דמוקרטיה וסוציאל-דמוקרטיה

"מדינת רווחה"? גם בחסות הדמוקרטיה ניתן לרמוס את חירותו של הפרט.

שומרים על כוחו של הפרט; בחירות במצרים. צילום: Jonathan Rashad

דמוקרטיה

דמוקרטיה בפרושה המילולי היא "שלטון העם", ובמובנה המודרני – שלטון הנציגים שנבחרו על ידי רוב העם.

לא כולם מתלהבים משלטון הרוב. המסתייגים מזכירים שגם מעשה לינץ' מתקבל בתמיכת רוב, עם מתנגד אחד בלבד; מספרים שהדמוקרטיה והחלטת הרוב באות לידי ביטוי כאשר שלושה זאבים וכבש מחליטים על ארוחת צהריים.

בהתחלה, כל רעיון חדש הוא נחלתו של מיעוט קטן שצריך להיאבק ברוב. הרבים מעדיפים תמיד את הנתיב הישן והבטוח. שלטון הרוב יכול להיות שלטון עריץ, המדכא את הפרט וחירותו לא פחות מכל שלטון אחר. גם במשטר דמוקרטי חייבים להגן על הפרט בפני רודנות הרוב.

ג'ון סטיוארט מיל כתב שהדמוקרטיה אינה ממשל שבו נשלט כל יחיד בידי עצמו, אלא ממשל שבו כל יחיד נשלט בידי כל השאר. כזאת הייתה ה"דמוקרטיה הטוטליטרית" של המהפכה הצרפתית עליה כתב ההיסטוריון יעקוב טלמון, וכאלה היו מדינות ה"דמוקרטיה העממית" במזרח אירופה ו"הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" (מזרח גרמניה). כזו היא גם "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה" (קוריאה הצפונית).

אפילו ברפובליקה האסלאמית של איראן נערכות בחירות ומתקיים שלטון הרוב, כמו שהיה במצרים של מורסי.

גם שלטון הנציגים אינו, בדיוק שלטון העם. ז'אן ז'אק רוסו כתב ב"אמנה החברתית" שמאותו הרגע שהנציגים יבחרו הם ייצגו ראשית כל את עצמם, לאחר מכן את השלטון שהם חלק ממנו ורק לבסוף את שולחיהם: "כל חבר בממשל הוא קודם כל עצמו, לאחר מכן פקיד ממשל ולבסוף אזרח". גם אצלנו מוכרת המציאות בה מייצגים הפוליטיקאים קודם כל את עצמם, לאחר זאת את מפלגתם ורק בסוף את בוחריהם (אם בכלל).

למרות כל האמור, הדמוקרטיה עדיין עדיפה על האוטוקרטיה (שלטון יחיד), האריסטוקרטיה (שלטון בעלי זכיות היתר), האוליגרכיה (שלטון המעטים) והפלוטוקרטיה (שלטון העשירים). כפי שאמר וינסטון צ'רצ'יל: "הדמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות שנוסו עד היום".

גם בדמוקרטיה, כמו בכל צורת משטר, צריך לשמור ולהיאבק על חירותו ועצמאותו האישית, הפוליטית והכלכלית של הפרט, והרי גם צורה זו עלולה להיות ההצדקה לשלילת זכויותיו.

סוציאל-דמוקרטיה

הסוציאליזם, גם בצורתו הקלאסית וגם בצורת "מדינת הרווחה", מחייב משטר טוטליטרי המנהל את המשק, הכלכלה, הרווחה, ההשכלה, החינוך, הבריאות, "הצדק החברתי" ובעצם כמעט את הכול. הבחירות, המתנהלות אחת לכמה שנים, מאפשרות לומר ש"העם שולט על עצמו"; שהשלטון והשליטים שנבחרים הם "נציגי העם" הרשאים להחליט במקומו של הפרט, שמרבית הזכויות נשללו ממנו. האידיאל הדמוקרטי הפך להיות הצידוק לשלטון שרירותי. אפשר להשתמש בדמוקרטיה כהצדקה לשלטון טוטליטרי ולשלילת זכויותיו של הפרט, כאשר שומרים על זכותו לבחור את הנציגים אחת לכמה שנים.

הצרוף של סוציאליזם ודמוקרטיה נראה צרוף מנצח, ושמו: "סוציאל-דמוקרטיה".

אף תושב אינו נחשב; הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה. צילום: fresh888

כלכלת השוק מבוססת על רצונותיהם של הפרטים, כאשר כל פרט עושה את חשבון הכדאיות של עצמו ומחליט על המחירים שהוא מוכן לשלם. כלכלה המבוססת על "החלטות הרוב" אינה כלכלה אחראית, וחברה המתנהלת על ידי הרוב אינה חברה אחראית. אחריות היא רק אחריות אישית. הפרט חייב לאזן את הוצאותיו והכנסותיו והוא מודע לכך שהוצאה נוספת מחייבת ויתור או הכנסה נוספת וכי לכל החלטה יש מחיר. השאיפות וההחלטות הכלכליות המתקבלות בממשלה, בפרלמנט, בקלפי ובהפגנה אינן אחראיות, ולכן מתייחסות בעיקר להוצאות תוך התעלמות מהמקורות ומהמחירים.

העברת האחריות לפרנסה, לבריאות, לפנסיה ולחינוך מהפרט למדינה היא הרת אסון לבני האדם, לכלכלה ולחברה, גם כאשר הממשלה נבחרת באופן דמוקרטי.

השמאל והימין דוגלים בחרות ובדמוקרטיה, אלא שהימין מדגיש את החרות, כשהכוונה היא בראש וראשונה לחרות הפרט. לעומת זאת, השמאל מדגיש את הדמוקרטיה, והחרות בה הוא דוגל היא "חרות העם" או "חרות המעמד" ולא חרות הפרט.

עוד משהו

יתרונה היחיד של השיטה הדמוקרטית הוא ביכולת להדיח את השליטים ללא שפיכות דמים.

                                                                                                             – קרל פופר.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר

  1. המדינה שלנו היא ליברל-קומניסטית.
    היא נותנת זכויות ליברליות לקבוצות מסוימות (הומואים ערבים נשים מהמרכז וכו') ושוללות אותם מקבוצות אחרות (יהודים נשים מיו"ש וכו')…