אובמה גרוע מצ'מברליין

לאחרונה נפוצות השוואות בין ברק אובמה לנוויל צ'מברליין, שנכנע להיטלר במשבר הסודטים בשנת 1938, ובכך סלל את הדרך למלחמת העולם השנייה • אולם למעשה האמת מרה הרבה יותר: לא רק שממשל אובמה נכנע בפני העריצות האיראנית, אלא שהוא מאיים מפורשות על ישראל וכופה אותה למעשה להקריב את עצמה לטובת מטרה מדינית מפוקפקת

בימים האחרונים עלתה לסדר היום ועידת מינכן – פרשת בגידתן של בריטניה וצרפת בצ'כוסלובקיה ומסירתה לחסדי הנאצים בחודש אוקטובר 1938. משום שלא רבים מכירים את ההיסטוריה האומללה הזו, המושג 'ועידת מינכן' הפך לצמד מילים ריק מתוכן. גרוע מכך, יש אפילו מי שמצדיק את מגמות הפייסנות של נוויל צ'מברליין ואדואר דלאדייה, בטענה כאילו פירוקה של צ'כוסלובקיה נועד להקנות לבריטניה וצרפת זמן להיערך לקראת המלחמה. אלא שהשנה בין מינכן לבין פרוץ המלחמה שינתה לחלוטין את מאזן הכוחות באירופה לטובת הנאצים ולרעת הדמוקרטיות, בעוד שנחישות דיפלומטית מצד בריטניה וצרפת באותה עת הייתה מוליכה לא רק לקריסת ההימור של היטלר, אלא כנראה גם להפיכה של קציני הצבא הגרמני כנגדו.

המטרה של הצדקת מעשי צ'מברליין ודלאדייה היא להצדיק את מעלליהם של אובמה וקרי היום. מתבקש אפוא לבחון את פרשת מינכן וחמש שנות הפייסנות שבין 1933 ל-1938, בחינה המעלה קווי-דמיון מצמררים להתנהלותם של אובמה, קרי וקטרין אשטון, ומציבה סימן קריאה בנוגע לחוסר-האחריות של אלו המבקשים להפקיר את גורל העם היהודי ומדינת ישראל בידיהם של ראשי הממשל האמריקני הנוכחי.

חמש שנות תבוסתנות

בעת עליית היטלר לשלטון ב-1933 היו יחסי הכוחות באירופה ברורים. גרמניה סבלה מנחיתות צבאית מוחלטת לעומת צרפת, בריטניה ובריה"מ כל אחת בנפרד, וכמובן שיחד. צבאה הוגבל ל-100 אלף חיילים, נאסר עליה להחזיק כוחות אוויר ושריון, וכן לבנות ביצורים בחבל הריין. בכל רגע נתון בין השנים 1933 ל-1938 יכלו צרפת ובריטניה, אם לא לבדן אזי בתוספת מערכת הבריתות בינן ובין צ'כוסלובקיה לבריה"מ, לעצור את תוקפנות היטלר ולמנוע את מלחמת-העולם השנייה.

היטלר, מצידו, סמך פעם אחר פעם על תבוסתנותם של מנהיגי צרפת ובריטניה, ותמיד צדק. הוא פירק לבנה אחר לבנה ממערכת הבריתות האירופית, רמס את יוקרתן הבינלאומית של מעצמות המערב, שבר את רוחן, ופירק לגורמים את מדיניות הביטחון הקיבוצי, תוך שימוש במדיניות של שני צעדים קדימה וצעד אחורה.

היטלר ביטל את המגבלות הצבאיות שהוטלו על גרמניה, הקים חיל-אוויר גרמני, הרחיב את הצי, והגדיל את צבאו שוב ושוב. למערב היו כל הזדמנויות לעצור אותו בעת פרישת גרמניה מוועידת פירוק הנשק ב-1933, סיפוח חבל הזאר ב-1935 – מהלך שכלל התחייבות מצד היטלר לפיה "אם סוגיה זו תיפתר, לא יהיו עוד בעיות בין גרמניה לצרפת", כניסת הצבא הגרמני לחבל הריין ב-1936, הקמת ציר רומא-ברלין ב-1936, סיפוח אוסטריה, האנשלוס ב-1938, והשיא, שהיה למעשה ההזדמנות האחרונה, הסכם מינכן בספטמבר 1938. מבין אלו, האחרון היה ההימור הגדול ביותר שנטל היטלר, לצד האיוולת הגדולה ביותר שנקט המערב.

בעת המשבר מנה הצבא הגרמני בין 45 ל-48 דיביזיות. מולו עמדו 40 דיביזיות של צבא צ'כוסלובקיה, שאחזו בביצורי חבל הסודטים שנחשבו למתקדמים ואיכותיים. 23 דיביזיות צרפתיות הפרוסות לאורך הגבול עם גרמניה חויבו לעמוד לצד צ'כוסלובקיה מתוקף הברית בין המדינות, ופוטנציאל הגיוס של צרפת עמד על 85 דיביזיות. גם בריטניה, שהייתה קשורה בברית עם צרפת, העמידה את עוצמתה הימית והצבאית, ולצ'כוסלובקיה הייתה ברית צבאית עם ברה"מ, שצבאה כלל 270 דיביזיות.

