מלחמה בלתי-פוסקת: הטרור האסלאמיסטי של רוסיה

אזור קווקז סובל מלחימה בלתי-פוסקת בין כוחות הבטחון הרוסיים לבדלנים אסלאמיסטים מילטנטים, מצב שנמשך מאז שהאזור נכבש והפך לחלק מרוסיה • בשלב מסויים החלו האסלאמיסטים לבצע פיגועי טרור גם בלב ליבה של רוסיה, מה שעורר ביתר שאת את שאלת עתיד היחסים בין המדינה לחבל קווקז – האם להיפרד או להמשיך במאבק? • מציאות זו משיקה במספר נקודות לסכסוך הישראלי-פלסטיני • בינתיים, הרגשות הלאומניים והאנטי-אסלאמיים ברוסיה גוברים, והשלטונות, כך נראה, מקבלים זאת בשתיקה

לפני מספר שבועות אירע ברוסיה פיגוע אלים: אסלאמיסטים היכו בעיר הגדולה וולגוגרד, המוכרת יותר בשמה הקודם – סטלינגרד. 6 אנשים נרצחו ועשרות נפצעו כאשר טרוריסטית-מתאבדת מדגסטאן עלתה לאוטובוס והפעילה חגורת נפץ. אירוע זה העמיד את רוסיה בפני דילמות קשות, המזכירות, במידה מסוימת, את אלו שאיתן מתמודדת ישראל כבר שנים רבות. סוגיית הטרור האסלאמיסטי, שמקורו בחבל קווקז, מעוררת דיונים רבים ובראשם: האמנם הגיע הזמן ל"תוכנית התנתקות", בה תיפרד רוסיה מקווקז לחלוטין, או שמא יש להמשיך להילחם ולדכא את ההתנגדות הקיימת באזור?

חבל ארץ סורר

תחילה יש לפתוח במבט חטוף על ההיסטוריה של הסכסוך. האסלאם הוא חלק מהנוף הרוסי מזה מאות בשנים. המחוז המוסלמי הראשון (טטאריה) נכבש בידי מלכות מוסקבה כבר בשנת 1552. תושבי רוב המחוזות המוסלמים שכבשה לה רוסיה במהלך השנים השתלבו בצורה זו או אחרת באימפריה המתרחבת.

היוצא מן הכלל היה אזור קווקז, שכיבושו הושלם ב-1864 לאחר מערכה מתמשכת ועקובה מדם. שלום של ממש מעולם לא שרר שם. מסיבות שונות, תושבי קווקז מעולם לא השתלבו בקיסרות הרוסית וגם לא בברית-המועצות. דת האסלאם, הדת של מרבית תושבי האזור, היא אחת מאותן הסיבות.

התפרקותה של ברית-המועצות ב-1991, סימנה, אולי יותר מכל דבר אחר, את היחלשותה של רוסיה, ונתפסה בידי רבים מהעמים שמרכיבים את רוסיה כאפשרות לזכות באוטונומיה רחבה, ואולי אף בעצמאות. בקווקז שלאחר הקריסה, כמו באזורים סובייטיים רבים, חלה גם התעוררות דתית. פתיחת הגבולות ושחיתות הפקידים הרוסיים הביאו לסחף של אסלאם מיליטנטי, שרוסיה לא ידעה כמותו אולי מאה שנים. במהלך השנים שעברו מאז 1991, מרכז המיליטנטיות האסלאמית בקווקז עבר מצ'צ'ניה לדגסטאן.

כיום, באזור דגסטאן מתנהלת מלחמה של ממש בין כוחות צבא ושירות הביטחון הרוסיים, לרבות בין יחידות עילית לבין קבוצות אסלאמיות חמושות. משם, הקבוצות הללו מנסות להתפשט ברחבי קווקז, אך לעת עתה מצליחים הכוחות הרוסיים, תוך מאמץ ניכר, לבלום את התקדמותם. רוב הציבור הרוסי ממעט לייחס חשיבות לטרור האסלאמיסטי וללחימה בינו לבין הרשויות, כל עוד הם מתרחשים באזור קווקז עצמו. אך בסופו של דבר, האסלאמיסטים מקווקז הבינו, בדומה לחבריהם ברחבי העולם וגם בישראל, את המשמעות והחשיבות הרבה שיש דווקא לפגיעה באזרחים הנמצאים מחוץ לאזורי העימות.

