מועצת זכויות האדם: הצביעות הגרמנית והתמימות הישראלית

ישראל חידשה לאחרונה את הקשר עם מועצת זכויות האדם של האו"ם, תוך ויתור על הדרישה להסיר מסדר יומה של המועצה את סעיף 7 הידוע לשמצה, הקובע שבכל ישיבה יש להקדיש דיון למצב בישראל • מי שלחץ על ישראל לעשות כן היא גרמניה, שהתחייבה להביא לדיון מאוזן יותר במועצה • אולם אותו איזון שהציעה גרמניה אינו מכפר על העובדה שמפלגות גרמניות רבות מממנות עמותות של זכויות אדם הפוגעות בישראל

ישראל חידשה לאחרונה את המגעים ואת שיתוף הפעולה שלה עם מועצת האו"ם לזכויות אדם (להלן: "המועצה"). המועצה עומדת לקבל לשורותיה את סעודיה, מדינה שבה מערכת המשפט משתמשת בהלקאה, בקטיעת ידיים, בניקור עיניים, בעריפת ראשם של הומוסקסואלים בטקסים ציבוריים ובהצלפת נאנסות. זוהי מדינה שבחודש פברואר השנה עצרה 53 נוצרים ש"פשעם" היה תפילה במקום פרטי. סעודיה תהיה בחברה טובה המועצה, משום שמדובר בגוף שבו נבחרו בעבר מדינות כמו סין, קובה, פקיסטן, רוסיה, ונצואלה (בתקופה של צ'אבז), לוב של קדאפי, ומאוריטניה (מדינה שבה תופעת העבדות עדיין קיימת).

אך המועצה היא לא הגוף היחיד של האו"ם שמבזה את השפיות ואת השכל הישר. הרי רק בחודש שעבר, איראן נבחרה לוועדה לפירוק הנשק ולביטחון בינלאומי של העצרת הכללית. כך נוצר מצב בו מדינה שמפרה את החלטות מועצת הביטחון, שמממנת ומחמשת אירגוני טרור ושמפתחת תכנית גרעינית צבאית, מופקדת על פיקוח על פירוק הנשק ועל הביטחון הבינלאומי מטעם העצרת הכללית של האו"ם.

ישראל בחוץ

אין זו הפעם הראשונה שהאו"ם בוחר בפירומן כדי לכבות את האש. בינואר 2003, עיראק של סדאם חוסיין מונתה לראשות ועדת האו"ם לפירוק הנשק (בזמן שעיראק סירבה לשתף פעולה עם האו"ם על פיקוח על חימושה הלא-קונבנציונאלי). באותה שנה, סוריה ישבה במועצת הביטחון (היא נבחרה בשנת 2002) כדי לאכוף את המשפט הבינלאומי וכדי לדאוג לשלום העולם, בזמן שהיא שימשה כצינור בין איראן לבין חיזבאללה.

ישראל, לעומת זאת, מעולם לא נבחרה למועצת הביטחון, למועצת זכויות האדם או לוועדה לפירוק הנשק. האם ישראל הייתה משפרת את סיכוייה להיבחר לאחד הגופים האלו אילו היא הייתה עורפת ראשים, מייצרת נשק כימי, או מממנת ארגוני טרור? לא ממש.

כפי שטען מזכ"ל האו"ם באן קי-מון באוגוסט 2013: "ישראל סובלת מהטיה ואף מאפליה באו"ם", ויש לכך סיבה. הדה-קולוניזציה והקיטוב של המלחמה הקרה יצרו בשנות ה-60 וה-70 מציאות חדשה בעצרת הכללית, מציאות שנוצלה על ידי מדינות ערב לאחר מלחמת יום כיפור כדי להילחם בישראל בזירה הדיפלומטית. שיטה זו הולידה את החלטת העצרת משנת 1975, אשר הגדירה את הציונות כתנועה גזענית, וכן מפולת של החלטות בסגנון דומה. כפי שטען אבא אבן בזמנו, למדינות ערב היה רוב בעצרת הכללית אפילו כדי העביר החלטה שהעולם שטוח. סוף המלחמה הקרה ותהליך אוסלו לא שמו קץ לתופעה הזו: אש"ף ומדינות ערב המשיכו להשתמש ב"רוב האוטומטי" שלהם באו"ם כדי לבודד ולהשמיץ את ישראל.

המועצה לא עוזרת

המועצה לזכויות האדם היא דוגמה קיצונית של תיאטרון האבסורד המתחולל באו"ם. המועצה הוקמה בשנת 2006 כדי להחליף את הוועדה לזכויות אדם, ועדה שאיבדה כל צל של אמינות לאורך השנים. כאשר היא הוקמה ב-1946 היא בחרה בראשה את אלינור רוזוולט; ב-2003, לעומת זאת, נבחר לרשות הוועדה מועמר קדאפי. אך המועצה לזכויות אדם לא שמה קץ לעיוות זה.

מבחינת ישראל, המועצה לזכויות אדם גרועה מהוועדה שקדמה לה, שכן ישראל סובלת במועצה משלושה סוגים של אפליה.

