הקול השפוי באו"ם: ראיון עם עו"ד הלל נוייר

מלחמת אזרחים אכזרית מתחוללת בימים אלה בסוריה. הרודן בשאר אל-אסד טובח בעמו ללא הבחנה – נשים, זקנים וטף. שלא במפתיע, עובדה זו לא מפריעה לאו"ם "לדרוש פעם נוספת מישראל לסגת מכל השטחים הכבושים בגולן לקווי 4 ביוני 1967, בהתאם להחלטות מועצת הביטחון הרלוונטיות". החלטה זו ועוד חמישה גינויים שונים נגד ישראל התקבלו רק לפני יומיים (25.11), במהלך יום עבודה שגרתי באו"ם. הגרועה שבהן, אגב, הכריזה על שנת 2014 כ"שנת הסולידריות עם העם הפלסטיני". אז נכון שבמחנות הפליטים בירדן לא נשמעות עכשיו יריות שמחה, אבל בהחלט ניתן לשער כי מדינת ישראל תסבול בקרוב, פעם נוספת, מנזק תדמיתי ומהסתה אנטי-ישראלית, כחלק מאירועי דה-לגיטימציה שיתרחשו ברחבי העולם.

מידע חיוני מסוג זה יתכן שכלל לא היה נחשף לעיני הציבור, אלמלא אדם אחד היה דואג להישאר עם היד על הדופק; אדם שבוחן ועוקב אחר הנעשה באו"ם, בדגש על מועצת האו"ם לזכויות אדם, שבה שולטת אג'נדה אנטי-ישראלית מובהקת.

עו"ד הלל נוייר (43), הוא מנכ"ל הארגון החוץ-ממשלתי UN Watch, הממוקם בז'נבה. נוייר, יליד קנדה, החל להתעניין בפוליטיקה כבר בהיותו ילד. הוא גדל בבית "מאוד יהודי ומאוד מסור לנושאים ציבוריים יהודיים", ותכנן עוד בצעירותו להיות לשגריר ישראל באו"ם. "אז אמנם לשם עוד לא הגעתי", הוא מספר, "אבל זה פחות או יותר מה שאני עושה בפועל".

ארגון UN Watch נוסד בשנת 1993 על-ידי מוריס אברמס, במטרה "לפקח על פעילות האו"ם לפי אמות המידה והעקרונות שנקבעו במגילת האומות המאוחדות". ככל שנוקף הזמן, מתברר יותר ויותר עד כמה אברמס צדק: פעם אחר פעם אנו נחשפים לשיאי אבסורד חדשים המתרחשים באו"ם או בארגוניו השונים. רק לאחרונה (12.11) התבשרנו כי מי שנבחר לשמור על מצב זכויות האדם בעולם הן סעודיה, סין ורוסיה; מדינות שמתרחשות בהן על בסיס קבוע הוצאות להורג ורדיפה של הומוסקסואלים, דיכוי נשים, כריתות ידיים, קצירות איברים וכליאה ללא הליכים משפטיים תקינים.

גם סביב האירוע הזה, כמו בכל השנים שבהן הוא מתפקד כמנכ"ל הארגון, ניתן היה לראות כיצד פועל נוייר בלהט ובמרץ כדי לנסות להוביל התנגדות מערבית ולסכל את המהלך.

נפגשנו איתו במהלך שהייתו בישראל לשיחה מרתקת על פעילותו באו"ם, על השמאל הרדיקלי שפועל באמצעות ארגוני זכויות האדם ועל חשיבותו של המוסד הבינלאומי עבור מדינת ישראל.

עבדתם קשה במהלך החודש האחרון.

אכן. הבחירות למועצת האו"ם לזכויות אדם הן סיפור גדול. אנחנו היינו, פחות או יותר, היחידים שסיקרו את העניין, חשפו את המידע לעיני העולם כולו ונלחמו נגדו. הבאנו לאו"ם פעילי זכויות אדם מסין, רוסיה, קובה וסעודיה, וארגנו קואליציה של 40-30 חברי פרלמנט מכל רחבי העולם, ובכללם סגן הנשיא של האיחוד האירופי, שחתמו על עצומה שחיברנו. זו הייתה עבודה רבה.

ואז התרחש האירוע עם המתורגמנית, שאפילו נתניהו התפעל ממנו.

נכון. זה גם דבר שאנחנו הוצאנו אל הפועל. אמנם היא זו שאמרה את הדברים, אבל אנחנו היינו אלו שסיקרו זאת. היינו הראשונים והיחידים ששמעו אותה. חתכנו את הווידאו, וכמה שעות לאחר מכן פרסמנו אותו ביו-טיוב. כפי שאתה בטח יודע, תוך זמן קצר הוא הפך לסרטון ויראלי.

אתם בעצם הארגון היחיד, או הקול השפוי היחיד במועצת האו"ם לזכויות אדם. יש עוד ארגונים חוץ-ממשלתיים שעובדים אתכם ונמצאים בצד שלכם?

על-פי רוב אתה צודק. אמנם, אנחנו כן עובדים עם ארגוני זכויות אדם קטנים – בדרך-כלל כאלו שהוקמו על-ידי גולים מארצות שונות. אולם, לעתים תכופות מדי אנחנו מוצאים את עצמנו כקול השפוי היחיד באו"ם.

רק פה-ושם יש גורמים שעומדים לצדנו; במושגים של נציגי ממשלות יש את נציגי ארה"ב, קנדה, אוסטרליה ומדינות אירופאיות שונות. יש זמנים שהם אכן אומרים את הדברים הנכונים, אך לרוב זה מעט מדי ומאוחר מדי. אבל באשר לארגונים חוץ-ממשלתיים, כמו 'אמנסטי אינטרנשיונל' ו-Human Rights Watch, אלו אמנם עוסקים במגוון של נושאי זכויות אדם…

…עד שזה מגיע לישראל, כמובן.

נכון. הבעיה שלהם נחלקת לשני נושאים: הראשון הוא היחס העוין למדינת ישראל, ספציפית, והשני הוא האג'נדה השמאלנית-רדיקלית.

ארגון Human Rights Watch ממומן על-ידי איש עסקים יהודי בשם ג'ורג' סורוס, שנתן להם 100 מיליון דולר; המנהל שלהם, קן רות', אף הוא יהודי, ושניהם מאוד עוינים את ישראל. הם רואים כל סוג של פרטיקולריזם כתופעה שוביניסטית, שבטית וכד', והם, מבחינתם, התגברו על השבטיות. הם אוניברסליסטים, בדומה ליהודים הקומוניסטים שהיו חלק מהמהפכה הבולשביקית. אז זה לא שאני עורך השוואה אחד-לאחד, אבל אני מזהה את אותו דפוס חשיבה ביהודים שנלהבים מאוד להתנגח בישראל. גו'רג' סורוס וקן רות' פועלים מתוך מניע נסתר או אישי. Human Rights Watch היו התומכים המובילים של דו"ח גולדסטון, וקידמו אותו פעם אחר פעם.

בגלל אותה עוינות לישראל, אתה מוצא אותם פעמים רבות משתפים פעולה עם הדיקטטורים הגרועים ביותר. זה מה שנקרא "הברית האדומה-ירוקה": הירוק הוא האסלאמי והאדום הוא השמאל הרדיקלי, וזו ברית אי-רציונלית.

הבעיה השנייה היא יותר שורשית. אם נשים בצד את העניין של ישראל, מדובר בארגונים שתפישת עולמם היא שמאלנית-רדיקלית, ובצרפתית אומרים "Tiers-mondiste" – תומכי העולם השלישי, או פוסט-קולוניאליסטים. הם קוראים לעצמם ארגוני זכויות אדם, אבל בעצם אפשר להגדיר אותם כאנטי-קולוניאליסטים ואנטי-מערביים.

