כשהריבונות הייתה נכס – שישים שנה ליחידה 101

הוויכוח סביב הבעלות על קרקעות הנגב שהתפוצץ בשבת האחרונה, אינו אלא חוליה אחרונה בשרשרת של כישלונות מדינת ישראל להחיל ריבונות ולשמור על שלטון החוק בשטחה. לכל אורך התקופה האחרונה אנו עדים, פעם אחר פעם, למציאות בה השלטונות מפקירים אזורים מסוימים לטובת גורמים עוינים או זרים, שהפכו למעשה לבעלי-הבית.

כך, כיסי ואקום שלטוני הופכים אט-אט לאקס-טריטוריה. גניבות בנגב הפכו לעניין שבשגרה ובהר-הבית נמנעת מיהודים זכותם החוקית (והמוסרית) להתפלל; בדרום תל-אביב ובחלקים מאילת חיים התושבים בפחד מתמיד ומסתובבים ברחובות עם תרסיסי גז-מדמיע. הדבר חמור עוד יותר בשטחי יו"ש, ואף במקומות מסוימים בירושלים, כאשר חוסר היכולת של השלטונות וגופי הביטחון לקבוע עובדות בשטח הוביל לאינתיפאדת אבנים ובקבוקי-תבערה, המסכנת את חייהם של חיילי צה"ל ושל אזרחי ישראל, ופוגעת בחופש התנועה שלהם.

אך היו גם זמנים אחרים, בהם ביטחונם של אזרחי ישראל היה רעוע הרבה יותר, אולם המדינה עשתה כל שביכולתה כדי לשמור עליהם; זמנים בהם ריבונות הייתה שם המשחק, ומדינת ישראל לא בחלה בשימוש גם באמצעים שנויים במחלוקת בכדי לשמור על שטחה עד הסנטימטר האחרון ועל ביטחון אזרחיה וחייליה – אפילו במחיר של פגיעה באזרחי אויב, שלא בחל בעצמו לפגוע באזרחי המדינה, ענישה קולקטיבית וספיגת ביקורת בינלאומית.

גבולות פרוצים וחוסר-ביטחון

השנה שנת 1953 ובמדינת ישראל הצעירה שוררים עדיין אי-ודאות ופחד. גם לאחר שוך קרבות מלחמת העצמאות, החשש מפני "סבב שני" של לחימה עדיין מרחף בחלל המזרח-התיכון. הסכמי שביתת-הנשק נחתמו אמנם עם מדינות ערב, במטרה לקבוע, לפחות זמנית, את הגבולות, אך הללו נותרו לא-יציבים ופרוצים בחלקם. סכסוכים עם המדינות השכנות ניטשו חדשות לבקרים, וכוחות שמירת השלום של האו"ם (UNTSO) פעלו ללא-לאות בכדי לנסות לגשר ולפשר בין הניצים.

שני גורמים הציתו את התקריות האלימות. הראשון: פעולות צבאיות מצד מדינות ערב, שניסו לקבוע עובדות בשטח באזורים המפורזים, בקווי שביתת-הנשק ובשליטה על מקורות מים, תוך הפרת סעיפים שונים של ההסכם. גורם שני, ועיקרי, היה תופעת ההסתננות הערבית. ניתן היה לחצות בנקל את הגבולות הארוכים, הלא-טבעיים ודלילי האוכלוסייה, וסיורי צה"ל היו מוגבלים עקב מחסור בכוח-אדם. הפעילויות החבלניות כללו מיקוש, ירי ופיגועי טרור, גם במקומות שאינם יישובי ספר, החלו מ-1949 ובמשך כל התקופה שבה קווי שביתת הנשק היוו את גבולות המדינה.

מלבד להסתננות החבלנית הייתה גם הסתננות כלכלית, שלפחות בחלקה נולדה בשל ההפרדה בין הפליטים למשפחותיהם ולאדמותיהם החקלאיות. אלו שנקלעו למצב זה החלו להסתנן לתוך גבולות ישראל ומחוצה לה. ישראל חששה פן תסמן ההסתננות את תחילתו של תהליך חזרת הפליטים, שיאיימו על הרוב היהודי שנוצר בארץ לאחר המלחמה, זאת מעבר לבעיית הגניבות והוונדליזם שהטרידו את יישובי הספר.

על רקע מציאות זו נולדה והתפתחה מדיניות פעולות התגמול של ישראל.

אור ירוק ל-101

בספרו האוטוביוגרפי אבני דרך, הסביר משה דיין כי עד שנת 1953 פעילות צה"ל התרכזה בעיקר בסיורים לאורך הגבולות, מארבים ותצפיות. אבל לנוכח ריבוי מקרי ההסתננות, השוד והרצח, החל צה"ל לערוך פעולות תגמול בכפרים שמעבר לגבול. לשם כך הוא נצרך לכוח מיומן, ומצבן של יחידות הרגלים בצה"ל היה "רחוק מלהשביע רצון". החיילים האיכותיים עברו חיש מהר לחיל-האוויר, לחיל-הים ולקורסי קצינים, וחיל הרגלים הורכב מחומר אנושי מתאים פחות.

