילי, רק הפוך: לעלות להר הבית לבדי, כסטודנט חסר כל סממן דתי חיצוני. כך מצאתי את עצמי בתור הכניסה להר הבית, בבוקר יום א' בשעה 7:40.

כמעט שעה חלפה. סוף סוף התור מתקדם, ואני נותר לבד: עידן והמלווה שלו נטשו אותי ואין כל זכר לישראלי נוסף, דתי או חילוני. קשה להשתחרר מתחושת הניכור שמשתלטת עליך, כבר בַּתוֹר עצמו. כל מה שאני שומע מסביבי הוא שפות זרות – איטלקית, ספרדית, אנגלית וצרפתית.

קצת לפני הכניסה להר אני נתקל בשלט האומר כי ב-5.11 לא תותר הכניסה, ליהודים ולתיירים. הסיבה? "ראש השנה ההיג'רית". אחרי חמש שנות לימודי מזרח-תיכון ועיסוק אינטנסיבי בנושא אסלאם, הייתי חושב שאני מכיר כבר את כל החגים המוסלמיים. ההיג'רה (מלשון הגירה), למי שמתעניין, היא המעבר של מוחמד מהעיר מכּה למַדִינה (או אל-ית'רבּ) בעקבות רדיפה מצד אנשי שבט קורייש. יום זה נקבע לראש שנת הירח של לוח השנה המוסלמי.

אז מה כל כך מיוחד בראש השנה ההיג'רית? איזו פרקטיקה דתית-מוסלמית יוצאת דופן מחייבת את סגירת שערי הר הבית? התשובה: גורנישט. זהו יום כאחד הימים. מאוחר יותר, כשהייתי ליד הכניסה למסגד אל-אקצא, שאלתי מוסלמי מבוגר מה עושים באותו יום. הוא ענה לי שיושבים ומספרים על ההיג'רה של מוחמד. "ו…?", שאלתי, "יש משהו מיוחד? תפילה מיוחדת?" לא. בכדי לוודא שאלתי עוד מספר מוסלמים, וכולם ענו את אותה התשובה: זהו יום כאחד הימים. עבור משטרת העיר העתיקה, מסתבר, כל ציון דרך בהיסטוריה המוסלמית הוא יום חופש פוטנציאלי.

החשוד (היהודי) המיידי

השעה כבר 9:15 וסוף-סוף אני על סף ביתן הבידוק הביטחוני. הר הבית, אגב, נסגר לביקורים עוד 45 דקות. התיירים שלפני מציגים דרכון, עוברים בגלאי המתכות וממשיכים הלאה. ממש כמו בקניון הקרוב לביתכם. אני, לעומת זאת, אמנם לא דתי (לפחות מבחינת השוטרים) אבל עדיין בעל תעודת זהות כחולה. אי לכך, כנראה שאני מפגע בפוטנציה ודורש תחקור מקיף על מעשי. "מה אתה עושה בחיים?", "עלית כבר להר פעם?", שואלת השוטרת תוך כדי שהיא פותחת את הפנקס שלי ומעלעלת בו. "תרוקן בבקשה את הכיסים". אקס טריטוריה. רק היה חסר שתשאל אם ארזתי לבד.

ממש במקרה, באותו הזמן מגיעה גם קבוצה של יהודים דתיים, ביניהם איתי אליצור וארנון סגל, שניהם פעילים מוכרים בעניין הר הבית. תוך כדי שהיא סוקרת את חפצי, פנתה השוטרת אל האחראי ושאלה אותו: "אתה רוצה שהוא יעלה איתם?" השוטר, שערך בידוק מדוקדק לתעודות הזהות של הקבוצה, הרים את ראשו, סקר את חזותי מכף רגל עד ראש וענה לה בטבעיות: "לא, אין לי בעיה איתו". איתם, מסתבר, יש.

אני נבלע בין התיירים ועולה להר. שלא כמו בעלייה הראשונה שלי, כעת אני זוכה לאדישות מבורכת. אפילו לא מבט חטוף. נשים, ילדים וגברים ערבים יושבים במפוזר בשטח. חלק אוכלים, חלק מדברים. מעט אחריי צועדת הקבוצה היהודית, המונה כעשרה אנשים, מבעד לשער המוגרבים, בליווי לא פחות מחמישה שוטרים ואיש ווקף צמוד. מולם, אוכלוסיית ההר לא נותרת אדישה. לפתע נשמעת צעקה יחידה: "תכביר!". כך, לכבוד ה"מתנחלים" שבאו לכבוש את ההר, פוצחת מקהלה ספונטנית בקריאות "אללה אכבר וללה אל-חמד" (אלוהים גדול ולו השבח), קריאות שילוו את הקבוצה היהודית לכל אורך הסיור בהר.

