ביקורת ספר: המהפך הליברלי, דרור זייגרמן

דרור זייגרמן, המהפך הליברלי. שוקן, 2013.

הניסיון של דרור זייגרמן להשתמש בתיאוריות מדע-מדינתיות להיעלמותה של המפלגה הליברלית איננו משכנע. אבל ההיסטוריה של המפלגה, כמו גם הישגיה בתחום האידיאולוגי, ראויים גם ראויים להיזכר.

ספרו של דרור זייגרמן, עסקן ותיק ב'מפלגה הליברלית' ומי שכיהן כחבר כנסת מטעמה, הוא ניסיון לתאר ולהסביר את ההיסטוריה המשונה והמיוחדת של הליברלים, יורשי הציונים הכלליים. זייגרמן סוקר בהרחבה את תולדות המפלגה משנת 1931, כאשר הציונים הכלליים ב' נפרדו מהציונים הכלליים א' והלכו בדרך של אופוזיציה מתמדת לשלטון תנועת העבודה. בכל גלגוליה של המפלגה היא התמידה בהצגת עמדות חברתיות-כלכליות כחלופה לסוציאליזם המדינתי (אטאטיסטי) מבית-מדרשם של ברל כצנלסון ובן-גוריון. בכך היא נבדלה ממפלגת האחות, ציונים כלליים א', שהפכה עם השנים לפרוגרסיבית ושימשה כמפלגת לוויין לשלטון השמאל.

הליברלים, או הציונים הכלליים, היו תמיד מפלגת שלד ולא מפלגת המון. זה היה כוחם וזו הייתה גם חולשתם. הם לא השכילו להקים מערכת מסועפת של שירותים בתחומי הבריאות, הספורט, התרבות ומה לא, כפי שעשו מפלגות השמאל. הם לא טיפחו נאמנות למפלגה, ולא הייתה זו מפלגה "משפחתית", בית חם לתומכיה. מצד שני, כמפלגת שלד הקדימו הליברלים את השינוי הגדול במפה ובפילוסופיה המפלגתיות של ישראל במאה ה-21, בה מפלגה אינה נתפסת (ובצדק) כבית, ונאמנות מפלגתית איננה נאמנות דתית.

בשורת הליברליזם הקלאסי

עובדת היותם של הציונים הכלליים ב' דבקים בעמדה של חלופה כלכלית-חברתית למפא"י ולגרורותיה תיחשב היסטורית לזכותם. אלמלא היתה בישראל מפלגה המאמינה בתורה כלכלית אלטרנטיבית וחותרת ליישומה, לא היינו זוכים למהפך שלטוני ב-1977, וחשוב יותר – ליישום מדיניות כלכלית, שעם כל הביקורת המוטחת נגדה בישראל, היא האחראית לשגשוג הכלכלי ולעלייה העצומה ברמת-החיים בישראל.

אי-שם בשנות ה-80, לאחר שהתגברו על מחלות הילדות של הליברליזציה שנעשתה (בחיפזון) בסתיו 1977, השתרשה בישראל תורה כלכלית לפיה ליברליזם הוא ביטוי מובהק של דמוקרטיה, ובניגוד למסרים המדינתיים של תנועת העבודה ההיסטורית, "להיטיב עם העם" אינה סיסמה גסה, וטובת האזרחים היא היא טובת המדינה. היום, לאחר שינוי התפיסה, קשה להבין עד כמה מפא"י ואחיותיה ראו באזרח בן-ערובה של השלטון, או המפלגה, או האידיאולוגיה, ותחת הכותרת "חלוציות" תבעו ממנו להשלים עם קשיים כלכליים למען "המדינה". המדינה נתפסה כנפרדת מן האזרחים. זו היתה הנחת-היסוד של הסוציאליזם הלאומי (ואפילו הלאומני) של השמאל.

משעה שנשברה המדינתיות וגם ממשלות השמאל (למשל, ממשלת רבין השנייה) אימצו את רעיון החברה הפתוחה, הרואה בשגשוג כלכלי דבר חיובי, היה ברור שהליברליזם ניצח.

ממהפך למפח נפש

זייגרמן מנסה שוב ושוב להסביר את העובדה מדוע התרסקו הליברלים לאחר ניצחונם ב-1977. הוא מגייס לשם כך תיאוריות מתורת המדינה בדבר אופיים של מיזוגי מפלגות. הניסיון התיאורטי הזה, הנובע מכך שהספר הוא הרחבה של עבודת דוקטורט (והדבר לא ייאמר לזכותו), אינו משכנע.

ההסבר פשוט יותר. בתור מפלגת שלד חסרת מנהיגות כריזמטית, המפלגה לא הייתה יכולה לשרוד. כאשר תורתה הכלכלית גברה, היא נותרה מיותרת. כל מפלגות המרכז מאז, שקמו ונעלמו, היו בנותיה, אלא שהן הסתמכו על אישים כריזמטיים, או כריזמטיים לכאורה: וייצמן, שרון, ליפקין-שחק, מרידור, מופז ועוד. אפילו מפלגת ד"ש בזמנה היתה בעצם גלגול, או גירסה, של הליברליזם הציוני-כללי.

התחזקותה של הגישה הליברלית על חשבון השמאל הסוציאליסטי הוא הוא שכרה של המפלגה שזייגרמן מבכה אותה. הוא מתאר קנוניות ותת-קנוניות בפרטי-פרטים, וקשה לעקוב אחר כל ההתפתלויות של אישים כספיר, סרלין, ארליך, מודעי, שהיו כולם מנהיגים בינוניים שהתחרו ביניהם תוך מניפולציות פוליטיות. אין ספק ש"אישים" אלה ריסקו את מה שנותר מן המפלגה, ומול אישיותו החזקה של מנחם בגין – אישיות שלטוב או לרע עיצבה את ישראל – לא היה להם סיכוי.

רעיונות ואישים

האם זו טרגדיה? לא דווקא. על פי התנהגות הליברלים והמפלגות הקרויות "מפלגות מרכז" זוהי פארסה משעשעת, שכל כמה שנים מעמידה בפנינו דמויות חדשות. אבל הרעיון הגדול ניצח. בן גוריון הצליח בדברים רבים, אך נכשל בשני תחומים חשובים: הוא לא הצליח להשריש במדינה ישראל את המדינתיות הסוציאליסטית, שאותה ינק בין השאר גם מבית מדרשו של לנין; והוא לא הצליח לחסל את החלופה לתורה זו, לא בקרב הליברלים ולא בתנועת החירות. אך לצד ההצלחה בהצגת התורה הליברלית, לא ניצחו התורות המדיניות של תנועת החירות, בעיקר רעיון ארץ ישראל השלמה.

אכן, הליברליזם גובר. אין היום כמעט מי שינסה להציג לו חלופה אידיאולוגית (אף לא במרצ), אלא לכל היותר מציעים לו תיקונים, מוסיפים לו רגולציה. בניצחון הזה טמונה מורשתם של הציונים הכלליים, שאולי הקדימו את זמנם, אך עזרו לבסס את הדמוקרטיה הישראלית, בכך שהפכו אותנו להרבה יותר בני-חורין כלכליים.