אמת, בחלק מהארגונים הללו פעילים אנשים שחלקם כן מחזיק בהשקפה מערבית נורמטיבית, כך שתלוי על מי מדובר, אבל בגדול לארגונים כמו 'אמנסטי' ו-Human Rights Watch הרבה יותר נוח לתקוף את המערב. אז כשהם רואים רודנים אפריקנים מסוימים רוצחים חמישה מיליון אנשים, כמו בקונגו למשל, הם יכתבו על כך, אבל זה לא יהיה העניין המרכזי שבו הם יעסקו. זה לא ממש חלק מהנרטיב שלהם.

לדוגמה, לפני 5-4 שנים 'אמנסטי' פירסמו את הדו"ח השנתי שלהם, ובעמוד הקדמי הם שמו את אמריקה ואת מחנה המעצר בגוואנטנמו. אתה יכול לדבר על גוואנטנמו – אמריקה אכן עשתה דברים רעים בכלא באבו-גרייב בעיראק, וייתכן שישנן בעיות – אבל האם הנושא הזה ראוי לתפוס את המקום הראשון של זכויות האדם? זה רק מוכיח שהדבר שהם הכי רוצים הוא לבקר את המערב.

דוגמה נוספת לצביעות הוא סיפורה של גיטה סהגל, שעמדה בראש היחידה המגדרית של 'אמנסטי'. לפני 4-3 שנים השתתפה סהגל בוועידה, והיא שמה לב שאחד הפאנליסטים היה אדם שמקורב לטאליבן, ואפילו היה אסיר בכלא גוואנטנמו. לברנש זה יש ארגון זכויות אדם שנקרא "אסירים בכלוב" (Cageprisoners), והעניין שלו הוא בזכויות אסירים באפגניסטן – מה שיכול להיות נושא לגיטימי לחלוטין.

אבל, גיטה הבינה שמדובר באדם בעייתי. לה, כאמור, אכפת מזכויות נשים, והטאליבן הם שונאי נשים, בלשון המעטה. אז היא כתבה לאנשים שלה במייל פנימי: "איך אתם מזמינים לפאנל אדם שהוא אויב של זכויות נשים" וכו'. אבל הם לא הקשיבו, כי היה להם יותר חשוב להתנגח באמריקה. לבסוף, היא חשפה את העניין בפומבי והם פשוט פיטרו אותה. זה בעצם מסכם את הגישה של 'אמנסטי'.

בעצם, האג'נדה גוברת על הרציונליות.

כן, והאג'נדה היא, באופן בסיסי, אנטי-אמריקנית, אנטי-מערבית ואנטי-קפיטליסטית. אז, אם נחזור לשאלתך הקודמת, יש הרבה עניינים שבהם אנו מקבילים – כמו ביקורת על סעודיה – ואנחנו כן מצטטים מהדו"חות שלהם, אבל זה לא תמיד העניין המרכזי שלהם. מה גם ששתי הקבוצות הללו לא עובדות איתנו כלל, כיוון שלהשקפתן אנחנו אלו שמצדיקים את פשעי המלחמה של הציונים. האמת היא שאנחנו לא נלחמים למען ישראל בכל עניין, אנחנו פשוט נלחמים בהפליה הממסדית נגד ישראל.

כמי שנוכח פעם אחר פעם באבסורד שנוצר בעקבות שיח זכויות האדם, האם לדעתך מדובר במושג אמיתי, או שמא זהו אינו אלא שיח פוליטי שנועד לקדם אג'נדה ספציפית?

זכויות אדם הן דבר אמיתי, ואלו שמדברים עליהם, ברוב המקרים, הם אותנטיים. גם הקרבנות, כמו נשים שניסו לנהוג בסעודיה ונעצרו, כמו 53 אתיופים נוצרים שנעצרו בסעודיה כיוון שהתפללו – כל זה אמיתי.