לפריצת הביצורים הצ'כיים בסודטים הקצתה גרמניה 35 דיביזיות, ובכך הפקירה למעשה את הגבול עם צרפת, שלהגנתו נותרו רק 8-5 דיביזיות, בעוד שקו ההגנה הגרמני, קו זיגפריד, טרם הושלם. הנחיתות הגרמנית המובהקת ומתיחת החבל מצד היטלר הובילו את ראשי הצבא הגרמני לתכנן קשר להפלתו במידה ובריטניה וצרפת יגלו נחישות. הם אף יידעו את צ'מברליין על תוכניתם, מתוך אמונה שהדבר יגביר את נחישותו. אך הימורו של היטלר, כי מנהיגי בריטניה וצרפת ייאחזו בכל קנה רצוץ ויבגדו בבעלי-בריתם למרות יחסי הכוחות הברורים, הוכיח את עצמו. בלחץ צרפתי ובעיקר בריטי נדחקה צ'כוסלובקיה לפינה, תוך שהיא נדרשת לוויתורים שמשמעם כניעה בלא קרב.

הכניעה הצ'כית

ביוזמת מוסוליני כונסה ועידת מינכן, אך צ'כוסלובקיה לא הורשתה להשתתף בדיונים ותוצאותיהם נכפו עליה. חבל הסודטים – על קו הביצורים האדיר ומפעלי הנשק של סקודה – הועבר לידי גרמניה. צ'כוסלובקיה איבדה 70% ממרבצי הברזל, הפלדה והפחם שלה, 75% מהרכבות ו-70% מייצור החשמל. 800,000 צ'כים הפכו לגולים בארצם ולבני-ערובה בידי הנאצים. משמעות ה"שלום" של היטלר הייתה קריעת צ'כוסלובקיה לגזרים והפיכתה למדינה הנתונה לחסדי הנאצים. מערכת הבריתות האירופית פורקה לגורמים, צרפת ובריטניה נחשפו כמדינות כנועות הבוגדות בבעלות-בריתן, וברה"מ, שהייתה נכונה להילחם למען צ'כוסלובקיה, נדחפה לזרועות גרמניה והסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

ב-14 למארס 1939 כבש הוורמאכט, בלא ירייה אחת, את מה שנותר מצ'כוסלובקיה. את פרק הזמן שבין ספטמבר 38' לספטמבר 39' ניצל היטלר להתחמשות אדירה, תוך שימוש מואץ במפעלי הנשק של סקודה, שתפוקתם הייתה גדולה יותר מזו של התעשייה הצבאית הצרפתית והשתוותה לזו של בריטניה. שעת הכושר האחרונה שבה ניתן היה להציל את העולם מזוועות מלחמת-העולם השנייה אבדה לבלי שוב.

גרמניה ואיראן, צ'מברליין ואובמה

המתרחש בימים אלו בז'נבה והמשא-ומתן שמנהלת ארה"ב עם איראן מהווה הוכחה ניצחת לקביעה כי מי שאינו לומד מההיסטוריה נאלץ לחוות אותה שוב. לבד מקווי-הדמיון המובהקים שבין מדיניות התבוסתנות של צ'מברליין ודאלאדיה למדיניות הכניעה של אובמה וקרי, מדהימים לא פחות הם קווי הדמיון למתרחש בשיח הציבורי, התקשורתי והדיפלומטי.

איראן נמצאת כיום על סף קריסה כלכלית בשל משטר הסנקציות שכונן בשנים האחרונות. היא מגיעה לשולחן המשא-ומתן בז'נבה כשהיא בעמדת חולשה מובהקת, אך היא גם מודעת היטב למגמות הפייסנות של מנהיגי המערב. על-פי כל הסימנים צפויה עמדת החולשה האובייקטיבית של איראן להסתיים בניצחון מוחץ, שיאפשר לה לפרק באבחה אחת את משטר הסנקציות שהורכב במשך שנים ארוכות, להציל את כלכלתה הקורסת, ולהביאה למעמד של מדינה סף גרעינית. כל זאת מבלי שתידרש לוויתור כלשהו לבד מהאטה זמנית של תכנית הגרעין.

קווי-הדמיון של פארסה זו לשנות ה-30, ובייחוד לספטמבר 1938, מרובים. בעת כינוס ועידת מינכן היתה גרמניה הנאצית מדינה על סף קשר צבאי, שברחובותיה שררה היסטריה לנוכח זיכרונות מלה"ע הראשונה. ראשי הצבא הגרמני היו מודעים לנחיתות המוחלטת של צבאם במידה וההימורים שנטל היטלר יובילו למלחמה. הגנרלים בק, הלדר, אדם וקייטל הזהירו את היטלר כי קו זיגפריד וחזית המערב לא יחזיקו מעמד מול העדיפות הצרפתית שאותה העריכו ביחס של 1:7. הלדר אף הצטרף לחבורת הקושרים שביקשה לאסור את היטלר ולהעמידו לדין באשמת בגידה במולדת. הקושרים עדכנו את צ'מברליין על התאריך המיועד של ההתקפה הגרמנית על צ'כוסלובקיה (1.10.1938), והודיעו כי לנוכח התרעה בריטית מפני התקפה על צ'כוסלובקיה יאסרו את היטלר וישימו קץ למשטר הנאצי. כל שנדרש באותה עת על-מנת למנוע את מלחמת-העולם השנייה ואת מותם של עשרות מיליוני בני אדם, היה רגע אחד של נחישות דיפלומטית.

