ביקורת ספר: תרפ"ט, שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי

28 תגובות למאמר

1. כשמחבל ערבי יעמוד מעל מר. כהן המוסרי עם סכין שלופה ומבט רצח בעיניים אני רק מבקש ממנו דבר אחד, להישיר מביט ולומר לו ״אני מבין למה אתה הולך לרצוח אותי, קדימה, סיים את המשימה״.

   הגב

2. בני מוריס לצערי התמקד בסקירת הספר כמעין תחרות סמויה – איפה הוא בתחרות בין מי שאיתנו ומי שנגדנו – האם הספר טוב ליהודים או רע ליהודים (או האם הוא פרו-ציוני או פוסט-ציוני). הוא חיפש כל הזמן לראות איזו גרסה הלל כהן מאמץ ובעד מי הוא.

   אבל מה לעשות שהלל נקט גישה של היסטוריון הרבה יותר משל אידיאולוג פוליטי – אם הבעיה של מוריס היא בכך שהוא הקדיש יותר מדי דפים לפרשת חנקין – ניחא. למה שלא יבקר אותו כהיסטוריון? למה שלא יבחן האם הוא הביא מספיק מקורות? האם קרא אותם באופן ביקורתי? האם מסקנותיו מתגבשות עם העובדות?

   חבל שדווקא בני מוריס, שנודע בגישה מאוד רציונאלית ופוזיטיביסטית להיסטוריה מבקר את הספר מנקודת מבט בעיקר ספרותית.

   הגב

3. אתם טועים. נרטיב האשמה היהודית הוא אקסיומה, ולכן כל עובדה שאינה תואמת אותו היא בהכרח שגויה, ויש להבין את ההיסטוריה בצורה אחרת.
   משה, מר כהן יאשים אותך כגורם מתגרה. כיהודי אתה אשם, ואין שום עובדה שיכולה לשנות נרטיבים.

   הגב

4. מאמר מצוין

   הגב

5. הטענה שלערבים הייתה זכות "להתגונן" באלימות מפני ההתיישבות היהודית היא מגוחכת. כיום מיליוני ערבים מתיישבים בצרפת. הם לא מסתירים את כוונתם להשתלט על צרפת ולהפוך אותה למוסלמית. האם זה מעניק לצרפתים את הזכות לבצע פוגרומים ולטבוח בערבים?
   האמת היא שכולם יודעים שהמצב הוא הפוך – הערבים הם דווקא אלה שמפעילים אלימות כלפי הילידים הצרפתים. כך שאת הנרטיב הד'ימים הכרוניים הופכים כל פעם לפי הצורך להצדיק בכל מקרה את האלימות הערבית.

   הגב

6. התירוצים של אדון כהן בשם הערבים דומים לזה של אנס שמנסה לאנוס אישה, שלרוע מזלו לקחה כמה קורסים בהגנה עצמית. היא מצליחה להשתחרר מלפיתתו, ונאבקת אתו ומצליחה למנוע את השלמת האונס עד שמגיע שוטר. אז האנס מיתמם לשוטר – "מה אתה רוצה האלימות הייתה הדדית".
   כך גם אדון כהן – אין קרבן ותוקפן, אין פורע ומתגונן מפני פרעות, אין חשיבות למי עשה מה קודם ומי הגיב למה שנעשה לו. הכל סימטרי עאלק.

   הגב

7. ראוי היה שמחבר הביקורת, פרופסור בני מוריס, יציין את שבספר "תרפ"ט" נדחה תיאורו של מוריס את הארועים (בספרו "קורבנות", 2003). גילוי נאות היה מאפשר לקורא לקחת בחשבון בעת קריאת הביקורת את האפשרות שמדובר גם (או רק) בסגירת חשבונות אישית.

   הגב

8. נעם, ראוי היה שתקרא ביתר עיון: "ובהקשר זה אציין, למען הגילוי הנאות, שכהן גם מבקר את הטיפול שלי במאורעות תרפ”ט בספרי קורבנות כפרו-ציוני מדי"

   הגב

9. כי במידה רבה, עם אותם המקורות, אפשר להגיע למסקנות שונות לחלוטין.
   הרבה מהטענות (לפחות כפי שהביא אותן במאמר) אינן נמצאות במישור העובדתי, אלא במבנה הספר, באמירות אגביות ובנימה שבה נכתבות עובדות פשוטות.