באשר לאו"ם: זהו מוסד פוליטי, ובאופן טבעי כך הדברים באים שם לידי ביטוי. אתה יכול לומר שכל נושא שקשור לזכויות אדם הוא פוליטי, כי למעשה העיסוק הוא בחוקים – במה שממשלות מסוימות עשו או לא עשו וכד' – אבל אני חושב שבאו"ם אפשר להבחין מתי החלטה נובעת ממניעים פוליטיים ומתי לא. למשל, לא מזמן עברו החלטות גינוי לסוריה, מיאנמר (בורמה) וצפון קוריאה. אלו החלטות שאני מאמין שהן טובות, ואפשר גם להבחין בכנות ובאותנטיות של המדינות שהציעו אותן, כמו קנדה וארה"ב. לעומת זאת, ההחלטה שיזמה סוריה לגינוי ישראל על כיבוש הגולן אינה החלטה אותנטית. מצב זכויות האדם של הדרוזים בגולן אינו קטסטרופה משום בחינה שהיא, ולכן ההחלטה הזו היתה פוליטית לחלוטין. אז אני חושב שניתן לעשות את ההבחנה הזאת בין החלטה פוליטית וצבועה ובין החלטה כנה ואמיתית.

העובדה שהדוברים העיקריים של זכויות אדם הם אנשי שמאל אינה מטרידה אותך? זה לא מערער את אמונתך באמיתות מושג זכויות האדם?

אני לא נגד רעיונות אוניברסליים בעיקרון. כשדיברתי על קן רות' וג'ורג' סורוס התכוונתי לכך שהם פועלים מתוך המניע האידאולוגי האישי שלהם נגד הפרטיקולריזם היהודי. אבל אני מקבל את הקביעה שהתקבלה באו"ם בשנת 1948, שלכל אדם יש את הזכות לחיים. האנשים שאימצו את ההחלטה הזאת היו אנשים גדולים – אלינור רוזוולט ורנה קאסן, שהיו חלק מהמלחמה נגד הנאצים ואקטיביסטים גדולים למען זכויות אדם. בהחלט ניתן לומר שאם הן היו חיים היום, הם היו מזדעזעים ממה שנעשה בשם זכויות האדם.

אני מקבל את הרעיון הבסיסי של "לכל אדם הזכות לחיים", כמו את הרעיון לפיו לכל אדם יש זכות לחופש ביטוי ולחופש דת. את הלגיטימיות לכך שאני, כאדם שאכפת לו מבני אדם אחרים, יכול לבקר הפרת זכויות שמתרחשת בכל מקום בעולם, אני שואב מתוקף אותן זכויות אדם אוניברסליות. ואני חושב שזה דבר טוב. אפילו שזה דבר אוניברסליסטי שהתקבל באו"ם…

מה זאת אומרת זכות אוניברסלית? לשיטתך, גם לחמאסניק שיורה טילים על ישראל יש זכות לחיים? הרי, כידוע, כל זכות שניתנת לאחד באה על חשבון האחר.

זכויות אדם אינן אבסולוטיות. אנחנו מפרשים את הזכויות ויש לאזן בין הדברים: אם מישהו תוקף אותך זו זכותך המלאה להגן על עצמך. הזכות לחיים אינה מבטיחה שלא תיהרג אם אתה מתכנן תקיפה או רצח של אדם אחר. על דרך זו יש להגביל את כל הזכויות ולפרשן בצורה שלא יסתרו זכויות אחרות. אז הרעיון הכללי של זכויות אדם הוא נכון, אבל צריך לפרשן ולהגבילן בצורה לגיטימית.

אכן, יש בעיה עם שיח זכויות האדם. אבל היא לא מצויה ברעיון הכללי של זכויות אדם ולא בהגדרות שלהן. וזה נכון בכל דבר אחר. דתות לדוגמה – אפשר לעוות את הרעיונות שמובעים בהן ולהצדיק גם רצח עם, דבר שנעשה כבר בעבר. הבעיה היא בפרשנות מעוותת.