פיגועי ראווה בליבה של רוסיה

התקדמות טכנולוגית מחד ושחיתות הפקידות הרוסית מאידך (כן, יש דברים שלא משתנים) הקלו על האסלאמיסטים בביצוע הפיגועים ברחבי רוסיה עצמה. פיגועים כאלו התחילו עוד באמצע שנות ה-90, כאשר המפורסם שבהם התרחש ב-1995, עת נלקחו כ-1,600 בני ערובה בידי כנופיה צ'צ'נית בבית-חולים בעיר הרוסית בודנבסק שבצפון קווקז. הממשלה הרוסית נכנעה אז לאסלאמיסטים ומילאה את דרישותיהם, מה שתרם להפיכתה של צ'צ'ניה למעוז האסלאם הרדיקלי בקווקז, ולמחוז עצמאי למעשה.

הפיגוע עשה רושם כביר על הציבור הרוסי, שהתחיל לראשונה לשקול בכובד-ראש אפשרות של פרידה מהאזור הבעייתי הזה. אך עם עלייתו של פוטין לשלטון ב-1999 החלו לנשוב רוחות חדשות במוסקבה, שפתחה במתקפה רבתי נגד מרכז האסלאמיסטים בצ'צ'ניה. הממשלה הרוסית ביקשה להשיב לרוסיה את השליטה בחבל הבדלני ולמגר את תופעת הטרור האסלאמיסטי. המבצע הצבאי זכה לתמיכה רבה בקרב הציבור הרוסי, שקיווה, בראש ובראשונה, להשיב את השקט על כנו.

בהשפעת האסלאם העולמי הגיעו מנהיגי האסלאם הרדיקלי בקווקז למסקנה שהדרך היעילה להשפיע על הממשלה הרוסית היא לעשות פיגועים ראוותניים לא בגבולות קווקז אלא בליבה של רוסיה ובמרכז כוחה – במוסקבה. למרות הקשחת עמדות הממשלה הרוסית, פעם נוספת אפשרה הפקידות המושחתת את הוצאתו לפועל של הפיגוע המתוקשר ביותר בתולדות רוסיה המודרנית. כך, בשנת 2002 נשבו 916 בני ערובה על-ידי אסלאמיסטים בתיאטרון במוסקבה.

אמנם הממשל הרוסי הורה להסתער על החוטפים והפגין את קשיחותו, אך ככל הנראה הפיגוע ומספרם הרב של הקורבנות, בין 130 ל-174 איש, חדרו עמוק לתודעת הציבור הרוסי וסללו דרך לשינוי מסוים בעמדותיו כלפי קווקז. שנתיים מאוחר יותר, בספטמבר 2004, התרחש אירוע דומה כאשר טרוריסטים צ'צ'נים לקחו בשבי כ-1,200 ילדים בבית ספר בעיירה בבסלאן; אירוע שסופו היה גם הוא הרה אסון. אם עד אז רעיון "הפרידה מקווקז" נחשב לנחלתם של הליברלים, קבוצה שולית יחסית מבחינת הכוח האלקטורלי ברוסיה, הרי שאחרי הפיגוע במוסקבה ובבסלאן הופיעו גם לאומנים, כוח עולה בפוליטיקה הרוסית, שדרשו זאת.

בין רוסיה לישראל

ליחס של הציבור הרוסי לקווקז יש כמה נקודות מקבילות, בהם דימיון ושוני, לשיח הישראלי. מצד אחד, לרוסים קל לוותר על קווקז. מבחינתם אין לו ערך תודעתי-היסטורי – והרי הציביליזציה הרוסית קמה והתפתחה רחוק ממנו. הדבר שונה מאוד מהתפיסה הישראלית, שרואה באיזור המחלוקת את המקום בו קמה ונהייתה לעם.