   קל מאד לטעת בקורא, באמצעות שלושת הכלים הללו, דיעות ופרשנויות כרצון כותב הספר.

   הגב

10. כרגיל, עוד פוסט ציוני ששמאלניותו העבירה אותו על דעתי.

    הרי לפי דברי כהן, חינקיס כנראה גרם "להרתחת דמם" של ערביי צפת ובעקיפין לרצח יהודי צפת. בצורה גזענית האופיינית לאנשי שמאל, כהן מסיר אחריות לחלוטין ממאות פורעים ערביים, מן ההסתה של הממסד הדתי הערבי, מההנהגה הערבית שחברה לנאצים, ותולה את האשם במעשהו של יהודי בודד.

    כאילו ערבים הינם חיות המגיבות באופן רפלקסיבי ללא יכולת שליטה, ובהינתן התגרות, אין להם אחריות כלל. הרי לפי כהן, היהודי יודע שאסור ללחוץ על כפתור "זעם בלתי נשלט" של הערבים, ואם עשה זאת, כל האחריות על מעשי הערבים העוקבים ללחיצת הכפתור, הינם על אחריותו של הלוחץ בלבד.

    ניתן לראות איך בקלות "האיזון הקדוש" של כהן מופר. כהן לא חשב לרגע להסיר אחריות מהצד היהודי באותו האופן שהסיר מהצד הערבי – הרי אפשר לפי אותו המטבע בדיוק לטעון שדמו של חינקיס "הורתח" מהפוגרום בחברון, או מרצח חברי חוליית ההגנה (או משניהם). ובעצם, אפשר בנקל, לתלות כל מעשה זוועה שבוצע על ידי יהודי, במעשה זוועה שבוצע ע"י ערבי. צריך רק לדאוג למצוא מעשה זוועה ערבי שגם קודם וגם סמוך בצורה מספקת למעשה הזוועה היהודי. באופן מפתיע במיוחד, לא תמצאו מאמצים של כהן למצוא תואנות כאלו להתנהגות היהודים.

    בסופו של יום, חינקיס לא רצח את משפחת אל-עון לפני הטבח הנורא בחברון, אלא לאחריו. כך שאפילו התירוץ העלוב של כהן אינו מיישב את השאלה העיקרית – למה בחברון נרצחו ונאנסו 66 יהודים בידי ערבים?

    אבל גם אם חינקיס היה מבצע את הרצח לפני הפוגרום האכזרי, מצד האמת זהו אינו הסבר מספק. לא ניתן להקנות שיוויון מוסרי לאדם בודד שפשע, לציבור שלם שפשוט רצח ללא הבחנה בשכניהם לאורך שנים, בין אם איש או אישה, זקנים או ילדים. ולא בחלו באונס ברוטלי. הערבים מחקו את הקהילה היהודית בת מאות השנים בחברון ביום אחד.

    כל זאת לאחר הסתה פרועה מצד מנהיגם, חאג' אמין אל חוסיני, שאמר להם בדרשתו באותו אוגוסט "כל ההורג את היהודי – מובטח לו מקום בעולם הבא".

    ובכלל בחברון אמנם הטבח היה הקשה ביותר, אך זהו רק ישוב אחד שבו הערבים ביצעו פרעות ביהודים. באותה עת הערבים פרעו בירושלים, בתל אביב-יפו, בחיפה, בעזה, בבית שאן, בבאר טוביה ועוד ועוד…

    לסיכום: אכן, סיפורים אנקדוטיים של מעשי זוועות הם פיקנטים, ומפתה לערוך השוואה דמיונית בין הצדדים. אך כאשר מסתכלים ממבט הציפור ולא בזכוכית מגדלת, טיעוניו של כהן נהפכים מגוחכים עד כדי אבסורד.

    הגב

11. חבל, שכל-כך הרבה דוקטורים חולי נפש כותבים "היסטוריה"..

    הגב

12. אבל בסופו של דבר, אי אפשר להתעלם מכך שבאמת "אנחנו התחלנו".
    בימ יהושע בן-נון באנו לנשל מכאן את הפלסטינאים של אז.
    ואחר כך שוב בימי בית חשמונאי (יצא לי ממש עניינא דיומא).
    ושוב בתקופה הציונית החדשה.