הדבר בא לידי ביטוי בקרב קבוצות רבות, כמו 'אמנסטי' ו-Human Rights Watch, שאינן עושות את עבודתן כפי שהיא אמורה להיות. כך, במקום להצביע על אלו שבאמת מפירים זכויות אדם, כמו דיקטטורים שרוצחים ומענים את בני עמם, הם רוצים לדבר על "עוני" ועל "זכויות חברתיות וכלכליות"; להראות איך הקפיטליזם אשם בכל הרעות הללו ואיך המערב אשם בזה שאנשים רעבים באפריקה. הם מדברים על הפרת זכויות אדם כאשר אין לך מושג מיהו הפושע, ואתה לא ממש בטוח מה הפשע שהתבצע ומי הקרבן.

קח לדוגמה את המלחמה בעוני. למה 'אמנסטי' נלחמת בעוני? אין ספק שעוני ורעב הם דברים רעים, אבל האם זהו תפקיד של ארגון זכויות אדם שאמור להילחם במשטרים רודניים? במגזין האקונומיסט, שאינו ידוע כמגזין ימני, נכתב כבר בעבר על אבדן הדרך של 'אמנסטי'. תואר שם כיצד בשנות ה-60 הם היו נלחמים למען "אסירי מצפון" – אנשים שיושבים בכלא בגלל שיישמו את דתם או בגלל שמתחו ביקורת על המשטר. זה היה העניין שלהם בזמנו. היום, כך נכתב, הם נלחמים בעוני וברעב. כך, זכויות אדם הפכו להיות חלק מאופנה של 'פוליטיקלי-קורקט' וחלק מהאג'נדה הפוסט-קולוניאליסטית.

אין לי בעיה עם אנשים מהשמאל שמבקרים את הסמכות. אני חושב שאנחנו צריכים אותם בחברה מתוקנת. אולם ישנו השמאל הרדיקלי, שהוא אי-רציונלי ומיישר קו עם קבוצות של טרוריסטים, וזה כבר פשוט עולם הפוך. ממש הפרעה נפשית פתולוגית.

קל להבחין שבכל הנוגע לאו"ם, משהו במערכת עצמה לקוי. האם לדעתך עדיין יש הצדקה טכנית ומוסרית לקיומו של האו"ם? ואם כן, האם יש לך רעיון כיצד אפשר לשפר את המערכת הקיימת?

האו"ם הוא ארגון עצום ויש לו סוכנויות בכל התחומים, המפוזרות בכל רחבי העולם. בהרבה מקרים מדובר רק בפלטפורמה ליחסים בין המדינות, אבל יש גם סוכנויות פעילות וחשובות יותר, כמו נציבות האו"ם לפליטים (להבדיל מאונר"א שהיא מתעסקת עם פליטים פלסטינים). אנשים מבזבזים את הזמן אם הם רוצים לדון בשאלה האם צריך או"ם או לא צריך – הוא שם, וזאת עובדה. הדיון צריך להיות כיצד לגרום לחלק מהגופים של האו"ם לעבוד בצורה יעילה יותר, ולכך אין פתרון קסם.

רפורמות באו"ם הן דבר נדיר. אחד הרגעים הנדירים הללו היה כשוועדת זכויות האדם של האו"ם נסגרה אחרי 60 שנות פעילות. ב-2006 קופי אנאן אמר שאין בה עוד תועלת וצריך להפטר ממנה. זה היה חסר תקדים. לבסוף קיבלנו את אותה הגברת בשינוי אדרת; המוסד השתנה אך אלו אותם גורמים שפועלים בו. אני הייתי שם במרץ כשסגרו את הוועדה. הם קראו הספד וערכו את הלוויה. שלושה חודשים לאחר מכן נכחתי גם בהקמת מועצת האו"ם לזכויות אדם. אלו היו בדיוק אותם אנשים ואותו חדר – הם רק שינו את השם! אותה אג'נדה אנטי-ישראלית רק בתפאורה שונה.

