הסיפור המלא שמאחורי החלטת ציונות=גזענות

החלטה 3379, המוכרת יותר בשמה המקוצר "ציונות=גזענות", עוררה סערה אדירה ברחבי העולם: ב-10 בנובמבר 1975 קבעה העצרת הכללית של האו"ם כי "הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". לאחר קבלת ההחלטה, עלה חיים הרצוג, אז שגריר ישראל באו"ם ולימים נשיא המדינה, לדוכן העצרת, ונאם את אחד הנאומים החשובים בהיסטוריה של המלחמה באנטישמיות. "עבורנו, העם היהודי, זו לא יותר מפיסת נייר – וכך גם נתייחס אליה", הכריז וקרע בדרמטיות את נוסח ההחלטה לגזרים. מאוחר יותר יסביר הרצוג כי את ההשראה למעשה קיבל מאביו הרב יצחק הרצוג, שקרע בשנת 1939 את הספר הלבן של מק'דולנד.

מהו התהליך שהוביל לאותה "החלטה אומללה", כדברי מזכ"ל האו"ם המכהן באן קי-מון? כיצד הידרדר האו"ם לאותה "נקודת שפל", כפי שהגדיר זאת המזכ"ל לשעבר קופי אנאן?

אנטישמיות והברית הסובייטית-ערבית

למרבה האירוניה, הסיפור החל כאשר תופעה של תקריות אלימות על רקע אנטישמי החלה להתפשט ברחבי העולם, עוד בשנות ה-60 של המאה-העשרים. לאחר שהכריזה העצרת הכללית בשנת 1963 על 'ביעור כל צורות האפליה הגזעית', התנהל בשנים 1964-5 משא-ומתן לניסוח טיוטת האמנה 'בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית', בחסות הוועדה לזכויות אדם של האו"ם (שהפכה בשנת 2006 למועצת האו"ם לזכויות אדם). בשל החשש מערעור קשריה ההדוקים עם מדינות ערב, ביקשה ברית-המועצות להימנע מגינוי האנטישמיות. בכדי שלא לבטא זאת במפורש, היא התנתה את הצטרפותה להכרזה בכך שתכלול סעיף שיגנה גם את הציונות ואת הנאציזם, מה שלא צלח בסופו של דבר. האמנה אומצה לבסוף בדצמבר 1965 ונחתמה במרץ 1966.

כשנה לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים. על רקע העובדה שהרוסים היו ספקי הנשק העיקריים של סוריה ומצרים, פגע הניצחון הישראלי ביוקרה הסובייטית קשות. בכדי לשקם ולהרחיב את מעמדה במזרח התיכון, תמכה ברית-המועצות באש"ף כמעט ללא סייג. מהלך זה אמור היה להגביר את הפופולריות שלה ברחוב הערבי ולבסס את מעמדה בסוריה ובמצרים. אך מלחמת יום כיפור ערערה פעם נוספת את ההגמוניה הסובייטית, דבר שהיווה, כנראה, זרז לתוכנית המשותפת של אש"ף והסובייטים: הדחת ישראל מהאו"ם והצבת אש"ף במקומה.

                  נאומו ההיסטורי של חיים הרצוג לאחר החלטת ציונות=גזענות

מהלך דיפלומטי מבריק

בדצמבר 73' הצליחה ברית-המועצות יחד עם גוש המדינות הערביות-מוסלמיות להעביר החלטה (3151) בעצרת הכללית של האו"ם, שקשרה את הציונות עם גזענות ואפרטהייד. בהחלטה, שעסקה במצב בדרום אפריקה, נכתב כי קיימת "קנוניה בין הקולוניאליזם הפורטוגזי, משטר האפרטהייד (הדרום אפריקני) והציונות". למעשה, היה זה צעד דיפלומטי מבריק. שנתיים לאחר מכן, כשנאלץ להסביר מדוע ארצו לא התנגדה להחלטת ציונות=גזענות, אמר ראש ממשלת ג'מייקה כי על-אף שאינו רואה בציונות צורה של גזענות, "אילו הצבענו נגד ההחלטה, היה מתקבל הרושם שג'מייקה תומכת ב(משטר ה)אפרטהייד. סבורני כי נציגים רבים נמנעו (ולא התנגדו) מסיבה זו".

יש לציין כי הרעיון המקורי מופיע מפורשות במסמך המכונן של אש"ף. ב'אמנה הלאומית הפלסטינית', שנקבעה ב-1964 ועודכנה כארבע שנים לאחר מכן, נכתב כי –

הציונות היא תנועה מדינית, הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועות השחרור והקידום בעולם. היא תנועה גזענית קנאית בהווייתה, תוקפנית, והתפשטותית־התיישבותית במטרותיה, היא פשיסטית באמצעיה…

כך החלה התוכנית לקרום עור וגידים. השלב הבא היה ההכרה הרשמית באש"ף: בשנת 1974 הכירה הליגה הערבית באש"ף כמייצג הבלעדי של הפלסטינים, וכתוצאה מהחלטה זו, בחודש נובמבר של אותה השנה זכה אש"ף להכרה עולמית, כאשר אישרה העצרת הכללית את מעמדו כמשקיף באו"ם.