משימות רבות שהוטלו בתקופה זו על כוחותינו לא הוצאו לפועל. אם חדרו לכפר ונתקלו בשומר, או שנתגלו, הביא הדבר לעתים קרובות לידי נסיגת הכוח … גם יחידותינו המובחרות, שנועדו לפעולות מיוחדות, כמו גדוד הצנחנים, הראו אזלת-יד מבישה.

בדברים אלו התייחס דיין לשתי פעולות כושלות שאירעו בחודש הראשון לכהונתו כראש אג"ם: הראשונה נערכה ב-15 לדצמבר 1952, כאשר קבוצה של חיילי צה"ל ניסתה להעביר תחמושת למובלעת בהר-הצופים. למשמע יריות אחדות שירו כמה אנשי הלגיון הירדני, ברחו החיילים והשאירו אחריהם את התחמושת וכובעים שעליהם שמות ומספרים אישיים של בעליהם.

התקרית השנייה והחמורה יותר התרחשה בלילה שבין ה-23-22 לינואר, כאשר פלוגת חיל-רגלים בפיקוד מג"ד יצאה לחצות את קווי שביתת-הנשק ולפוצץ בתים אחדים בכפר פלמה, שמצפון לקיביה, כחלק מפעולות התגמול. כאשר הגיעה היחידה לגדרות הכפר פתחו חיילי המשמר הלאומי הירדני באש, הרגו חייל ופצעו חמישה, והפלוגה נסוגה חזרה לישראל מבלי לבצע את המשימה.

כך נוצרה האווירה שאפשרה את הקמתה של יחידת עלית, מיומנת ואיכותית; שתבצע את המשימות המוטלות עליה בכל מחיר. ב-5 באוגוסט 1953, ביוזמתו של מפקד מחוז ירושלים וחטיבה 16 מישאל שחם, הוקמה לבסוף יחידת הפשיטה 101 בפיקודו של רס"ן אריאל שרון – או "הפלמ"ח של בן-גוריון ודיין", כפי שהגדיר זאת ההיסטוריון אורי מילשטיין. אירוע היסטורי זה היה למעשה הצעד הראשון בתהליך השיפור שהתחולל בצה"ל בשנים הבאות. אמנם, בתחילה לא קיבל דיין את עמדתו של שחם, אך עם התרבות הכישלונות והתגברות הרציחות, ובלחצו של בן גוריון, קיבלה היחידה אור ירוק.

בדואים טובים, בדואים רעים

יחידת ה-101 התפרסמה בעיקר בשל הפעולה במחנה הפליטים אל-בורייג' שבעזה, הפעולה הרצינית הראשונה שלה, ופעולות קיביה, שתוצאותיה שנויות במחלוקת. אך ההיכרות הרשמית של דיין עם היחידה נעשתה דווקא בפעולת סילוק בדואים מאזור ניצנה לסיני.

העוינות של הבדואים בנגב כלפי התנועה הציונית החלה עוד בשנת 1935, כאשר השיח' חאג' אמין אל-חוסייני ביקר באזור. או אז נוסדה התארגנות של שיח'ים מקומיים שתמכו בתנועה הלאומית הפלסטינית, וביניהם מנהיגי שבט אל-עזאזמה – סלאמה אבן סעיד וסעיד אבן סעיד. כאן המקום לציין כי עזאזמה הינו למעשה שם כולל לפדרציה של 12 תת-שבטים, וביניהם גם כאלו שתמכו במדינת ישראל. אחד מהם הוא עוודה מנצור אבו מעמר, שעזב בשנת 1943 את דרכם של בני-משפחתו ומונה לשומר השדות של קיבוץ רביבים. מאז היה תומך נלהב של מדינת ישראל ושיתף פעולה עם השלטונות וכוחות הביטחון לאורך השנים.

במהלך מלחמת העצמאות חלק מהבדואים בנגב ברחו וחלק גורשו לסיני, ביניהם רוב שבטי טראבין ועזאזמה (מתוך כ-20,000 בני עזאזמה נותרו רק 1500). אך אחרי המלחמה הם החלו להסתנן חזרה לתוך גבולות ישראל ולהתיישב בנגב הדרומי ובאזור המפורז אל-עוג'ה. כך נוצרה בעיה בקביעת מיהו בדואי "חוקי", שישב בתחום ישראל ברציפות ב-1948, ומיהו "בלתי-חוקי". לבעיה זו התווספה בעיה ביטחונית חמורה, המתוארת למשל אצל סא"ל ארנן עזריהו, הנציג הראשי של ישראל בוועדת שביתת-הנשק ישראל-מצרים, בדו"ח ששלח לדיין בספטמבר 1949:

