למרות צמיחתה ושגשוגה של ישראל, היא מככבת בדו"חות עוני בינלאומיים. ההסבר נעוץ בחרדים ובערבים
פניה הכפולים של ישראל בדו"חות ה-OECD
על-פי הדוחות השנתיים של ה-OECD, ישראל מצטיינת באבטלה נמוכה, בצמיחה מהירה וביחס משתפר של חוב-תוצר. אבל מצד שני, ישראל גם "מככבת" במקומות הגבוהים ביותר במדד הפערים בהכנסות (מדד ג'יני), ובאחוז העניים באוכלוסיה (כעשרים אחוזים).
עובדות אלה אינן מעודדות ואינן רצויות, אך יחד עם זאת הן אינן "כל האמת".
המקום הגבוה והשווה של ישראל, גם במדד אי השוויון וגם באחוז המשפחות העניות, אינו מקרי. העוני לפי השיטה המקובלת בישראל וב-OECD אינו מוחלט אלא יחסי להכנסה הממוצעת: "משפחה ענייה היא משפחה שהכנסתה הכספית הפנויה נמוכה ממחצית ההכנסה הממוצעת החציונית, בהתאמה לגודל המשפחה".
אף כי לשיטה זו ישנם סיבה והגיון מסוימים, צריך להבין שהעוני על-פיה הוא יחסי, ויחסי בלבד: אם תרד ההכנסה של המעמד הבינוני יקטן גם מספר העניים, ומדד ג'יני לאי השוויון ירד אף הוא, למרות שהכנסתם של העניים לא השתנתה. בארצות-הברית לעומת זאת, קו העוני הוא אובייקטיבי, ונמדד ביחס לסל מוצרים הכולל מזון, חינוך, דיור, הלבשה, בריאות, תחבורה וכו'. גם את הפערים ניתן, ואולי נכון יותר, למדוד לפי ההוצאה של משקי הבית, ולא לפי הכנסה הכוללת גם רווחי הון ורכוש. על-פי מדידה כזאת, הפערים כאן אינם כה גדולים: בישראל העשירון העליון מוציא לצריכה פי ארבעה מהעשירון התחתון ורק פי שניים מהממוצע, למרות שהכנסתו של העשירון העליון גדולה כמעט פי עשרה מהכנסתו של העשירון התחתון.
הסיבות האמיתיות למצב העוני בישראל
כחמישית מתושבי ישראל מוגדרים עניים. במשפחה ענייה אופיינית יש הרבה ילדים, ומפרנס אחד בשכר נמוך. ככלל, ילודה גבוהה ותעסוקה נמוכה הן הסיבות העיקריות לעוני. מוקדי העוני העיקריים בישראל הם החרדים, המוסלמים והקשישים: המגזר הערבי והמגזר החרדי מהווים שישים אחוזים מהמשפחות העניות. יותר משליש מהמשפחות העניות הן משפחות עם ארבעה ילדים ויותר: שלא במפתיע, למשפחות החרדיות 4.7 ילדים בממוצע ולמוסלמיות 4.6. בנוסף, מרבית הנשים המוסלמיות אינן עובדות וכך גם הגברים החרדים. בשנת 2010-2011, 39.9 אחוזים מהמשפחות עם מפרנס אחד היו מתחת לקו העוני, בעוד שרק 5.5 אחוזים מהמשפחות עם שני מפרנסים היו עניות. ואי אפשר בלי להזכיר את העובדה שבמגזרים החרדי והמוסלמי, ולא רק בהם, לא כל ההכנסות נרשמות. אחרת קשה להסביר מדוע ההוצאה החודשית, לפי הלמ"ס, גבוהה ביותר מאלף שקלים מההכנסה החודשית…
אם כן, עיקר הצמצום של העוני, ואיתו הקטנת הפערים, כרוך בשינוי תרבותי במגזרי החרדים והמיעוטים. הבטחת ההכנסה, דמי אבטלה, תשלומים לבחורי ישיבות ותשלומים לילדים, מאטים ועוצרים את השינוי.
מה ניתן לעשות?
קודם כל, לפני הכול ויותר מהכול, לצמוח!