    ההחלטה ש"הארץ הזו שייכת לנו" איננה הסטורית, אלא אמירה ערכית, נורמטיבית. העובדה ששלש פעמים קודם הצליחו "ישראלים""יהודים""עברים" (מחק את המיותר, והחלט מה היחס שלך למה שנשאר) להקים כאן מדינות עצמאיות קצרות ימים (יהושע והזקנים אולי, דוד ושלמה, יונתן החשמונאי – כל אחת מהן התקיימה כעצמאית על פני רוב השטח שאנחנו קוראים לו היום "מדינת ישראל", פחות זמן מממלכת ירושלים הצלבנית) – אינה מקנה לנו שום זכות מוסרית מצד עצמה, בטח לא יותר מלמצרים או לבבלים או לאיראנים או לסורים או לתורכים (או לצלבנים כמובן).
    וודאי שהעוול שעשו (או לא) "לנו" בארצות אחרות במשך כך וכך דורות אינו מצדיק זאת.

    כדי להצדיק – או לתקוף – את הכבוש הנוכחי, מה לעשות, צריך לעבור למישור אחר. ההסטוריה היא הגורם המשני כאן, עם כל חשיבותו.

    הגב

    1. אתה לא יודע הסיטוריה. ממלכות יהודה ההסטורית(יש מקורות אריכאולוגיים) היה קיימת 450 שנה(במקביל לממלכת ישראל) . ימי דוד ושלמה שאול היו 90 שנה. היו מאתיים שנות שופטים. היו 77 שנות עצמאות חשמונאים. באמצע היו שנים רבות של אוטונומיה\שלטון זר יהודית\עברית כאשר היהודים מהוים רוב עד מרד בר כוכבא. היום יש 70 שנות עצמאות מודרנית. מדובר ב1500 עצמאות \רוב יהודי . תקופה ארוכהה של ,עצמאות, חיים ויצירה יהודית.
       בנוסף לכך, במשך שנות הגלות היו פה יהודים . היהודים הם העם הכי עתיק שהיה עצמאי שם ולא במסגרת אמפריה זרה(הכנענים לא קיימים כעם) ששולטת על אומות רבות(רומאים, ערבים, תורכים). זה מקור הזכות ההסטורית שלנו על ההארץ הזו.
       ה

13. יש יד/מצבה על פועלו של שימחה חינקיס , המידע שם לקוני, אך קיים , זה נמצא על גבול חולון יפו בצומת שבתחילת רח' הרצל תל אביב המצבה הזו הושחתה לוכלכה לפני כחצי שנה ומישהם דאגו לנקותה והיא שם.

    הגב

14. כמה מחשבות שעלו לי אחרי קריאת מעמיקה של הספר ושל הביקורת:

    לגבי ההתעסקות בחינקיס: יש אכן הרבה התעסקות בחינקיס אבל יש גם דוגמאות לאלימות של יהודים מירושלים.

    ״הקורא ישכח במהרה את הסטטיסטיקה הזאת״ – אני לא שכחתי, לאורך כל הספר ברור מאוד מה היו יחסי הזוועות בתרפ״ט.

    ״אין הבדל בין חינקיס או יהודי תל-אביב והפורעים הערבים בחברון.״ – לא יצאתי בתחושה הזו.

    ״מכיוון שהערבים ראו בציונות קולוניאליזם ותוקפנות, אפשר להבין, אם לא ממש להצדיק, את הפוגרום של ה-24 באוגוסט 1929 בחברון.״ – כהן מעולם לא כותב את זה, בטח שלא ״להצדיק״. הוא מצביע על מאפייניה הקולונייליסטים של הציונות אך הוא מדגיש שאין זה קולוניאליזם אירופאי טיפוסי כי היהודים לא הגיעו עם ״אימפריית בית״, לא היה להם לאן לחזור והם לא עבדו מטעם מישהו. בבקשה תדייק.

    לגבי ״הרתחת דם הערבים מצפת״ אתה נותן להערת האגב הזו הרבה יותר מקום משכהן נתן לה.