הפמיניזם בשירות אש"ף

אך האירוע העיקרי שהוביל להחלטת ציונות=גזענות, התרחש דווקא במהלך 'ועידת הנשים העולמית' הראשונה, שהתקיימה במקסיקו סיטי ביוני 1975. בוועידה, שנערכה בחסות האו"ם, השתתפו נציגויות 133 מדינות ועוד כ-4,000 נציגים מארגונים חוץ-ממשלתיים (NGO`s), ביניהם נציגים ישראלים (ובראשם לאה רבין) ופלסטינים. מטרת ההתכנסות הייתה לגבש המלצות בנושא קידום מעמד הנשים בעולם, ולהביאן לאישור העצרת הכללית בסוף השנה.

למרבה ההפתעה, גם אירוע זה שהיה ניטרלי לכאורה הפך לחלק ממסע הצלב של הברית הסובייטית-ערבית נגד ישראל: "נשים בכל העולם… שותפות לניסיון הכואב של יחס בלתי-שוויוני", נכתב בהצהרה הסופית של הוועידה, ובשל כך הן "בנות ברית טבעיות במאבק נגד כל צורות האפליה, הבאות לידי ביטוי בקולוניאליזם, נאו-קולוניאליזם, ציונות, אפליה גזעית ואפרטהייד". בנוסף לכך הדגישה ההצהרה את "תפקידן ההיסטורי של הנשים" בחיסול צורות הדיכוי הללו. המשלחת הישראלית ובנות בריתה ניסו להביא לכך שהמילה "ציונות" תוסר מההכרזה, אך לשווא. מספר חודשים לאחר מכן, אמרה חה"כ אורה נמיר בראיון לעיתון 'דבר', כי בעוד המשלחות הערביות באו מצוידות ומוכנות עם הצעות לתוכניות משלהן, נכשלה מדינת ישראל בהכנות לוועידה.

רק היום מתברר גודל הזעם שהתעורר בקרב הממשל הישראלי בעקבות ההצהרה. בשיחה עם 'מידה', מספר בכיר לשעבר במשרד החוץ הישראלי כי בפגישה שנערכה מאוחר יותר בין יגאל אלון, אז שר החוץ הישראלי, לשר החוץ המקסיקני, הטונים עלו לגבהים חסרי תקדים. הבכיר, שנכח בפגישה, סיפר כיצד אלון הטיח דברי ביקורת קשים בשר החוץ המקסיקני "ממש בצעקות", כדבריו, בשל העובדה שארצו נתנה חסות לכנס, אפשרה מהלך שכזה ואף הצביעה בעד ההצהרה. גם ארגוני היהודים בארה"ב הביעו מחאה, ואיימו בחרם תיירותי על מקסיקו, שמומש לבסוף לאחר החלטת ציונות=גזענות והוביל ל-60,000 ביטולי טיולים למקסיקו. כל ניסיונותיו של נשיא מקסיקו אצ'ווריה לפייסם עלו בתוהו.

אמריקה נחלצת לעזרה

בשלב זה נכנסה התוכנית הסובייטית-ערבית להילוך גבוה. ביולי 1975 התכנס 'ארגון אחדות אפריקה' בקמפלה, ודן, בין השאר, במצב במזרח-התיכון. אך הפעם, מעבר לגינויים הבנאליים, התקבלה החלטה הקוראת למדינות העולם להשתתף במאמצים להשעות את ישראל מכל מוסדות האו"ם, בשל "סירובה לסגת מהשטחים הערביים הכבושים ולהכיר בזכויות הלאומיות המלאות של העם הפלסטיני לארצם". בנוסף, אם עד כה ישראל הייתה "רק" גזענית ומדכאת נשים, הרי שעתה היא קיבלה שדרוג: "ישראל היא סכנה לשלום העולמי" בשל ה"טבע הגזעני-אגרסיבי" שלה. ביטויים אלו נשמעו לאחר מכן גם בכנס המדינות הבלתי-מזדהות שנערך בלימה, עיר הבירה של פרו.

אך עתה נחלצה ארה"ב להגנת ישראל. עוד כשמונה לשגריר ארה"ב באו"ם בחודש יולי, כינס פטריק מויניהאן מסיבת עיתונאים ואמר כי על הקונגרס האמריקני להחליט להפסיק את תמיכת ארה"ב באו"ם במידה וישראל תורחק ממנו. "אינני יכול לתאר לעצמי מצב בו נצטרך גם אנו לעזוב את האו"ם", אמר מויניהאן, "אבל התפקיד שיש לארה"ב בתחום זה הוא מכריע". מאוחר יותר הוא התייחס גם להחלטת ה'ארגון לאחדות אפריקה' ואמר "יהיה זה אסון למזרח-התיכון אם תושעה ישראל".

