יחזקאל קויפמן ותחזית השואה

"היסטוריה וניבוי הם תרתי דסתרי"
(פרופ' יהודה באואר, העם החצוף)

השמדת העם היהודי באירופה היא ללא כל ספק קו פרשת מים בתולדות העם היהודי. כל ההוגה בתולדות ישראל נמדד ביחסו לאסון הנורא הזה, ועל אחת כמה וכמה היסטוריונים שזה תחום עיסוקם העיקרי.

בפתיחת ספרו גרמנים נגד גרמנים כותב פרופ' משה צימרמן:

יש עוד סיבה שבגללה תולדות יהודי גרמניה בשנים 1945-1938 מציבות בפני ההיסטוריונים בעייתיות בלתי רגילה. לא זו בלבד שמתבונן רגיל או ממוצע במאורעות מכיר את סופה המר של יהדות גרמניה, לרוב הוא חש שהסוף הזה גזור מראש … אולם הידיעה הזאת אינה נובעת מניתוח אנליטי. היא אינה אלא תולדת היתרון המקרי של מי שיודע בדיעבד מה היא תוצאתו הסופית של תהליך כלשהו.

מידה מסוימת של אמת יש בדברי פרופ' צימרמן: רבים בגרמניה ומחוצה לה לא הבינו את המתרחש לנגד עיניהם. אבל גם ביניהם יש דרגות באי-ההבנה. בקצה הסולם היו רבים שעצמו עיניהם בחוזקה – יתר-על-כן, יש כאלה שבדומה לפרופ' צימרמן מאמצים את עיניהם העצומות גם אחרי המאורעות. לעומת זאת,  יש גם מי שראו והבינו, מי מעט ומי יותר, מי מיד ומי קמעה קמעה.

כפרקי נבואה

מבין המעטים שראו והבינו אין דומה ליחזקאל קויפמן, בספרו גולה ונכר  ובמאמריו. מפליאה יכולתו לחשוף את היסוד החוקי-הכרחי במאורעות ההווה ולשער את העתיד מתוך החוקיות הזאת. ראיית הנולד הזאת לא באה בשל אינטואיציה פלאית שאין אתה ואפילו יוצרה יכול לעמוד על מקורה (כגון שירו של אצ"ג 'באי במחתרת' משנת 1931), אלא מכוחו של "ניתוח אנליטי" כלשונו של פרופ' צימרמן, הפרוש ומנומק בפניך, ובידך לבוחנו על כל פרטיו. התוויית העתיד אינה נחבאת זעיר פה וזעיר שם בכתביו במשפטים הניתנים להידרש בכמה אופנים, אלא היא רחבה ובהירה, כרוכה בתכלית הניתוח האנליטי שנועד לא רק להסביר את חידת קיום ישראל בגולה בעבר אלא גם, כתיאורו של ביאליק עוד לפני שנתגלה הכח הנבואי של הספר, "להתוות עתידות".

להלן אני מעתיק כמה פסקאות מספרו של קויפמן גולה ונכר, שקדם לעליית היטלר, וממאמרו 'המהפכה האנטישמית בגרמניה' שנכתב בשנת עלייתו. ישפוט הקורא.

ראשית, הנחת היסוד מתוך ההקדמה ל-גולה ונכר שנשלם לכל המאוחר ב-1926:

מה שמתרחש בקרב העם היהודי בהווה ומה היא מגמת חייו לעתיד, אפשר לתפוס רק מתוך סקור כל תולדותיו ומתוך חקר הגורמים שפעלו בחייו מימי קדם ועד הדורות האחרונים. (עמ' ח בהקדמה)

ובחלק ב' של ספרו, לאחר שבירר בפרקים הראשונים והגדיר בצורה מקורית את מושגי היסוד של ספרו: "עם" – "לשון" – "ארץ לאומית" – "גולה" – "תמורה דתית" – "גטו" – "טמיעה", ולאחר שהתחקה על פעולתם המיוחדת של יסודות כלליים אלה בתולדות ישראל, כתב:

הגורל הצפון לעם ישראל בין אומות העולם בזמן הזה, בתקופת הדמוקרטיה והלאומיות, עוד לא נתגלה כל צרכו לעין. רק את סימניה הרעים הביאה התקופה לפי שעה. (עמ' 219)

וסמוך לסוף הספר, אחרי שהסביר באופן אנליטי, בעזרת המונחים האלה, את המפנה שהתחולל בתקופה המודרנית, הוסיף:

תקופתנו עתידה להעמיד את העם היהודי על חובת הגאולה מן הנכר. מתוך נסיונות קשים ומוראים גדולים תתחשל הכרתו הלאומית (של ישראל). עוד לתקופה ההיא פתרונים רעים לחלומות היהדות המאמינה והבלתי מאמינה גם יחד. (עמ' 433)

בשנת 1933, כשעלה היטלר לשלטון, ציטט קויפמן את דבריו אלה והוסיף:

אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר: חוששני שה"נסיונות הקשים" ו"המוראים הגדולים" רק התחילו. המהפכה הגרמנית היא לא הרעם הראשון המבשר את סערות התקופה החדשה. האנטישמיות של שנות השמונים וכל מה שעבר על היהדות מאז כבר בשרו את בא התקופה הזאת. אבל הרדיפות החדשות בגרמניה האירו באור אימים את מצבה של היהדות בזמן הזה ורומזות הן לנו על הצפוי לישראל בחיק העתיד. ('המהפכה האנטישמית בגרמניה' בתוך 'בחבלי הזמן' עמ' 247)

את המאמר הזה הוא מסיים במלים אלה:

הפורענות בגרמניה אינה ודאי אלא אות מבשר רעה. גם בשנות השמונים באה אחרי הכרזת האנטישמיות החדשה בגרמניה תקופה של מלחמת דמים ביהודים, שהייתה קשה ביחוד דווקא בארצות הסלבים, שבהן היהודים חיים בהמונים ומורגשים כעם ממש. מה תגרור אחריה המהפכה האנטישמית בגרמניה עכשיו קשה לצפות מראש. אבל דבר אחד ברור: המהפכה האנטישמית מראה לנו מה הן האפשרויות הצפונות לנו בחיק התקופה הזאת, המשמיעה לנו מתוך גלגלי רעמיה את מצוותה: גאולה מן הנכר". (שם עמ' 253)

מתוך הציטטות למעלה אנו למדים שיחזקאל קויפמן הוא דוגמה, אולי חד-פעמית, להיסטוריון שמתוך "ניתוח אנליטי" של העבר לא רק ראה את ההווה בבהירות, אלא גם שיער בביטחון את מה שעתיד להתרחש. מובן מאליו כי לא מדובר בפרטי המאורעות לעתיד; אלה נעלמים מעיני כל חי, וגם את ממדי השואה לא העלה קויפמן על דעתו. ועדיין, מניתוחו האנליטי הוא הגיע לביטחון מוחלט בדבר העתיד הנורא של העם היהודי בגולה, ובכך דייק.

ללמוד מקויפמן, או לפחות להתעמת איתו

מכאן ברור שכל המבקש לעמוד על מהלך ההיסטוריה יוצאת הדופן של ישראל חייב לגבש עמדה מול ספר זה. למרבה הפלא, גולה ונכר אינו מופיע בספרו של פרופ' צימרמן, וגם לא ברוב המכריע של ספרי ההיסטוריה היהודית. גם כשהספר נזכר הוא מופיע כהערת שוליים סתמית. הרבה מן הטשטוש בהבחנות היה נמנע והרבה מסקנות אבסורדיות לא היו מופיעות, אם היו המחברים מכירים את הספר המיוחד הזה.

ניכר למשל בספרו של פרופ' צימרמן, שהוא איננו מבין שהטמיעה התרבותית לא טשטשה את הפרוד האתני בין ישראל ואומות העולם, כי למרות התבוללותם התרבותית והמדינית הוסיפו העמים להרגיש את היהודים כחטיבה לאומית גזעית מיוחדת. בהכרת העם הגרמני לא היה כל דמיון בין יחסם זה לזה של הגרמנים הקתולים לגרמנים הפרוטסטנטים לבין יחסם ליהודים; הראשונים הם בני עם אחד היושבים על אדמתם, ואילו היהודים הם עם זר היושב בארצם של הגרמנים. משום כך נכשל אידיאל הטמיעה (המשיחי) להנחיל ליהודים מולדת בארצות הגויים.

גם מי שידחה חלק או רוב מיסודות ההשקפה הקויפמנית אינו פטור מהתמודדות עמה. דווקא החולק עליה חייב להסביר כיצד הצליח ניתוח שגוי, על-פי השקפת החולק, לדייק כל כך בראיית העתיד.

הכרה של כתבי קויפמן תועיל לא רק למלומדים אנשי רוח אלא גם, ואולי במיוחד, לפוליטיקאים, לאנשי מעשה. למשל הכרת כתביו הייתה מלמדת אותם שקלושה התקווה (או החשש בחוגים מסויימים) שישראל תשמש כגורם מלכד ומשמר של  העם היהודי בגולה, ושיש מקום לפקפק גם ביכולת של דת ישראל, ששמרה את אחדותו הלאומית של ישראל במשך אלפי שנה, למלא את התפקיד הזה בזמן המודרני. העיון בהשקפתו עשוי גם לנטוע בלב המסופקים בצדקת הציונות את ההכרה בצדקתה.

השקפתו של קויפמן מבליטה את היסוד ההכרחי, הגזור מראש בחורבן העם היהודי בגולה, אבל היא איננה ניהיליסטית. אין העתיד חרות בציפורן שמיר. ההכרה, מקור חרותו של האדם, שמה גבול לשעבוד האדם להכרח. כפל זה מתבטא במשפט הסיום של המאמר 'האנטישמיות בגרמניה' שצוטט למעלה. חלקו הראשון של המשפט מדגיש את הגזור מראש: "דבר אחד ברור: המהפכה האנטישמית מראה לנו מה הן האפשרויות הצפונות לנו בחיק התקופה הזאת", אבל המשפט ממשיך ומסיים: והיא (התקופה) "משמיעה לנו מתוך גלגלי רעמיה את מצוותה: גאולה מן הנכר".

ד"ר יונתן כהן הוא סופר ומורה למקרא ולשון עברית בסמינר הקבוצים