    ״הוא אומר. אבל יש לזכור עובדה אחת פשוטה, שאותה, כדרכו, הוא מטשטש: בסופו של יום, רק צד אחד ביצע בעיר פוגרום, ואלו לא היו הרוויזיוניסטים;״ – שוב, אני מרגיש שאתה קצת מערבב בין הדברים. הלל מתאר בין השאר את הפגנת תנועת בית״ר בכותל והתייחסותו של הרב קו״ק לאותה הפגנה כביסוס הטיעון שהייתה התססה בשני הצדדים. ״העובדה הפשוטה״ כפי שאתה מכנה אותה, מוצגת בצורה מאוד מורכבת ועם זאת לי היה ברור לאורך כל הקריאה שנהרגו יותר יהודים מערבים בירושלים, לגבי טענת הטישטוש שלך.

    ״הצבת איזון מלאכותי בין "קיצונים" ערבים ו"קיצונים" יהודים בצפת לא ממש תורמת להבנת האמת.״ – פתאום עברת מירושלים לצפת? במשפט אחד סתום (וקצת דמגוגי כי אתה מחבר אותו לירושלים) אתה באמת מצפה לשלול בדרך אגב טענה אותה הוא שטח על פני כ 100 עמודים?

    לגבי החוויה הדתית. על הקריטריון שהצבת (״איש דת העומד בראש תנועה לאומית״) ברור שהחוויה הדתית של הפלסטינים חזקה יותר. אבל עדין, יהודים באו מכל אירופה לא״י ולא למקום אחר. אני די בטוח שמניעיהם לא היו אובייקטיבים בהכרח, תקרא לזה איך שתקרא לזה, אני (לאו דווקא הלל) קורא לזה חוויה דתית.

    ״חבל שהאסלאם לא ניחן במידת השוויונית שמגלה כהן לאורך ספרו; לו היה, אולי היה מעביר לידי היהודים את הכותל בעוד הוא משאיר בידיו את הר הבית, או מעביר את שניהם לידיים יהודיות בעוד הוא מחזיק בקדשיו החשובים ביותר, במכה ומדינה.״ – מה בדיוק הטענה שלך כאן? זו טענה של היסטוריון? של איש רוח? של פסיכולוג? איך זה קשור לספר בדיוק?

    ״מוזר שכהן איננו תוהה – הספר מלא תהיות ושאלות של המחבר, אבל לא התהיה הזאת – איך זה שיהודים לא בצעו מעשי לינץ' בפועלים ערבים שעברו בשכונותיהם ב-1923 או ב-1926 או ב-1929״ – אני שוב לא מבין את הביקורת, מה אתה רוצה להגיד, שאם תהיה מסויימת עולה אצלך בראש היא צריכה לעלות אצל כולם?
    עיניינית, כהן מראה כמה היה חשוב לחוקרים באותה תקופה לדעת מי התחיל, להבנתי, מי התחיל ב 1929 בכלל לא רלוונטי. מהבנתי את הספר, היו כל כך הרבה שמועות באותו יום והאוירה הייתה כל כך חמה שלא רק שאין סיכוי לדעת מי באמת התחיל, זה כל כך לא חשוב. התהייה שלך אכן מעניינת ואשמח לקרוא עוד לגביה.

    ״האם באמת כמות התמיכה בהצלת יהודים דמתה לכמות התמיכה ברצח יהודים בעתונות הערבית ב-1929? אני לא השתכנעתי. שיבוא חוקר ויבדוק זאת.״ לא זוכר שהלל טען כזה דבר. הוא השווא זאת לעיתונות הישראלית שהתעלמה ממעשי הצלה של יהודים.

    ״אך לבסוף עמדתו של כהן על הציונות איננה ברורה״ – למה היא צריכה להיות ברורה? הוא חייב להיות ציוני? או לא-ציוני? מה רע בלהחזיק ״עמדה לא ברורה״ לגבי משהו? האם עמדתו מחזקת או מחלישה את טיעוניו? יש בפסקה זו למן ה״אד-הומניות״.

    עד כאן הביקורת העיניינית, להלן הוצאת קיטור.

    אני המום שכותב הטקסט הזה הינו פרופסור באוניברסיטה. רמת הטיעונים באופן כללי לא עולה על הטוקבקיסט הממוצא. נכון, קשה במאמר אחד לבקר ספר של 400 עמודים. הנה הצעה: קח נושא אחד ותתמקד בו במקום לכתוב גירסאות שונות של ״זה לא נכון, תאמינו לי״ על מיגוון רעיונות שעלו בספר.