בכל האזור [גבול ישראל-מצרים] התרבו מקרי מיקוש והתגרות מצד מסתננים ערבים. הנ"ל מנצלים את הקטנת כוחותינו בגזרות כדי לפגוע בנו על-ידי מיקוש, גניבות ושוד. במספר מקומות גם ניסו לחזור לכפרים שנטושים ולשטחים שנעזבו. [הציטוט מספרו של בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, עמ' 178]

הבדואים הללו היוו איום אמיתי לביטחון המדינה, חייליה ותומכיה. תיאורי שיתוף-פעולה של עזאזמה וטראבין עם כוחות המודיעין המצרים, חבלה ומיקוש דרכים, הברחות והתנכלויות לבדואים שהזדהו עם ישראל, חוזרים על עצמם בדו"חות שונים של משרדי החוץ והביטחון לאורך השנים. בשל כך, כבר בשנות ה-50 הראשונות הפכו הגירושים לסיני לעניין שבשגרה. אחד מדו"חות משרד החוץ מציין כי לאורך התקופה שבין 1949 ל-1953 גורשו כ-17,000 בדואים, חלקם יותר מפעם אחת.

לא שונאים ערבים, אוהבים את ישראל

פעולת אל-בורייג' הוכיחה לדיין כי יש לו על מי לסמוך במבצעי פשיטות, ויומיים לאחר מכן, ב-1.9.1953, הוא הטיל על ה-101 את אחד המבצעים הגדולים לגירוש בדואים, אם לא הגדול ביותר, שהתרחשו עד אז. כך מתאר אורי מילשטיין את מהלך האירועים, שללא ספק לא היה נעים:

שרון, באום [סגן מפקד ה-101 – א.ג] וארבעה-עשר מאנשי ה-101 באו לגבעת רחל, צירפו אליהם שתי כיתות … לקחו מההיאחזות שני ג'יפים ושני קומנדקרים שנצבעו כחול, כדי שיראו כאזרחיים, ושמכונות-ירייה הוצבו עליהם. מטוס תצפית דיווח ליחידה המשולבת על תנועות הבדואים. אנשי היחידה סיירו באזור ואדי אביאד ובורות-קדם, לא רחוק מהר עזוז. ביום השני נכנסו לתוך ריכוזי בדואים מדרום-מזרח לניצנה, השמידו אוהלים ורכוש וירו באוויר. הבדואים ברחו. אנשי היחידה שרפו את אוהליהם, ניקבו את חביות-המים שלהם ולקחו את כלי הנשק. כשהתאוששו הבדואים מן ההלם, צלפו על התוקפים. בחילופי האש נפגעו בדואים אחדים. ימים אחדים נמשך המבצע, ולבסוף הודיע מטוס תצפית התצפית שהאזור הישראלי נקי. [ההיסטוריה של הצנחנים, עמ' 225-224]

בפעולה זו גורשו בין 1,500 ל-2,000 בני שבטים בדואים שונים לסיני. כאשר נשאל אורי אופנהיימר, אחד מלוחמי היחידה, האם לא היו לו לבטים מוסריים סביב פעולה זו, ענה באופן חד-משמעי: "לא! בסך הכל גירשנו אותם אל מעבר לגבול. לא עשינו שום דבר בלתי-מוסרי". בדומה לכך כתב מאיר הר-ציון בזכרונותיו:

פעולותינו לא היו מלוות בשנאה לערבים או שנאה כלשהי. בכל שנתבענו לעשות ראינו הכרח של הגנה על הקיום.

שלמה באום הצדיק גם הוא את הפעולה באל-בורייג' ואת גירוש הבדואים מאזור ניצנה, כחלק ממאבקה של מדינת ישראל הצעירה למען הביטחון תושביה. "את החולקים על דעה זאת, ב-101 ומחוצה לה", כתב מילשטיין, "הגדיר [באום] כצבועים".

אפשר גם אחרת

באשר לבדואים, לא היה זה סוף הסיפור: תופעת ההסתננות ממצרים – שלוותה באירועים ביטחוניים, התקפות על חיילים ואזרחים – גררה גירושים נוספים, וחזרה על עצמה עד שנת 1956. בכל אופן, בתחילת ינואר 1954, לאחר חמישה חודשי פעילות בלבד, פורקה ה-101 והתמזגה עם גדוד הצנחנים 890. חודשיים לאחר מכן אירע הטבח במעלה עקרבים – אירוע הטרור המפורסם והחמור ביותר לאחר מלחמת העצמאות – אותו הוביל סעיד אבו באנדק, בן שבט עזאזמה.

עד היום דרכי פעולתה של ה-101 ותוצאותיהן שנויות במחלוקת, אך גם אין ספק כי היא חוללה מהפכה של ממש בשורות הצבא, בצורת החשיבה ובאופי הלחימה. בימים של אבדן הריבונות וקשיים חמורים ביישום שלטון החוק, סיפורה של היחידה האגדית מאתגר את דרך החשיבה וההתנהלות העכשוויות.