אשרינו שזכינו

שיר השיירה, צא מזה, פרופסור דוקטור זלצבורג, אדון שוקו, ערב מול הגלעד והאסיסטים של הראנינג גאן. ארז תדמור עם הספד לגיבור ילדות, התבגרות ומן הסתם גם גיבור ההזדקנות שעוד תבוא

"אה, וכי מה הנכן, אתן מחשבותיי הכתובות והמצוירות! הן זה מקרוב הייתן ססגוניות, צעירות, זדוניות כל כך, מלאות קוצים ותבלינים סודיים, שדגדגוני עדי צחוק ועיטוש – ועתה? הנה כבר פשטתן את החדש שבכן, ואחדות מכן, חוששני, מוכנות ומזומנות ליהפך לאמיתות: עד כדי כך נראות הן כבנות אלמוות וכה שובות-לבבות ביושרן וכה משעממות! וכי מה הדברים שאנו מעתיקים אותם בעט ובמכחול, אנו המאנדארינים בעלי המכחולים הסיניים, אנו מנצחי הדברים הניתנים להיכתב, וכי מה מסוגלים אנו לצייר בעצמנו? אהה, תמיד רק את אשר עומד ליבול וריחו מחל לפוג! אהה, תמיד רק סערות-רעמים חולפות ומפורקות ורגשות שלכת מצהיבים!"

פרידריך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע, 296§ (תרגום ישראל אלדד).

בקטע המצוטט מתוך מעבר לטוב לרוע מבכה ניטשה את חוסר התוחלת של ניסיונותיו הפתטיים ללכוד את רוחה החופשית, הצבעונית והעשירה של מחשבותיו ולהעלותה על הכתב. את יכולתו המוגבלת עד כדי פתטיות של הכותב, כל כותב, לבטא כהלכה אפילו את מחשבותיו שלו עצמו. את רוח הרעיונות, האסוציאציות וההבזקים החולפים במוחו וברוחו, לא כל שכן את רוחה של התקופה בה הוא חי, כותב ויוצר.

באופן פרדוקסלי משהו הטקסט הזה מתאר בדיוק את חוסר האונים ואת הרגשת הקטנות שאני חש כשאני מנסה לכתוב על אריק איינשטיין. ואז מכה בי התובנה שזו כנראה היתה הגדולה האמיתית של אריק. היכולת ללכוד את הדבר החמקמק הזה שכולנו מרגישים, חושבים או חווים ולתת לו צורה, ניסוח, מטבע לשון או פיזמון. בצורה שכמעט לכל חוויה או פרק משמעותיים מהחיים שלנו יש את השיר המתאים של אריק.

כן, אריק אמר פעם, שאמרו את זה פעם, לפני. זה לא משנה. זו גדולתו. היכולת שלו לגעת כמעט בכל אחד ואחת מאיתנו, ולא פעם אחת, אלא שוב ושוב, ושוב, בעשרות ובמאות הקשרים, מצבים, גילאים, נסיבות ומצבי רוח. משירי הילדים עליהם גדלנו ושהיום אנו מגדלים עימם את ילדינו, דרך שירי ההתבגרות על האהבות המוחמצות, הכדורגל, עזיבת הקן, מרד הנעורים והניסיונות לשנות את העולם, ועד מאות השירים על החיים האמיתיים, המשפחה, האכזבות, התסכולים, התקוות וההישגים. הנוסטלגיה והגעגועים. אפילו ההזדקנות שמחכה לכולנו רחוק רחוק נראית מוחשית כשאריק שר עליה.