    וקצת על הציוני המתוסכל. אני מרגיש שנורא קשה לך לקבל את העובדה שהציונות (כמו כל דבר אחר בעולם) מורכבת. יש בה סתירות מובנות, יש דברים שהושתקו ואני מאוד גאה באנשים כמו הלל כהן שמצליחים לראות, ולו בחטף את המציאות מעבר לנרטיב המסנוור עליהם הם גדלו.

    כהן מקדיש 400 עמודים כדי ״לעודד את התחושה השיוויונית״. אבל כל מה שהוא אומר זה שאולי, אולי הדרך שאנחנו זוכרים את תרפ״ט והעובדות עליהן אנו מבססים את הנרטיב שלנו אינן מדוייקות. הוא לא משתלח בראשי הציונות, לא שופט אותם, לא מפאר את הצד השני. בסה״כ שם זכוכית מגדלת על סדק קטן שהוא מצא בנרטיב הציוני. אני יכול להבין שזה מעצבן אנשים, ערעור אבני יסוד זהותינו זה לא דבר שקל לקבל אבל בחייאת רבאק, אתה פרופסור באוניברסיטה, תשלוט בעצמך ותענה תשובה עיניינית ולא אמוציונלית.

    ולגבי העורך מטעם ״מידה״: ״פרופ' בני מוריס לא השתכנע וכתב ביקורת שלא משאירה אבן על אבן״ – מותר לעורך לא להסכים עם ספר, מותר לו גם לזלזל ואני אפילו מצפה שהוא יפרסם את דעתו ויביא מלומדים שיחזקו אותה. אבל אם זאת ההגדרה של העורך ל ״לא משאירה אבן על אבן״ והוא עדין מחזיק בתפקיד עורך במדינת היהודים, צריך לשנות את ההגדרה של ״עם הספר״.

    הגב

    1. איתמר זאתי אחת התגובה המדהימות והיפות ביותר שקראתי בזמן האחרון, פשוט שאפו אחד גדול!

    2. 🙂 תיקון* :סליחה, אסף

    3. אני מסכימה כמעט לכל מה שכתבת חוץ מל׳הוצאת הקיטור׳, אני חושבת שבסך הכל הביקורת כתובה יפה ומעלה שאלות טובות

    4. –לגבי ההתעסקות בחינקיס: יש אכן הרבה התעסקות בחינקיס אבל יש גם דוגמאות לאלימות של יהודים מירושלים.–

       זה לא משנה אם הוא גם מדבר על אלימות של יהודים מירושלים. הנקודה היא שהוא מנסה לדמות את התנהגות היהודים לזו של הקולקטיב הערבי באמצעות מקרים מבודדים של פיגועים יהודיים באותה תקופה. הוא מציין שהמקרה של חינקיס קרה אחרי הטבח, כך שבאותו מטבע ניתן לטעון כי חינקיס הוא ״תוצר״ של האלימות הערבית. לחינקיס עצמו יש חשיבות גדולה בספר, ומוריס מציג את המטרה לשמה מתמקד בו כהן במידה רבה כל כך.

       –״מכיוון שהערבים ראו בציונות קולוניאליזם ותוקפנות, אפשר להבין, אם לא ממש להצדיק, את הפוגרום של ה-24 באוגוסט 1929 בחברון.״ – כהן מעולם לא כותב את זה, בטח שלא ״להצדיק״. הוא מצביע על מאפייניה הקולונייליסטים של הציונות אך הוא מדגיש שאין זה קולוניאליזם אירופאי טיפוסי כי היהודים לא הגיעו עם ״אימפריית בית״, לא היה להם לאן לחזור והם לא עבדו מטעם מישהו. בבקשה תדייק.–

       קרא את הפסקה ממנה לקחת את הציטוט הזה שוב, ומוטב שגם את הפסקה שקדמה לה.

       –״הצבת איזון מלאכותי בין "קיצונים" ערבים ו"קיצונים" יהודים בצפת לא ממש תורמת להבנת האמת.״ – פתאום עברת מירושלים לצפת? במשפט אחד סתום (וקצת דמגוגי כי אתה מחבר אותו לירושלים) אתה באמת מצפה לשלול בדרך אגב טענה אותה הוא שטח על פני כ 100 עמודים?–

       בין אם שיטח את אותה טענה על פני מאה או אלף עמודים, להגיד שהוא ביסס אותה על כל כמות עמודים שהיא לא מנצח את הוויכוח. כמו שאומר מוריס, הצבת איזון מלאכותי לא תורמת להבנת האמת, מאחר וכמות הקיצונים ורמת הקיצוניות היו שונות. אם אתה לא מסכים, הוכח שטענתו שגויה.