אי ראיית הצמיחה כמחסל העיקרי וכמעט היחידי של העוני, לצד התכחשות ל"חלחול כלפי מטה" של הצמיחה, נובעות מקוצר רוח או מדמגוגיה. מצב שבו ללמעלה מתשעים אחוזים מתושבי מדינת ישראל יש מכונת כביסה, טלפון נייד ומקרר חשמלי, ולשישים אחוזים מהמשפחות יש רכב, אינו תוצאה של "תשלומי העברה" חברתיים, אלא של הצמיחה.
ארצות-הברית חיסלה עוני יותר מכל מדינה אחרת בעולם, על-ידי צמיחה ולא בעזרת תשלומי העברה ותקציבי רווחה. מיליוני עניים הגיעו מאירופה לחוף אמריקה בחוסר-כל, ונעשו תוך דור אחד לבני המעמד הבינוני המבוסס והמשכיל. זאת גם הסיבה שעניי כל העולם חולמים על הגירה לארצות-הברית, ואף אחד מעניי פלורידה לא שוחה לקובה.
הכלכלן פיטר דרוקר כתב בשנת 1991:
במשך 125 השנים האחרונות הפריון בייצור ובתחבורה במערב גדל בקצב שנתי מצטבר של 3-4 אחוזים, והביא להרחבת הפריון הכולל פי 45 [ארבעים וחמישה!]. התוצאה הייתה עליה דרמטית ברמת החיים של העובדים, הקטנה בחצי של שעות העבודה השנתיות והרחבה של למעלה מפי עשרה של מערכות החינוך והבריאות.
הגלובליזציה מהווה הזדמנות גדולה לכלכלת ישראל, אך היא מחייבת בצד הצמיחה גם שינויים מבניים הכוללים יבוא מוצרים רבים, ודעיכת ענפים שלמים שבהם אין לישראל יתרון. החייאה מלאכותית, זמנית ויקרה של עסקים ומפעלים שעבר זמנם (בריל, למשל), רק תעצור את הצמיחה.
במצב של שינויים מבניים, הממשלה מחויבת לאקטיביות בשוק העבודה. הפעילות הממשלתית צריכה לכלול: הסבה והכשרה מקצועית, עידוד ומימון עסקים קטנים, חידוש "תכנית ויסקונסין", הקטנת מספר העובדים הזרים, הקפדה על שכר מינימום, וסבסוד עלויות יציאה לעבודה (פעוטונים, מס הכנסה שלילי, עידוד, הכשרה וסבסוד של עבודת נשים ערביות, חרדים ועולים).
ההוצאה הממשלתית בישראל על התערבות פעילה בשוק העבודה נמוכה מדי, ומהווה פחות מ-0.3 אחוזים מהתוצר, בעוד שממוצע ההוצאה לפעילויות אלה במדינות ה-OECD הוא 0.6 אחוזים, ובבלגיה, הולנד, שבדיה ודנמרק למעלה מאחוז.
מה לא לעשות
מנהלי 'הביטוח הלאומי', הפוליטיקאים, העיתונאים והפרופסורים ה"חברתיים", דורשים להתמודד עם הפערים ועם "קו העוני" על-ידי תשלומי רווחה, הבטחת הכנסה, וקצבאות מוגדלות לילדים.
תשלומי הרווחה לסוגיהם משפרים את הסטטיסטיקה, אך מנציחים את העוני ואת תרבות העוני. תוספת תשלומי רווחה נכונה ומוצדקת רק לקשישים ומוגבלים, שאינם יכולים לשפר את מצבם בכוחות עצמם.
בישראל נערך במשך שנים ניסוי בקנה מידה עצום. למגזר שלם הוזרמו באופן רצוף כספים לקיום, לילדים ולרווחה לכל סוגיה. הניסוי נמשך כשלושה דורות ועתה ניתן לסכמו: אין ספק שהתשלומים כלאו את החרדים במלכודת העוני, והיום הם עניים יותר מהחרדים בכל קהילה חרדית באירופה ובאמריקה שאינה נהנית מכספי העברה ממשלתיים.
תשלומי ההעברה לסוגיהם אינם אלא קוסמטיקה המסתירה את העוני ומנציחה אותו.