ממשיכים בסיור. התקדמתי הלאה ללא כל הפרעה, וכשהגעתי לחומה המזרחית מצאתי את עצמי לבד לחלוטין: יכולתי להתפלל, לכרוע, להשתחוות ואולי אפילו גם לשחוט כבש לקורבן (אבל כבר אכלתי בדרך). פעם נוספת התחדדו ההבדלים כשהגיעה הקבוצה לאותו מקום בו ישבתי, מוקפת תצפיתני ווקף ושוטרים. כשהם ביקשו להתיישב לרגע ולשמוע הדרכה, אמר להם השוטר: "קדימה, צריך להתקדם. יש עוד קבוצה שצריכה לעלות". מה הבעיה, אתם שואלים? מדוע שלא יעלו שתי קבוצות במקביל? ובכן, כפי שענה השוטר לאחד מחברי הקבוצה, לא תאמינו, "אין מי שילווה אותם".

אני צועד לי לאיטי בשבילים מוקפים עצי הזית. בין העצים ערבים ישנים ואמהות שהביאו את הילדים לשחק; אחרי הכל, איפה הם ישתוללו וישחקו כדורגל אם לא במקום קדוש? בכל מקרה, אני שומר על מרחק משמעותי מהקבוצה, כשלפתע מתעוררת מהומה. על המדרגות שמצפון לכיפת הזהב, מישהו השליך עצמו על הקרקע וביצע "השתחוויה", כמנהגם העתיק של יהודים שעלו לבית-המקדש. אחד השוטרים אחז בו ולקח אותו הצידה, וכאות מחאה יהודי אחר מן הקבוצה עשה את אותו הדבר. הפעם, ערבי שהיה במקום שם לב למתרחש והחל לצעוק ולקלל. מצלמות נשלפו, משני הצדדים, וחיש מהר שוטרים רצו למקום מכל עבר. הקבוצה לוותה מיד החוצה.

מאוחר יותר שוחחתי עם ארנון סגל, שסיפר לי כי היהודי השני שהשתחווה נעצר ונלקח לתחנת המשטרה. הבנתם? שוב – הוא נעצר. וזה אפילו יותר גרוע ממה שאתם חושבים. "השוטרים ממציאים נהלים תוך כדי תנועה", סיפר לי סגל. באחד הסיורים שערך יהודה גליק, מי שהורחק מההר לא מזמן באופן שערורייתי ועל לא עוול בכפו, הוא הצביע על סלע מסויים והסביר לנוכחים כי זהו סלע מקורי מתקופות קדם. אחד השוטרים נעמד ליד הסלע והכריז, ברצינות גמורה: "אף אחד לא נוגע בסלע ולא מצטלם איתו!" לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

הר הבית בידינו?

אולי היום כבר אפשר לעשות את הרוויזיה ההיסטורית המתבקשת, ולחתוך את הכרזתו של מי שהיה אז מח"ט הצנחנים מעל דפי הספרים והעיתונים. הר הבית ממש לא בידינו. כל המתואר לעיל ממחיש כי לא רק שמדינת ישראל לא מעודדת נוכחות של אזרחיה בהר, היא עושה כל שביכולתה כדי למנוע זאת.

רדיפת הדת שמתרחשת בהר הבית נובעת מפחד השתוללות רבתי של המוסלמים. אולי כדאי באמת להסביר למי שקובע את המדיניות על ההר – זו בדיוק המשמעות של ריבונות: אם הר הבית שלנו, והוא בהחלט אמור להיות, הרי שעל השוטר להגן עליי ולהרחיק כל איום על ביטחוני האישי. וזה בכלל לא משנה עד כמה האזור "נפיץ". יש מקום להתחשב ברגישויות מוסלמיות, אם הם מוכנים לנהל על כך דיאלוג. אך לא ייתכן שהם יכתיבו ליהודים ולמדינת ישראל מה לעשות בהר באמצעות איומים באלימות. כמה אבנים שלא יהיו להם, למדינה, כפי שלמדנו היטב בגוש קטיף ובחומש, יש את האמצעים המתאימים להיערך לכל תרחיש, אלים ככל שיהיה.

את העוול שבמדיניות הנוכחית ואת ההתנהלות של כוחות הביטחון בהר הבית אי-אפשר להגדיר בשום צורה אחרת אלא כביזיון לאומי. כהשפלה. לארצנו אולי חזרנו אחרי אלפיים שנות גלות, אבל כנראה שהחלטנו לשמר קצת ממנה באמצע ירושלים. איך אומרים? זכר לחורבן.

___________

מעוניינים להתעדכן במאמרים חדשים באתר? הצטרפו עכשיו ל'מידה' בפייסבוק  ובטוויטר.