       –לגבי החוויה הדתית. על הקריטריון שהצבת (״איש דת העומד בראש תנועה לאומית״) ברור שהחוויה הדתית של הפלסטינים חזקה יותר. אבל עדין, יהודים באו מכל אירופה לא״י ולא למקום אחר. אני די בטוח שמניעיהם לא היו אובייקטיבים בהכרח, תקרא לזה איך שתקרא לזה, אני (לאו דווקא הלל) קורא לזה חוויה דתית.–

       ולמה לא היסטורית? חלק גדול מראשי התנועה הציונית היו חילוניים, אך רצו את ארץ ישראל בעקבות ההיסטוריה של העם שם בנוסף לחשיבות הדתית. ושוב, זה שישנם מקרים דומים בשני הצדדים לא אומר שהמקרים זהים. קיומם של מסיתים יהודים לא אומר שאותם מסיתים השפיעו על הקהילה באותה מידה כמו שהשפיעו המסיתים הערבים על קהילתם שלהם.

       –״חבל שהאסלאם לא ניחן במידת השוויונית שמגלה כהן לאורך ספרו; לו היה, אולי היה מעביר לידי היהודים את הכותל בעוד הוא משאיר בידיו את הר הבית, או מעביר את שניהם לידיים יהודיות בעוד הוא מחזיק בקדשיו החשובים ביותר, במכה ומדינה.״ – מה בדיוק הטענה שלך כאן? זו טענה של היסטוריון? של איש רוח? של פסיכולוג? איך זה קשור לספר בדיוק?–

       האיסלאם נוצל כגורם מסית לחברה הערבית, והם פעלו לרוב בשמו. מוריס משתמש בהערה צינית בכדי לבקר את הדרך בה גישת השוויון של כהן מתעלמת מההבדלים בין הגורמים המסיתים והמפגעים של היהודים והערבים.

       ״מוזר שכהן איננו תוהה – הספר מלא תהיות ושאלות של המחבר, אבל לא התהיה הזאת – איך זה שיהודים לא בצעו מעשי לינץ' בפועלים ערבים שעברו בשכונותיהם ב-1923 או ב-1926 או ב-1929״ – אני שוב לא מבין את הביקורת, מה אתה רוצה להגיד, שאם תהיה מסויימת עולה אצלך בראש היא צריכה לעלות אצל כולם?
       עיניינית, כהן מראה כמה היה חשוב לחוקרים באותה תקופה לדעת מי התחיל, להבנתי, מי התחיל ב 1929 בכלל לא רלוונטי. מהבנתי את הספר, היו כל כך הרבה שמועות באותו יום והאוירה הייתה כל כך חמה שלא רק שאין סיכוי לדעת מי באמת התחיל, זה כל כך לא חשוב. התהייה שלך אכן מעניינת ואשמח לקרוא עוד לגביה.–
       אם תהייה מסויימת עולה אצלו בראש, לבטח ובטח שהיא צריכה לעלות בראשו של אדם שכותב ספר שלם שמציג שוב ושוב תהיות לגבי התנהגות הקהילות, בהנחה שאותו אדם לא מנסה לעודד תפיסה מסויימת באמצעות אותו ספר.

       יש חשיבות למי שהתחיל את הפרעות, מאחר ואם טוענים כי היו אלו היהודים הנרטיב של היהודי הפולש מתחזק, ולהיפך. כמו כן, מה שמוריס מנסה להגיד כאן הוא שהטענה שהיהודים ביצעו פרעות והסתות לפני פרעות הערבים קורסת ברגע שמציינים טת העובדה שבשנים קודמות לא היו פרעות והסתות למרות הזדמנויות לבצע כאלו.

