פרשת ויצא – חופש ההסכמים והפועל העברי המנוצל

יעקב אבינו נוצל, נושל ושועבד בידי בעל אחוזה לבן ואכזרי. האם פרשת השבוע זועקת את זעקתו של הפועל העברי הראשון? או שמא מטריד אותה עניין אחר לגמרי? 

בפרשתנו מתואר מצבו העגום של הפועל העברי בחרן המתפרנס בדוחק, עובד עבודה שחורה ומנוצל על ידי אדם לבן. במשך עשרים שנה עובד יעקב אבינו ללא תגמול נאות, בתנאים קשים ובמשך שעות ארוכות: "…בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בראשית לא, מ). בסוף תקופת ההעסקה, הוא עמד לצאת בידים ריקות, ללא פיצויי פיטורין, ללא צבירה לפנסיה וללא חסכונות, "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי … הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי" (לא, מב). העוול שנעשה ליעקב בולט במיוחד על רקע השגשוג שחווה לבן בתקופה בה עבד אצלו. אבל בניגוד לעובדי היי-טק שמקבלים אופציות שערכן תלוי בערכה של החברה, יעקב לא תוגמל באופן שהיה תלוי בתוצרי עבודתו.

מהפסוקים ברור שיעקב היה עובד חרוץ ונאמן שהשקיע את דמו ומרצו בפיתוח צי הכבשים של לבן. בהתחשב בתנאי העסקתו המחפירים ובמעמדו הרעוע כמהגר עבודה בחרן, ניכר כי יעקב נפל קורבן למעסיק נצלן וחסר רגישות.

מכיוון שהסיפור אירע כמעט שלשת אלפים שנה לפני שהאנושות המציאה את זכויות האדם, ומכיוון שארגון מגדלי הכבשים המסופוטמי עוד לא פתח לשכה בחרן, לא נותר לנו אלא לעיין בספר שהביא לעולם את ערכי השוויון, הצדק והמונרכיה התיאוקרטית.

מה, אפוא, אומרת פרשת-השבוע על ניצולו של הפועל העברי היחיד בעולם?

ובכן, מסתבר שכלום.

הכתוב אינו מגנה את תנאי ההעסקה הגרועים של יעקב, ולא מלין על ניצול, קיפוח או צדק חלוקתי. כל שמעסיק את המקרא הוא כיבוד ההסכמים בין הצדדים, והעובדה שלבן פעל בחוסר יושר משווע.

גם יעקב עצמו אינו מתלונן על גובה משכורתו אלא על העובדה שלבן רדף אחריו, בא אליו בהאשמות וחזר בו מסיכומים לגבי השכר "וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים" (לא, מא). במיוחד כעס יעקב על רמאותו של לבן: "לָמָּה רִמִּיתָנִי" (כט, כה) כשהוא הפר את התנאי החשוב ביותר בחוזה והחליף בליל כלולותיו את רחל בלאה, בניגוד להסכם המפורש "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (כט, יז).

מסתבר שהחוזה הוא לגיטימי ורק הפרתו ברמאות נחשבת כעוולה.

ומה עלה בגורלו של הפועל העברי? יעקב מתגלה כסטרטאפיסט מוצלח למדי היודע לנצל את חוקי המשחק לטובתו. על פי תנאי הפרישה שהסכים להם לבן, יעקב היה אמור לקבל לרשותו כל מה שיוולד בצאן שהוא "שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים" (ל, לב). לבן הופתע מאוד כשבניגוד לסטטיסטיקה שיעור הנקודים והטלואים עלה כל כך עד שבניו אמרו "לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֲשֶׁר לְאָבִינוּ" (לא, א). לא היה זה יד הגורל או פסק של בית הדין הארמי לענייני עבודה, אלא פטנט שפיתח יעקב: "וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת" (ל, לז).

את הטכנולוגיה שבה השתמש יעקב אבינו קשה לפענח (הכותב אינו רועה צאן), אך ברור מן הפרשה שכל אדם בוגר חופשי לחתום על חוזה העסקה כרצונו כל עוד הדבר נעשה ללא רמאות או כפיה.

ומה נעשה אם נפגוש מעסיק רמאי כדוגמת לבן הארמי? אפשרות אחת היא להתרחק ממנו ולהותיר אותו בחיפוש נואש אחר עובדים. אפשרות שניה היא לנקוט בגישתו של יעקב אבינו, המתוארת על ידי המדרש במילים: "עִם-נָבָר תִּתָּבָר וְעִם-עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (שמואל כב, כז). או במילים אחרות, לפעול בחכמה.