אז איך אנחנו משפרים גוף כזה? זה קשה ואין נוסחת קסם. אבל עוד לפני הפרוצדורות והרפורמות, אנחנו מעוניינים לראות שינוי בהתנהלות הבסיסית ביותר. לפני שבועיים, כאמור, סין, רוסיה, סעודיה וקובה זכו במושב במועצת האו"ם לזכויות אדם – מדוע מנהיגי העולם החופשי לא אמרו דבר? מדוע הם לא התנגדו להם וקראו לא להצביע להם?

אפילו כשנעזרנו בסגן נשיא האיחוד האירופי, לא הצלחנו לגרום לסמנתה פאוארס, שגרירת ארה"ב באו"ם, לומר מילה אחת בנידון. אותו הדבר עם קתרין אשטון ועם שרי החוץ של צרפת ואנגליה. למה? ולמה צרפת, אנגליה ובריטניה מצביעות "כן" עבור 75% מההחלטות האנטי-ישראליות, וב-25% האחרות הן נמנעות? לאיראן וצפון קוריאה יש החלטת גינוי אחת ולישראל עשרים, אז מה – לא אכפת להם מהאמינות של האו"ם? זה אבסורד! אז קודם כל, לפני רפורמות גדולות, נתחיל עם אלו ששם, שידברו נגד העוולות שמתרחשות מול עיניהם.

מה שאתה מתאר נכון אולי במישור המעשי, אבל אני מעוניין להחזיר אותך למישור המוסרי והפילוסופי. כאדם שדוגל בחופש, כיצד ניתן לאפשר את קיומו של גוף כל כך ריכוזי, ועוד אחד כזה שמאפשר לדיקטטורות לקבל החלטות המשפיעות על מדינות חופשיות?

אתה צודק. במידה שאתה מעניק כוח לגוף שאינו דמוקרטי ונותן לו השפעה על מי שלא יהיה, זה לא מוסרי ולא רציונלי. אני מסכים איתך. ועדיין יש לשאול – כמה השפעה באמת יש לאו"ם על המתרחש בעולם? לדוגמה, ארה"ב – האם האו"ם יכול להחליט משהו שישפיע על החופש של אינדיבידואל במדינה? לא ממש. אמריקה די קנאית בנוגע לריבונות שלה. אז הם יכולים להעביר החלטות ויש להם השפעה, אבל היא לא כל-כך משמעותית וישירה.

בסופו של דבר אפילו מועצת הביטחון, שסמכותה מוכרת מבחינת המשפטנים ברחבי העולם, לא באמת יכולה לעשות משהו. למשל, היא קבעה שעל כל הארגונים החמושים בלבנון להתפרק מנשקם. יפה מאוד! אבל האם זה באמת קרה? לחלוטין לא. ויש עוד הרבה דוגמאות לכך. אם המדינות החברות במועצת הביטחון לא מחליטות לשלוח חיילים ולאכוף את ההחלטות, אז הן נשארות על הנייר.

אפשר לומר שמדינת ישראל היא זו שנפגעת בצורה החמורה ביותר מדה-לגיטימציה באו"ם, שמחלחלת למטה עד למצב של חרמות כלכליים. האם לא הגיע הזמן לומר "עד כאן"? למה ישראל בכלל צריכה את זה? לאור ניסיונך, מה הגישה שהיית ממליץ לשר החוץ שלנו, שחזר זה עתה לכסאו, לנקוט ביחס לאו"ם ולמועצת זכויות האדם?

אין דרך קלה להשתחרר מהמצב של ישראל באו"ם. באנגלית יש משפט שאומר "Damned if you do, damned if you don`t", זאת אומרת שכך או כך תיפגע. ישראל ישבה כל השנים בז'נבה ושיחקה את המשחק – גינו את ישראל, והנציג הישראלי נאם או השיב בשם העמדה הישראלית. ואז, שנה שנה וחצי ישראל לא הייתה במועצה – האם משהו השתפר? אולי. בזמן שישראל נעדרה אותן החלטות גינוי עברו, אבל אז עלתה נקודה נוספת, שהפעם הרגיזה גם את הידידות של ישראל.