נקודה נוספת היא עניין הביטחון: כמו בארץ, גם ברוסיה יש דיון על חשיבותו האסטרטגית של קווקז. אמנם לרוסיה הגדולה לא נשקפת בינתיים סכנה מפצמ"רים שעלולים להיות משוגרים מקווקז, אך האיזור נתפס כמכשול טבעי ואולי אחרון בדרך להפצת האסלאם המיליטנטי לפנים רוסיה. בנוסף לכך, שלא כמו בארץ, יש ברוסיה הכרה שהוויתור על קווקז יהווה איתות למחוזות נוספים ברוסיה שחולמים על עצמאות, מה שעלול לגרום להתפרקות המדינה. לבסוף, לרבים בציבור הרוסי, וכן לממשל, קשה עד בלתי-אפשרי לקבל את הרעיון של נסיגה בתנאים של לחץ, מה גם שהצד השני בכלל לא מבטיח להם שלום.

המציאות הרוסית סבוכה עוד יותר מכיוון שקווקזים רבים, בדומה להמוני מהגרי עבודה ממרכז אסיה, רובם ככולם מוסלמים, נוהרים כבר שנים מאיזוריהם מוכי אבטלה לערים רוסיות. הדבר יוצר חיכוכים רבים עם האוכלוסיה הרוסית וגורם בצורה ישירה לעלייה בלאומנות הרוסית.

ההתנגדות לאסלאם גוברת. השלטונות מקבלים בשתיקה

כמובן שהדימיון בין המצב בישראל לרוסיה אינו מוחלט. פרט פיקנטי שמדגיש זאת הוא העובדה שהמחבלת המתאבדת בוולגוגרד הייתה נשואה לרוסי שהתאסלם ונלחם כיום בכוחות הרוסיים בדגסטן, מציאות שבישראל כלל אינה עולה על הדעת.

לפיגוע זה אמנם לא היו השלכות מבצעיות, אך הוא, כאמור, רק אחד מיני רבים. על פניו, אילו המתאבדת הייתה מצליחה לעשות את דרכה למוסקבה ולהתפוצץ שם, לפיגוע היו הדים חזקים יותר. אך הסתבר שגם בצורתו הנוכחית הצליח מעשה חבלה זה לעורר את דעת-הקהל הרוסית: בעקבותיו הציע וולדימיר ז'רינובסקי, ראש המפלגה הממוסדת, שאפשר לכנות אותה לאומנית, להקים גדר שתפריד בין רוסיה לבין קווקז. הוא אף הציע להגביל ילודה בקרב קווקזים. ז'רינובסקי נמנע מלהשתמש במילים כמו 'אסלאם' או 'מוסלמים', אך לכולם היה ברור למה הכוונה.

הצעותיו של ז'רינובסקי זכו לתגובה אוהדת מאוד בדעת הקהל הרוסית. התבטאויות "מבריקות" שכאלה, שלא היו מתקבלות באף ארץ מערבית, כמובן, מצביעות על המתח הקיים בין הרצון להיפרד מקווקז לבין הצורך הרוסי לשמור עליו. יש לציין כי הן מנוגדות בפירוש גם לחוק הרוסי, ויש לכאורה עילה לתבוע את האיש בגין הסתה (וברוסיה של היום ידה של הרשות קלה מאוד בפתיחת הליכים כאלה, וגם השדולה המוסלמית היא חזקה מאוד).

בינתיים זכה ז'רינובסקי רק לגערה קלה ביותר מפיו של נשיא המדינה ולדימיר פוטין, שפנה אליו בשידור חי ואמר: "אין לך צורך לפנות לחלק מהבחורים על מנת לחזק את מעמדך, על חשבון הפגיעה באינטרסים של המדינה". מלבד זאת לא נעשה לאיש דבר, מה שמלמד יותר מכל על כך שהשלטון הרוסי (שבאופן רשמי שומר מרחק מהצהרות כאלה) מודע להלכי רוח אנטי-אסלאמיים ההולכים ומתפשטים. האם אנו עומדים בפני תהליך שסופו בהתנתקות רוסית מקווקז? או שמא המצב הנוכחי, הכולל את התקפות הטרור המזדמנות, יוותר על כנו עוד שנים ארוכות? לא נותר אלא לחכות ולראות.