השיא הגיע ב-1 באוקטובר כאשר אידי אמין, נשיא אוגנדה ויו"ר 'ארגון אחדות אפריקה', קרא לארה"ב לפעול להדחת ישראל מהאו"ם ואף לחסלה, כדי "להבטיח את זכויות הפלסטינים". פעם נוספת, מדינת ישראל והארגונים היהודיים בארה"ב זעמו. "קריאה זאת להשמדת מדינה חברה באו"ם מפירה את מגילת האו"ם", אמר שר החוץ יגאל אלון. הוועד היהודי האמריקני שלח מברק חריף למויניהאן ולמזכ"ל האו"ם ד"ר קורט ולדהיים האומר כי "ההתקפה האנטישמית של אידי אמין היא בבחינת מאמץ לעורר פעולות נאציות במדינה זו (בארה"ב), ואינה אלא קריאה לרצח עם". גם הפעם התייצב מויניהאן לצד ישראל, ואמר:

אין זה מקרה שגזען-רוצח זה… הוא ראש ה'ארגון לאחדות אפריקה'. הטעם לדבר הוא, שישראל היא דמוקרטיה ועובדה היא שמשטרי עריצות ינסו לנצל כל הזדמנות כדי להרוס מה שמאיים עליהם ביותר, כלומר – דמוקרטיה.

פיגוע מדיני ממדרגה ראשונה

הדחת ישראל ממוסדות האו"ם ירדה לבסוף מסדר היום, אך כישלון זה לא האט את התוכנית הסובייטית-ערבית. וכך, ב-10 בנובמבר 1975, הגיעה המהלך לשיאו:

בזכרנו את ההחלטה… הקוראת לחיסול כל צורות האפליה הגזעית… את ההחלטה… לגינוי הברית הבלתי-קדושה בין הגזענות הדרום אפריקאית והציונות… בהתחשב בהצהרת 'ועידת הנשים העולמית'… בהתחשב בהחלטת ה'ארגון לאחדות אפריקה'… בהתחשב בהצהרת כנס המדינות הבלתי מזדהות בלימה… (אנו) קובעים כי הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית.

החלטה זו התקבלה ברוב של 72 קולות מול 35 מתנגדים ו-2 נמנעים. זמן קצר לאחר מכן נעשו מספר ניסיונות לבטלה, אך ללא הועיל. יתרה מכך, מוסדות וכנסים שונים מטעם האו"ם אישררו את ההחלטה שוב ושוב במהלך השנים הבאות. בעוד מדינת ישראל המעיטה בערכה, הרי שברחבי העולם הערבי-מוסלמי ואף במדינות מערביות היא הכתה גלים. החלטת ציונות=גזענות העניקה דחיפה עצומה למגמות האנטישמיות והאנטי-ישראליות.

באשר להסתה הערבית האגרסיבית בשנים שלאחר ההחלטה אין צורך להכביר במילים. אך בנוסף, מעבר להפיכת ישראל ללא-רלוונטית במוסדות האו"ם השונים, החלה מגמה של החרמת יהודים גם באקדמיה ברחבי העולם. לדוגמא, בשנים 1976-7 אימצו שמונה אגודות סטודנטים באנגליה את החלטת ציונות=גזענות, והחרימו את פעילויות הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות; מספר אוניברסיטאות בארה"ב ביטלו הופעות מרצים שהומלצו על ידי ארגונים יהודיים; באוניברסיטת קליפורניה מנעו סטודנטים ערבים את השתתפותם של יהודים בתוכנית בנושא גזענות, בטענה כי "הציונות היא סוג של גזענות";  וב-1983, באוניברסיטת ניו-יורק, נכללה הציונות בקורס "הפוליטיקה של הגזע" לצד משטר האפרטהייד והנאציזם. אירועים דומים התרחשו גם בקנדה, וברחבי אירופה.

כך הובילה ההחלטה למצב בו הפכה מדינת ישראל למוקצה מחמת מיאוס.

או"ם שמום?

16 שנים נדרשו בכדי להביא לכך שההחלטה תבוטל, אך הנזק כבר נעשה. ב-16 בדצמבר 1991, על רקע סיום 'המלחמה הקרה' ונפילת ברית-המועצות, שיתוף פעולה ישראלי-אמריקני תחת משטרו של הנשיא ג'ורג' בוש האב הביא לצעד חסר תקדים, כאשר העצרת הכללית של האו"ם ביטלה את החלטת ציונות=גזענות.

כבר בשנים שלאחר קום המדינה, ניטשה מחלוקת אודות חשיבותה של הפוליטיקה הבינלאומית בין דוד בן גוריון, שאת מותו אנו מציינים היום, לבין משה שרת. בעוד הראשון החזיק בגישה יותר בדלנית, וטען כי "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים", השני האמין כי אסור לנו להתעלם מהעובדה שמדינת ישראל לא הייתה קמה לולא האו"ם. החלטת ציונות=גזענות והשלכותיה מלמדים עד כמה מורכבים יחסיה של מדינת ישראל עם האו"ם, וכי האמת, במקרה הזה אינה כה פשוטה. להצהרות אנטי-ישראליות בעצרת הכללית אין בדרך כלל השפעה מיידית וחמורה, אך הן בהחלט עלולות לגרום לנזק, והרבה.