       –״אך לבסוף עמדתו של כהן על הציונות איננה ברורה״ – למה היא צריכה להיות ברורה? הוא חייב להיות ציוני? או לא-ציוני? מה רע בלהחזיק ״עמדה לא ברורה״ לגבי משהו? האם עמדתו מחזקת או מחלישה את טיעוניו? יש בפסקה זו למן ה״אד-הומניות״.–

       אד הומינם הוא מקרה בו במקום להתווכח כנגד טענת האחר, מתווכח יריבו כלפיו עצמו. זה לא מה שקורה כאן. אמנם בפסקה הזו מצטט מוריס דעה (למרות שהיא מתייחסת לזכויות), אך בפסקה שלפניה הוא בבירור מדבר על ההשלכות ההיסטוריות של הציונות.

       בכל מקרה, כאשר אתה מחזיק בעמדה לא ברורה, הכוונות שבכתביך מעורפלות וקשה יותר לבקר אותם או את מבנם. יש הבדל בין עמדות לא ברורות וכאלו שלא צויינו כלל.

       –וקצת על הציוני המתוסכל. אני מרגיש שנורא קשה לך לקבל את העובדה שהציונות (כמו כל דבר אחר בעולם) מורכבת. יש בה סתירות מובנות, יש דברים שהושתקו ואני מאוד גאה באנשים כמו הלל כהן שמצליחים לראות, ולו בחטף את המציאות מעבר לנרטיב המסנוור עליהם הם גדלו.–

       הנרטיב המסנוור באמת הוא זה שכהן מנסה לעודד, של התחושה השוויונית. זה בהחלט מפתה להרגיש שאתה מהמעטים הביקורתיים שהצליחו לראות מבעד לאותו נרטיב, אבל להתעלם מעובדות בדרך לשם לא תוביל אותך למציאות. מוריס עצמו הוא אדם שביקר את התפיסה המוסכמת וחשף מורכבויות שלא נעימות כל כך לשמוע, כך שהעובדה שאתה קובע את גישתו מאוד אירונית.

       –כהן מקדיש 400 עמודים כדי ״לעודד את התחושה השיוויונית״. אבל כל מה שהוא אומר זה שאולי, אולי הדרך שאנחנו זוכרים את תרפ״ט והעובדות עליהן אנו מבססים את הנרטיב שלנו אינן מדוייקות. הוא לא משתלח בראשי הציונות, לא שופט אותם, לא מפאר את הצד השני. בסה״כ שם זכוכית מגדלת על סדק קטן שהוא מצא בנרטיב הציוני. אני יכול להבין שזה מעצבן אנשים, ערעור אבני יסוד זהותינו זה לא דבר שקל לקבל אבל בחייאת רבאק, אתה פרופסור באוניברסיטה, תשלוט בעצמך ותענה תשובה עיניינית ולא אמוציונלית.–

       אפשר לראות, כשעוצרים לחשוב ולא נותנים לעצמך להסתנוור, שהתשובה שלו היא אכן עניינית. זה לא ״ערעור אבני יסוד זהותינו,״ זה הצגת מקרים מבודדים וניסיון, באמצעותם, לערער את אותן אבני יסוד. כמו שכתב העורך, בני מוריס לא השתכנע.

    5. אחרי קריאת הספר והביקורת של פרופ מוריס(פעמים) אני חייב לומר שממש לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של מוריס. התגובה של אסף מושלמת. מסכים לכל מילה.
       יש בי חשש שדבריו של פרופ מוריס נובעים מעריכה לא מושלמת של ספרו של דר כהן. מקריאת הספר הייתה לי תחושה של דיון לא מאוזן בדברים. לא חשבתי כי דר כבן ניסה לרמוז על איזון מוסרי בין הצדדים אבל ממעוף הציפור כביכול גם בי עלתה תחושה לא נוחה של ״איזון יתר״. אולי שנים של דוקטרינה ישראלית יהודית. מי יודע. ספר חשוב בכל מקרה מאיר עניים ומעורר מחשבה. הספר הבא אצלי ״נכבה והישרדות״.

15. הלל כהן כמחבר הספר ההזוי והמסולף הזה, גרוע מוסרית וערכית מהמרצחים הערביים של תרפ"ט. הוא מנסה היום, 85 שנים אחרי הג'נוסייד בנעשה ביהודי חברון ובא"י כולה, לשכתב בשקריו ההזויים את ההיסטוריה המדממת ביננו לאויב הפלשתינאי, ובעצם הוא מעיו גרסה פרו-פלשתינאית של מכחישי שואה אותה המופתי וחבריו נסו עם הנאצים לערוך בישוב העברי.

