אז איך עושים פוליטיקה חדשה? לדעת שר האוצר התשובה פשוטה מאוד: מעבירים את השלטון מהפוליטיקאים לביורוקרטים.
הבעיה המרכזית של הדמוקרטיה אליבא דשר האוצר יאיר לפיד, היא ניסיונם העיקש של פוליטיקאים נבחרים להשפיע על ניהול המדינה. תפיסה זו הובילה אותו, כנראה, ליזום רפורמה שתילחם ברעה החולה הזו, ותעביר את הסמכות למינוי דירקטורים בחברות ממשלתיות מהשרים הממונים על החברות הללו ("הפוליטיקה הישנה והשחיתות") לידיהם של בירוקרטים ("ועדה בלתי-תלויה").
של מי המשרד הזה, לעזאזל
קרוב למאה חברות ממשלתיות מגלגלות כ-67 מיליארד שקלים בשנה ומנהלות עסקים בתחומי התשתיות, הביטוח, החשמל, המים, התיירות, הביטחון, החינוך, החקלאות ולמעשה כמעט כל ענפי המשק. החברות כפופות לשרים השונים, הרשאים למנות להם דירקטורים כראות עיניהם. כך למשל, כפופים רכבת ישראל, נמלי ישראל ונתיבי ישראל לשר התחבורה; חברת החשמל לשר האנרגיה; חברות הפיתוח של יפו, החוף באילת ונמל תל אביב לשר התיירות, ועוד.
בעיקרון יכולים השרים למנות דירקטורים על פי ראות עיניהם, אך בעולם המעשה ידיהם כבולות. כללי ניגוד עניינים מחייבים את המועמדים המקורבים להם אישית ופוליטית להוכיח "כישורים מיוחדים" בפני ועדות בירוקרטים, שפוסלות אותם ללא רחם ולמעשה מונעות מהשרים לשלוט. בנוסף לכך, המערכת המשפטית מקרינה מורת רוח מניסיונם לנהל את החברות כראות עיניהם – מורת רוח שבאה לידי ביטוי בפועל: כך למשל, קצת יותר מחודשיים לפני הבחירות (14.10.12), הודיע היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין כי עד לבחירות יוטלו מגבלות על מינויים בחברות ממשלתיות במקרים בהם יש לשר זיקה להליך המינוי.
בעוד שבמציאות נורמלית השימוש במלוא מכסת המינויים היה אחד מהנושאים הראשונים בסדר יומו של פוליטיקאי תאב חיים ושלטון, הרי שהמכשולים שהציבו לפניו ביורוקרטים ויועצים משפטיים הובילו לכך שלמעלה ממחצית (!) ממכסות הדירקטורים למעשה אינן מאוישות. ניתוח שערך פורום מנהלי הכספים (CFO) חושף את תמונת המצב העגומה: בחברות הכפופות למשרד האנרגיה והמים ישנם 101 תקני דירקטור שאינם מאוישים, במשרד התחבורה (תחתיו אגב מצויה כמות הדירקטורים הגדולה ביותר) 56 תקנים, בבינוי והשיכון 53, בתיירות ובאוצר 47, בביטחון 24, בחינוך 23, והרשימה נמשכת.
הגדרה "שונה" של הבעיה
מציאות בה הדרג הביורוקרטי והמשפטי אינו מאפשר לדרג הפוליטי לפעול מובילה בהכרח לחוסר תפקוד. אלא שבמקום שהשר לפיד ידחוף למתן שליטה רבה יותר של השר הנבחר במערכות הכפופות לו, מכרו לו פקידיו פתרון הפוך: העלמת הקונפליקט בין השר לדרג הביורוקרטי על ידי הוצאת השר מתהליך קבלת ההחלטות, או במילים של לפיד "הבטחנו לציבור הישראלי להנהיג פוליטיקה חדשה ואין ביטוי מובהק יותר מהבאתה של הפוליטיקה הישנה לקיצה מאשר ניתוקו של צינור החמצן של הג'ובים, הקומבינות ומינויי המקורבים".
כך, במציאות החדשה מנגנון המינויים של הדירקטורים צפוי לתקתק כמו שעון בלשכת הפוליטביורו. אזרחים יוכלו להגיש את מועמדותם לוועדה בלתי תלויה שתסנן אותם על פי קריטריונים של רקע אקדמי וניסיון תעסוקתי-ניהולי, תוך שמירה על ייצוג של 45% לגברים, 45% לנשים ו-10% לבני מיעוטים. מי שיצליח לצלוח את הסינון הראשוני יעבור לשלב השני בו יינתן דירוג על פי קריטריונים "קשיחים", כדוגמת "רקע והבנה בתחום העסקי" וראיונות, שיערכו על ידי חברת מיון ופקידים מטעם רשות החברות שהם, כמובן, מומחים גדולים פי כמה מהשר ובוודאי מהציבור הישראלי שבחר בו.
בשלב הבא תגובש רשימה של 1,000 מועמדים שימוינו לקבוצות כדוגמת מומחים ענפיים, מנהלים מוכשרים, אנשי אקדמיה, אנשי כספים מקצועיים וכמובן קבוצת "בעלי ניסיון והכרות עם המגזר הציבורי" (כי גם פקידים בגמלאות צריכים סידור עבודה) ויפוזרו בפרופורציות שיקבעו על ידי פקידים מקצועיים בין החברות השונות. בסופו של התהליך יוזמן השר בטקס חגיגי לשמש כחותמת גומי, לברך על המוגמר ולאשר בדיעבד את החלטות הפקידים.
תן לפוליטיקאים לעבוד
על פי המצגת שחילק שר האוצר לעיתונאים מדובר בלא פחות מאשר "ניתוק קבלת ההחלטות מהפוליטיקה ומעבר לשיטה חדשה מקצועית ועניינית". למעשה ניתוק הפוליטיקה מניהול נכסי הציבור ומסירתו לידי הביורוקרטיה הוא לא פחות מהפקרת של רכוש ששייך לציבור הישראלי בידיהם של גורמים הפועלים ללא מנגנוני הבקרה המאזנים של הדמוקרטיה: הפוליטיקה והשוק; גורמים שלא הוכיחו מעולם, בשום מקום, שהם טובים יותר בניהול נכסינו מאיתנו או מנציגינו הנבחרים.
רפורמת נבחרת הדירקטורים של לפיד איננה דרך לחיסול הפוליטיקה הישנה, אלא אמצעי לחיסול הפוליטיקה עצמה. היומרה לייחס למניעיהם ולתפיסותיהם של פקידים ממונים אובייקטיביות ותבונה טהורה, והחוצפה לייחס לפוליטיקאים נבחרים שחיתות ומשוא פנים היא טיעון אוטוריטארי ישן ושחוק. למרבה הצער לא נמצאה הנוסחה לניהול נכון של ענייני המדינה – עד שזה יקרה (וככל הנראה לא יקרה) צריכים לתת לנו, הציבור, להמשיך ולנסות.
עד כמה שאני מסמפט את הבעיה של המשילות, מה שאני מבין מתוך דבריך זה שההגדרה של חברה ממשלתית היא פתוחה לפרשנות, ושחלק מהגופים שהזכרת צריכים להיות כפופים יותר לשר.
כשאני שומע חברה ממשלתית, אני חושב על גוף יחסית עצמאי.
כשאני שומע על משרד ממשלתי, אני חושב על גוף שכפוף לחלוטין למדיניות הממשלה והשר הממונה.
משרד ממשלתי שכפוף לשר ולממשלה? באיזה עולם אתה חי? מתי ראית כאן איזשהו עובד מדינה שדופק חשבון למי שדרגה אחת מעליו בשרשרת הפיקוד הבירוקרטית? שלא לדבר על השר או המנכ"ל. גש למשרד הממשלתי הקרוב לביתך ותיווכח בעצמך
בהנתן הרעה החולה של קיומן של חברות ממשלתיות, עדיף החברות תנוהלנה באופן העצמאי מהפוליטיקה וכך יש יותר סיכוי שינטרלו את הפעילות של הממשלה ויתנו לציבור לחיות. הטענה שבבחירות אנחנו בוחרים אם אנו מרוצים מהמינויים הפוליטיים של השר אינה עומדת במבחן הביקורת. בבחירות אנחנו לא בוחרים כלום.
יעקב,
ההתנהלות של החברות הממשלתיות טעונת שיפור אך הסיבה לכך פחות מדי כוח שניתן לפקידים, אלא כוח וסמכויות רבות מדי שניתנו למערכת הממשלתית.
הדרך היעילה ביותר לנהל את המשאבים בחברה, ולמנוע בזבוז היא מנגנון השוק החופשי. בחירותיהם המצרפיות של פרטים מהוות כמו "הצבעה דמוקרטית" מתמדת ומתגלגלת בעד או נגד התנהלותה, מוצריה ושירותיה של חברה מסוימת.
ברגע שאתה חותך את הקשר בין זכות הקיום של מוסד ציבורי לבין מוכנותם של צרכנים להקריב משאבים בכדי ליהנות משירותיו ו\או ממוצריו, התנהלותו הופכת לגחמנית, בעייתית – אין לא יכולת לשקול עלות מול תועלת בשימוש במשאבי החברה.
זו הבעיה הראשונה – בעיית הידע – הניצבת בפני המשרד או החברה הממשלתית. הפתרון החלקי מאוד (מאוד) שמצאו לרעה החולה הזו הוא קיומן של בחירות כל ארבע שנים. בבחירות כאלו מביעים האזרחים את מורת-רוחם\שביעות-רצונם הכללית מהתנהלות הדברים. עם זאת, בדרך כלל לא יגעו הדברים להתנהלות הדירקטוריון של מקורות או נמלי ישראל אלא לסוגיות אחרות, שיעמידו הכרעות כאלו בצל.
וזה מביא אותנו לצרה הצרורה השנייה שלנו – בעיית הסוכן.
הפוליטיקאי רוצה להוציא מהכוח לפועל את תפיסת העולם בשמה הוא נבחר, אבל בנוסף -ויש שיגידו קודם כל – הוא רוצה להיבחר. כשהוא מתעסק עם המשרד הממשלתי עליו הוא מופקד ועם החברות הממשלתיות הכפופות לו, הוא מנסה גם להוציא לפועל רעיונות ותפיסות עולם, וגם, לא לגרום לעצמו נזק.
בדרך כלל ענייניה של חברה מסוימת יגעו הרבה יותר לעשרות, מאות או אלפי העובדים שלה מאשר לציבור הכללי. גורלו, הכנסתו ולמעשה חייו של העובד הממוצע ברכבת ישראל (יש למעלה מאלפיים כאלה) כרוכים בגורלה של החברה. הוא יהיה מוכן לזכור, לנטור, לנקום, לעמוד בצמתים, להפגין ולהתסיס בכדי להניע את השר מהחלטה הנוגעת לגורלה של החברה ולגורלו.
זאת הסיבה שרוב השרים מעדיפים לבחור באינטרס של העובדים ולא באינטרס של אזרחי ישראל כשהם עובדים אל מול חברה ממשלתית. למה להם כאב הראש הזה? למה להם להקים לעצמם צבא של אויבים שעה שהרפורמות הכואבות שלהם יהוו לא יותר מפסיק בתודעת הציבור?
מכאן, רוב הפוליטיקאים מעדיפים להימנע מהחלטות קשות שעשויות להיטיב את איכות, טיב השירות\מוצר שמספקת החברה או לפחות להפחית את עלויות הפעלתה. את המחיר משלמים כולנו.
הפיתרון האמיתי הוא להפריט את רוב החברות הממשלתיות או לפחות להקים להם תחרות שתכפה עליהם התייעלות בעקבות לחצים חיצוניים למערכת הפוליטית.
העברת הכוח לידיהם של פקידים לא תסייע, היא רק תהפוך את הבעיה לחמורה יותר. דירקטורים הממונים על ידי חבריהם הטובים רוצים, בדרך כלל (כמו שהפוליטיקאי רוצה בדרך כלל) לחזור הביתה בשלום ולשמור על כורסתם הנוחה. בניגוד לפוליטיקאי אין להם מערכת לחצים חיצונית.
נתינת החברות הממשלתיות בידיהם של פקידים בלתי נבחרים פירושה הפקרה מוחלטת של רכוש שכבר היום די-מופקר. זו הסיבה בין שתי רעות אני מעדיף את הרעה הנוכחית.
וכמובן שהפתרון הטוב ביותר, וחבל שלא הוזכר (איש "הקפיטליסט היומי" או לא?), הוא להחליף כמה שיותר חברות ממשלתיות בפעילות השוק החופשי, על ידי סגירתן או הפרטתן, לרבות ביטול הרגולציה הקשורה אליהן.