יש מנגנון שנקרא Universal Periodic Review, שהתחיל עם הקמתה של המועצה החדשה, ובו כל מדינה עוברת סקירה במועצה כל ארבע שנים. בסקירה האחרונה ישראל לא הופיעה בפני המועצה, כי ליברמן כעס על אחת ההחלטות של האו"ם בנוגע לשטחים, או על משהו בסגנון. בתגובה, הידידות של ישראל התרגזו, ואמרו שאם היא לא תתייצב בוועדה אז בפעם הבאה גם מדינות אחרות עלולות לא להגיע. טענה, אגב, לא ממש נכונה, כיוון שיש הרבה דברים שקורים רק לישראל באו"ם ולמדינות אחרות לא. לדוגמה קדאפי, בזמנו, לא חשש לבוא – הוא בא ועמד בסקירה בגאון, למרות מה שהתרחש בארצו. בכל מקרה, הנה מצב שישראל לא הופיעה וזה לא תרם לה, אלא רק הכעיס את בעלות בריתה.

ההשתתפות של ישראל באו"ם היא דילמה קבועה, אבל אני מאמין שעל ישראל להיות חלק מארגון האו"ם. אמנם, מדי פעם קורה שיש איזשהו מנגנון או ועדת חקירה נגד ישראל: היה השימוע נגד גדר ההפרדה ב-2004, שישראל לא שיתפה עמו פעולה, ועידת דרבן הראשונה ב-2001, השנייה ב-2009 וכמובן דו"ח גולדסטון וכו'. אני חושב שצריך לדון כל מקרה לגופו. יש גופים שאינם חשובים ואפשר להתחמק מהם, אבל בעלות בריתה של ישראל מצפות ממנה להשתתף בגופים העיקריים. ישראל אינה יכולה לפעול לבד, וגם לא ארה"ב. הן צריכות בעלות ברית, ולצורך כך כולם מתפשרים לפעמים.

זה נכון שאם ישראל לא תשב במועצת זכויות האדם הדבר יפגע בעוצמת הגינויים. בתקופה שישראל נעדרה ניתן היה לראות שזה מציק לערבים, אבל בעלות הברית של ישראל התרגזו. אז זו פשרה.

מדוע שמשרד החוץ ומדינת ישראל לא ישקיעו רק במישור המדיני הישיר של היחסים בין ישראל למדינות אחרות? למה יש צורך להשקיע משאבי ציבור גם בשיפור המצב באו"ם?

תראה, למועצת זכויות האדם אין כוח אמיתי: אין לה היכולת לחלק כסף כמו לעצרת הכללית, אין לה את הכוח להשפיע על מלחמה ושלום כמו למועצת הביטחון; ועדיין, אתה רואה כיצד מדינות משקיעות המון משאבים במועצה. למה? כי יש לה את כוח הבושה. היא מאירה זרקור על מדינה ומביישת אותה. לסמל הזה יש כוח.

ברית-המועצות נפלה לא בגלל שלא היה לה צבא חזק, אלא בגלל שהרעיון נעלם. אף אחד כבר לא האמין בו. זה הכוח שיש למועצה ואין לזלזל בו. כשחמאס מקבל תמיכה באו"ם הוא מתחזק וממשיך להילחם, למרות שמבחינה פרקטית הוא מפסיד שוב ושוב. זו תמיכה מורלית. בפרעות תרפ"ט הערבים קראו "הבריטים איתנו", וזה דרבן אותם ודחף אותם לעשות את מה שעשו.

בנוסף לכך, האו"ם הוא ארגון גלובלי שפותח הרבה אפשרויות לשיתופי פעולה בין מדינות – דבר שישראל יכולה להרוויח ממנו. אני דווקא הייתי רוצה לראות יותר ישראלים בגופים ההומניטריים של האו"ם, ואני מאמין שבסופו של דבר זה יועיל למדינה.

___________

מעוניינים להתעדכן במאמרים חדשים באתר? הצטרפו עכשיו ל’מידה’ בפייסבוק ובטוויטר.