    הגב

16. במהלך קריאת הספר, ומספר ימים לאחר מכן, הרגשתי שמשהו בו מטריד אותי, אך לא הצלחתי לשים את האצבע על הגורם המדויק לתחושה.

    בסופו של דבר, הבנתי: כהן מקפיד לציין כי ״אין הצדקה״ למעשי הטבח הערביים, אך במקביל הוא מגלה הבנה לאיום שחשו הערבים מפני הציונות. כלומר, הוא אינו ״מקבל״ את הרציחות, אך ״מבין״ אותן.

    תחליפו את המילים ״ערבים״ ו״ציונים״ ב״תושבי דרום תל-אביב״ ו״מהגרים מאפריקה״. אליבא דכהן, אפשר יהיה להבין אם מחר, חלילה, ייטבחו כמה אריתראים בכפר שלם.

    הגב

17. ספרו של כהן לא כתוב כלל כספר אקדמי. כתיבה אסוציאטיבית הקופצת מעניין לעניין ומתקופה לתקופה. כשלים לוגיים ואמירות לא מבוססות. הספר לא מחזיק מים

    הגב

18. פרומו לספר הבא של הלל כהן: הסיפורים המרגשים על רגעי החמלה והרוך של קציני אס אס במחנות. ועוד: על היחס הנורא לו זכו השבויים הגרמנים במלחמת העולם. בקרוב בחנויות המובחרות!

    הגב

    1. הביקורת של פרופ' מוריס מאוד עניינית. כהן מניח הנחות שונות כעובדות מבלי לבססן. למשל בעמ' 44 הוא מתאר אנטי ציונות ללא ציונות. הוא מתייחס לתחושות ערביות לפיהן היהודים מקדמים אינטרסים זרים. בעמ' 46 מציע מצע עובדתי מסכם. עובדה היא שהיהודים היו מיעוט מספרי בארץ. עובדה היא שרובם שאפו להגיע לריבונות יהודית גם אם לא תמיד ניסחו זאת כך. בסיס גישתו של כהן היא שהיהודים כולם ללא יוצא מהכלל נתפסו כאיום על ערביי הארץ כבר באמצע המאה ה-19 עוד לפני העליות הראשונות. הייתי מצפה מהיסטוריון רציני וכהן אינו כזה כנראה כי יבסס את טענותיו מתוך כתבים ערביים כפי שעשה בהמשך ויסביר מה היה מקור הפרעות ביהודים באמצע המאה ה-19 ע"פ מקורות ערביים. הייתי מצפה שגם יסביר ויבסס מדוע יהודי הישוב הישן שדגלו בשלושת השבועות חתרו לריבונות יהודית בארץ כשכהן בעצמו מודה כי ל ניסחו זאת כך. הבסיס שעליו עומד ספרו של כהן הוא רעוע וכך גם מסקנותיו.

19. נראה לי שרוב הקוראים ענו לך מר כהן פה אחד, אתה פשוט לא בתחום הנכון.
    תנסה אולי משורר או מלחין, אלא אם אתה מספק טפיחה על השכם מקרוביך ומכרייך
    אבל לא מציבור הקוראים, אישית אני הרגשיתי כקורא זילזול באיטלגנציה.

    הגב

20. נראה לי שרוב הקוראים ענו לך מר כהן פה אחד, אתה פשוט לא בתחום הנכון.
    תנסה אולי משורר או מלחין, אלא אם אתה מספק טפיחה על השכם מקרוביך ומכרייך
    אבל לא מציבור הקוראים, אישית אני הרגשיתי כקורא זילזול באיטלגנציה.

    הגב

    1. במבט לאחור נראה שפרופ כהן עשה כל מאמץ "לאזן" את האלימות בתרפ"ט ובעיקר לבדל את השקפתו מהשקפותיו של בני מוריס ובכך להראות חידוש. הניסיון כשל. הגבולות המוסריים של היהודים והיהדות חזקים מצווי האיסלם האכזריים.
       מחר יתגלה יומן או מסמך שלא נחשף וכהן, להוותו, יצטרך לשנות את קביעותיו.
       אי אפשר להבין תהליך היסטורי המבוסס על אדם או שניים ועל רגשות.
       המשך מר כהן לשבת בארכיונים ובדוק עצמך בפעם נוספת.
       מאיר שיין.