וגם ארץ ישראל הישנה והטובה, ותל-אביב של פעם, אפילו סן-פרנציסקו שבה מעולם לא דרכה כף רגלי. ו'לול', ו'מציצים', ו'כמו גדולים', ו"פרופסור דוקטור זלצבורג", התיאור הכי מדויק של יהדות גרמניה לדורותיה, ומה שעמוס אילון עשה באיזה 500 עמודים לקח לאריק בדיוק שלוש מילים. ובשבילי, מעל הכל, 'כבלים', הסרט שראיתי לראשונה עם סבתא מרים ז"ל בקולנוע ברמת-גן, ומאז ידעתי כל פיסת ג'יבריש שבו בעל-פה וחצי מהשמירות בצבא ובמילואים עברו עלי בזכותו בדיקלום מערבונים בהונגרית. ו'שיר השיירה' שהזיכרון (וגם הסרט) של סבתא רוקדת לצליליו בחתונתי הוא כנראה הזיכרון המוחשי ביותר שיש לי מהסבתא הנדירה שלי.

הרבה תום, רוך, תקווה, רגש וכל סוג של סנטימנט יש בשיריו של אריק. וגם הרבה ציניות, חספוס וסרקזם. ויש לומר ביושר, גם הרבה שמאלץ, אפילו קיטש. אבל איכשהו, היה לאריק את הדבר הזה, מין חוש נדיר שאין שני לו, שהפך אפילו את הקיטש לחוויה נדירה ומזוקקת שנצרבת לך עמוק בתוך הדי.אן.איי. בין אם זה 'אני רואה אותה בדרך לגימנסיה', ובין אם זה 'עוף גוזל' שאוטומטית עושה לך פלשבקים למסיבת הסיום של התיכון ולאהבת הנעורים המפוספסת. כשאתה שומע את אריק שר את זה, הדמעות כמעט שזולגות להן מעצמן.

את הבשורה על מצבו הקשה של אריק קיבלתי באמצע דיון בחדר ההרצאות במנהטן. אחרי שעה שבה הייתי בטוח, אופטימיסט שכמותי, שהוא יצא מזה, הגיעה הבשורה על מותו. הדמעות עמדו להן מאחורי העיניים אבל רק כשחזרתי הביתה והתחלתי לשמוע שירים עם הילדים הדמעות כבר ממש זלגו. ומה שהפתיע גם אותי, והאיר לי עוד היבט של גדולתו, הוא שאריק הספיק להיות יחיד ומיוחד גם עבור בניי הקטנים, ירדן וסתיו. 'אדון שוקו', 'גברת עם סלים', 'פיזמון ליקינטון' ואפילו 'עוף גוזל' הם כבר הפסקול של ילדותם. את 'כמו גדולים' הם רואים מגיל שנתיים. וכשעברנו למערכונים ירדן, אוטוטו בן 7, כבר הרשה לעצמו להיקרע מצחוק על הספה ממטטה אנקונו מטומבה שיורק בפרצופו של אריק רק בשביל לקבל יריקה אחת אפיים. מערכון שהוא כל כך אינפנטילי, ויחד עם זאת מתאר את הישראליות המצחיקה שלנו בצורה כל כך מדויקת.

וכשחושבים על זה, ככה בדיוק נשמעה ילדותי שלי, כש'יש לי אח קטן' התאים בדיוק לגיל 6 כשאחי הקטן נולד, וכך גם 'מכופף הבננות', ובהמשך גם 'ואלה שמות' ו'אמרו לו', שהיה בגדר פרס הניחומים ומוצא של כבוד לילד אוהד הפועל שרגיל לחטוף מדריקס או מליקה כמעט בכל דרבי. כמעט לכל פיסת זיכרון או פרק מהחיים יש את הנגיעה לאריק. אפילו כשהייתי בשבוע שעבר במשחק של הניקס הדבר הראשון שעבר לי בראש היה "תראי זה פאואר פורוורד, זה סיקס סבן, הוא לא יכול שומרת את הסנטר שהוא סבן וון טו הנדרד אנד פיפטי פאונדס. הוא גדולה, הוא חזקה".

זהו, מה ניתן לומר ולכתוב שלא נאמר כבר ונכתב, זולת לשמוע שוב את 'ערב מול הגלעד' ולומר תודה ענקית לאריק, שהפך כל חלק ופרק מחיינו לעשיר, חי, מרגש ומדויק יותר. וכך גם רבים מזכרונותינו. אשרינו שזכינו. יהי זכרו ברוך.