למרבה הצער, צ'מברליין ואנשיו בחרו בפעולה ההפוכה ולנוכח ההתרעות על תוקפנות היטלר העמיקו את ויתוריהם והציעו למסור חלקים נוספים מצ'כוסלובקיה להונגריה ופולין. עמדת הכוח המובהקת של המערב הסתיימה בתבוסה, בעוד עמדת החולשה הגרמנית הסתיימה בניצחון מוחץ.

לאחר ועידת מינכן הורעפו בטיימס הלונדוני שבחים נדיבים על ראשו של צ'מברליין: "מעולם לא היה ראש-ממשלה בהיסטוריה של אנגליה דוגמת מר צ'מברליין, שהשיג בתשעה חודשים הישגים כה רבים עם צ'כוסלובקיה, איטליה ועם היטלר במינכן". צ'רצ'יל, שהתריע כי "היה עליכם לבחור בין חרפה למלחמה. בחרתם בחרפה, אך מן המלחמה לא תימלטו", זכה ליחס שונה. אותו טיימס, שופרם של "אנשי הרוח", כתב מבלי לציין שמות, אך תוך כוונה ברורה לצ'רצ'יל ותומכיו, כי: "מחרחרי מלחמה אלו המוכנים לצאת למלחמה על ארץ אחרת מבלי להתחשב במחיר, אותם יש לשפוט, להעמידם אל הקיר או לתלותם". מי שיקרא בניו-יורק טיימס של השבועות האחרונים, ימצא סגנון וטונים דומים כלפי המשא-ומתן עם איראן וכלפי "חרחור המלחמה" מצד בנימין נתניהו. הנה רק אתמול כינה הטיימס את מאמציו המדיניים של נתניהו בעקבות מניעת ההסכם על ידי צרפת כשאמר כי כעת "ניתנה לחברי קונגרס, לישראל וסעודיה, הזדמנות חדשה לחבל בשיחות".

קרי מפליא עשות

אלא ששיא הנבזות של ממשל אובמה נרשם לא בכניעה בפני איראן בז'נבה, כי אם בראיון שהעניק מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי לאודי סגל בחדשות 2 לפני מספר ימים. קרי הצהיר כי "אם לא נפתור את הסוגיות בין הפלסטינים לישראלים, אם לא נמצא דרך לעשות שלום, הבידוד של ישראל יגבר, מסעות הדה-לגיטימציה נגד ישראל יגברו, כפי שקורה ברמה הבינלאומית". מפיו של מזכיר המדינה לא מדובר בתחזית של פרשן מדיני, אלא באיום גס, בוטה ולא מרומז, המתוזמן עם הקריסה של ארה"ב והמערב בפני איראן, ולנוכח נחישות ישראלית שלא ללכת בעקבות צ'כוסלובקיה ולחתום על התאבדות מרצון. זהו שחזור של מכתבו הבוגדני של צ'ברליין לנשיא צ'כוסלובקיה בנש מה-27 לספטמבר 1938, בו כתב כי סירוב צ'כוסלובקיה להצעות השלום מצד גרמניה יהווה "פרובוקציה תוקפנית כלפי הרייך הגרמני אשר תשחרר את בריטניה וצרפת ממחויבותן לצ'כוסלובקיה".

יתר-על-כן, האיום של קרי בא על רקע מחוות ישראליות שכללו שחרור רוצחים מתועבים, בזמן שבו הפלסטינים מסיתים בלי הרף ומסרבים ולו לוויתור זעיר. אבל קרי לא רק מטיל על ישראל את האחריות, אלא עוד מאיים בפריצתה של אינתיפאדה שלישית ובהחרפת קמפיין הדה-לגיטימציה.

ועוד, הממשל האמריקני הנוכחי לא מסתפק בהפקרת ובהשלכת בעלי-בריתם אל מתחת לגלגלי אוטובוס הגרעין האיסאלמי; הבגידה אינה כוללת רק חוסר פעולה ואי-עמידה בהתחייבויותיו החוזרות ונשנות של אובמה שלא לאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני, אלא יש להוסיף לה גם ניסיון בוטה למנוע מישראל מלהציל את עצמה בכוחותיה שלה.

אכן, ההיסטוריה נועדה לחזור על עצמה. את נבזותם של צ'מברליין ודאלאדיה כלפי צ'כוסלובקיה מחליפה כעת בוגדנותם של אובמה וקרי כלפי ישראל. בשני המקרים מי שמשלם את המחיר הוא העם היהודי.

___________

מעוניינים להתעדכן במאמרים חדשים באתר? הצטרפו עכשיו ל'מידה' בפייסבוק ובטוויטר.