ראשית, למועצה יש סעיף מיוחד (סעיף 7) אשר קובע כי בכל התכנסות המועצה חייב להתקיים דיון נפרד ומיוחד על מדינת ישראל. לא קיים סעיף כזה עבור אף מדינה אחרת בעולם, כולל מדינות שבאמת מפרות את זכויות האדם כמו סין, סודן, סעודיה או סוריה. כאשר המועצה אישרה את "סעיף ישראל" ב-2007, המזכ"ל באן קי-מון תהה מדוע דמוקרטיה כמו ישראל "זוכה" לסעיף כזה, במיוחד לאור הפרות זכויות האדם הרבות במזרח התיכון בפרט ובעולם בכלל.

שנית, ישראל היא המדינה היחידה במועצה אשר לא משתייכת לקבוצה אזורית כלשהי: ישראל לא שייכת לקבוצה האסיאתית משום שקבוצה זו כוללת את מדינות ערב אשר חוסמות את ישראל. במטה האו"ם בניו יורק, ישראל התקבלה ב-2004 כחברה קבועה לקבוצה האזורית של "מדינות מערב אירופיות ואחרות" (קבוצה שכוללת בין השאר את תורכיה), אך במטה בג'נבה, בו יושבת המועצה לזכויות אדם, ישראל עדיין לא שייכת לאף קבוצה. כתוצאה מכך, ישראל אינה יכולה להיבחר למועצת זכויות האדם. כפי שאמר מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי ענן, מדובר באפליה בוטה שאינה עומדת בקנה אחד עם עיקרון השוויון בין המדינות החברות באו"ם.

שלישית, מועצת זכויות האדם מוציאה יותר החלטות וגינוים נגד ישראל מאשר נגד כל מדינה אחרת בעולם. בישיבתה בחודש מרץ 2013, למשל, המועצה קבלה שש החלטות גינוי נגד ישראל ורק ארבע נגד מדינות אחרות (סוריה, איראן, מיאנמר וסרי לנקה). לא התקבלה שום החלטה על הפרת זכויות האדם בסעודיה, בסין או בזימבבואה. אך אין זה פלא משום שכאמור, במועצה יושבות מדינות כמו סין, קובה, רוסיה וסעודיה. למה שיגנו את עצמן?

גרמניה מממנת את סילוף זכויות האדם

מדוע, אם כן, ישראל הסכימה לשתף שוב פעולה עם הפארסה הזאת, ומדוע ראש ממשלת ישראל אף וויתר על דרישתו למחוק את סעיף 7 של מועצת זכויות האדם?

ההחלטה של ישראל נובעת, בין השאר, מלחצים שהפעילה ממשלת גרמניה. גרמניה הבטיחה לישראל שהיא תפעל לתיקון המצב במועצה ולמנוע את השימוש בזכויות האדם למטרות פוליטיות. אלא שבעודה מבטיחה כך, מעודדת גרמניה למעשה פעולות מסוג זה בדיוק, באמצעות מימון עמותות "זכויות אדם" שונות הפועלות בישראל.

שר החוץ הגרמני גידו וסטרוולה אמנם שיגר מכתב לראש הממשלה נתניהו, מכתב שבו הוא הודה בעיוות הקיים במועצת זכויות האדם. אך מצד שני, מפלגתו של וסטרוולה, 'המפלגה הדמוקרטית החופשית', מממנת (באמצעות קרן פרידריך נוימן שברשותה) את מרכז רמאללה לזכויות אדם, אשר הפיץ את הטענה הכוזבת בדבר "הטבח" בג'נין במבצע חומת מגן.אך וסטרוולה ומפלגתו רחוקים מלהיות היחידים בגרמניה שמממנים עמותות פלסטיניות, שעושות שימוש ציני ב"זכויות אדם" כדי לגייס כסף.

קרן קונראד אדנואר (שבשרות 'המפלגה הנוצרית דמוקרטית' של אנגלה מרקל) וקרן בול (שברשות 'המפלגה הירוקה') תורמות כסף לעמותת 'מפתח', המאשימה את ישראל ב"טבח", "השמדה תרבותית", "פשעי מלחמה" וב"אפרטהייד";  קרן הנס סיידל (שברשות 'המפלגה הסוציאל-נוצרית') נותנת כסף למרכז התקשורת הפלסטיני, המוביל קמפיינים של דמוניזציה נגד ישראל. קרן רוזה לוקסמבורג (שברשות 'מפלגת השמאל הגרמנית') מממנת את עמותת 'זוכרות', התומכת ב"זכות השיבה" ובהפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית עם רוב ערבי.

המפלגות הגרמניות והקרנות שברשותן רשאיות כמובן לתרום כסף לפי ראות עיניהן. אך גרמניה לא יכולה מצד אחד ללחוץ על ישראל לחזור למועצת זכויות האדם מתוך הבטחה שהיא תפעל נגד העיוות והצביעות החוגגים שם, ומצד שני לממן עמותות הנוטלות חלק פעיל בעיוות ובצביעות האלו.

באשר לישראל, זו הייתה טעות להיכנע ללחצה של גרמניה מבלי לדרוש את ביטולו של סעיף 7, את צירופה של ישראל לקבוצה האזורית המערבית, ואת סוף הגינויים הבלתי פרופורציונליים של ישראל במועצה. 

ד"ר עמנואל נבון הוא ראש החוג למדע המדינה ותקשורת במכללה החרדית בירושלים, עמית בכיר בפורום קהלת למדיניות, ומרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה.