הפאשיזם לא יעבוד

היהודים אינם מתאימים ולא מסוגלים לפאשיזם. למעשה, ספק רב אם הם מתאימים לקיים מדינה.

שיא הז'אנר הפשיסטו-ציוני. צילום: ארכיון מרכז מורשת מנחם בגין

"זהירות פאשיזם"

בשנת 1977 כאשר מנחם בגין נבחר לראשות הממשלה חיכו אנשי השמאל למלחמה האימפריאליסטית נגד מדינות ערב ולחיסול ההסתדרות. פעילי השמאל התכוננו לכניסה לבתי הסוהר ולעליה על הבריקדות. במציאות נעקרו הישובים היהודים בסיני, נחתם הסכם השלום עם מצריים והמשטר נעשה יותר ליברלי מאשר היה בשלטון מפא"י.

בשנים האחרונות שוב מרבים לדבר בחוגי השמאל על הסכנה הקרובה של הפיכת ישראל למדינה פשיסטית כשהקיצוניים שבהם רואים בה כבר היום מדינה פשיסטית. ישעיהו ליבוביץ, כדרכו, הרחיק לכת בזמנו, והשתמש בביטוי "יודו-נאצים" ואורי משגב מ"הארץ" חוזר לאחרונה שוב ושוב על הצרוף הדוחה.

השמאלנים מתייצבים באומץ ובחזה חשוף ליד שולחן בית הקפה וקוראים: "הפאשיזם לא יעבור!", או "NON PASARAN" ("הם לא יעברו!"). אלא שתל אביב אינה מדריד של מלחמת האזרחים, הפאשיסטים אינם מגיעים, והגיבורים מתיישבים ומזמינים אספרסו ומאפה.

פאשיזם הוא שיטת ממשל, אידאולוגיה והלך רוח שהתקיימו באיטליה בהנהגת בניטו מוסוליני מ-1922 ועד סוף מלחמת העולם השנייה. כאשר משתמשים במונח פשיזם גם למשטרים דומים כפי שהיו באירופה בין שתי מלחמות העולם.

מאפייניו העיקריים של הפשיזם הם: שיטת ממשל לאומנית וטוטליטרית; שלילת זכויות הפרט; הצבת המדינה מעל לאזרחים; מפלגה אחת ודיקטטור אחד שהפרט מוכן להקריב עצמו למענם; האחדות כערך עליון; הערצת הכוח, המלחמה, הנשק הדגלים והמצעדים.

אצלנו

דורות רבים התגעגעו היהודים לעצמאות, למדינה, לשלטון ולצבא משלהם ולכן עם התחייה הציונית והישוב בארץ ישראל דבקו גם בהם כמה סממנים מהסוג הפשיסטי.

בראש התנועה הרביזיוניסטית עמד מנהיג כריזמטי, זאב ז'בוטינסקי, שכונה "ראש בית"ר" והופיע לבוש מדים. חברי בית"ר הרבו במפקדים ומצעדים כשהם מתהדרים במדים וכובעי מצחיה צבאיים. התנועה הרביזיוניסטית גם הקימה ארגון צבאי משלה – האצ"ל. וכשיצא מנחם בגין בסוף 1948 לביקור בארצות הברית פורסמה עצומה שכינתה אותו פאשיסט, בין החותמים היו אלברט אינשטין וחנה ארנדט.

גם הופעותיו וסגנון נאומיו של מנחם בגין בשנותיה הראשונות של המדינה הזכירו את הסגנון הפאשיסטי: בהפגנה האלימה בינואר 1952, מול הכנסת בירושלים כינה בגין את בן-גוריון "דיקטטור מטורף וגמד רוחני", ואמר: "כאשר יריתם בי בתותח נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו אך זאת הפעם גם לא נדע לחמים כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות… אין כוח בעולם שיכניע את כוח חילי האצ"ל".

לקראת הבחירות לכנסת הרביעית ב-1959 עבר בגין ברחובות תל אביב במכונית פתוחה כשלפניו רוכבי אופנועים. בן-גוריון רשם ביומנו: "המוקיון עבר אתמול ביום 1 בנובמבר בקדילק פתוח שלפניו רצים 20 רוכבי אופנוע", וסיכם: "קיום המפלגה [חרות] הוא כתם שחור על הדמוקרטיה הישראלית".

בן-גוריון עצמו היה מנהיג כריזמטי שססמת מפלגתו הייתה: "הגידו כן לזקן", וגם הוא לא נמנע מהפעלת כוח: לפני קום המדינה הפעיל בן-גוריון את "פלוגות הפועל" שזרעו אלימות באספות וברחובות הערים, ולאחר מכן הטיל על הערבים ממשל צבאי ולא היסס להפעיל את שרותי הביטחון ("מנגנון החושך") נגד יריבים פוליטיים ואת הצבא נגד שביתת הימאים. רשות השידור הייתה כפופה לראש הממשלה ובאחד במאי צעדו בסך לפני בימת המנהיגים תהלוכות עם תופים תזמורות ומאות דגלים אדומים.

הערצת הצבא. בן-גוריון וחיילים. צילום: אוסף התצלומים הלאומי

"הפאשיזם – לא בבית ספרנו"

למרות כל זאת, תוך שנים ספורות פגה ההתלהבות מהמדינה ומסממניה, והיהודים חזרו לאופיים הלאומי משכבר הימים: בישראל מתקיימות המון מפלגות בינוניות וקטנות והציבור אינו מתלהב מאף אחת מהן ולא ממנהיגיהן; כל ישראלי יודע יותר ומבין יותר מהמנהיגים ומהפוליטיקאים; הצבא הפסיק להקפיד על מדים מגוהצים ומצוחצחים והחיילים בחופשה לובשים רק בגדים אזרחיים.

בשנת 1978 כאשר חזר סאדאת למצריים לאחר החתימה על הסכם קמפ דיוויד הוא התקבל על ידי מאות אלפי מצרים מריעים כשהוא לבוש מדים לבנים עם דרגות אדמירל ושפע אותות הצטיינות. קל לנחש באיזה שאגות צחוק ולעג היה מתקבל בגין באם היה מעז להופיע בציבור עם מדי אדמירל.

בעבר הרחוק היו מצעדים ביום העצמאות וציבור של מאות אלפים קיבל אותם בהתלהבות. כעבור כמה שנים הנשים שצפו במצעד מהמדרכה היו אומרות: "כמה מסכנים הילדים שצריכים לצעוד בשמש", ואילו הגברים נאנחו: "לא חבל על הכסף?". השלטונות הבינו את "רוח העם" וישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם בהן לא מתקיימים מצעדים צבאיים.

האופנועים והנאומים ההיסטריים כמעט ולא הביאו לבגין מנדטים עד שבשנת 1966, לאחר כישלונות רצופים בבחירות, דרשו חברים במפלגתו את התפטרותו ואחר כך פרשו והקימו מפלגה מתחרה: "המרכז החופשי". רק בתור ליברל דמוקרטי, אחרי ביטול המותג "חרות" הוא היה יכול לרכוש את אמון הציבור שמאס בשלטון מפא"י.

בשנת 1965 הדיח מרכז המפלגה את המנהיג ההיסטורי בן-גוריון ובחר בלוי אשכול האפור וההססן. בן-גוריון פילג את מפא"י ומפלגתו (רפ"י) זכתה בעשרה מנדטים, לפני שגם היא התפלגה והשאירה את המנהיג ההיסטורי לבדו. בסופו של דבר, המנהיג הכריזמטי הלך לבחירות בראש מפלגה חדשה ("הרשימה הממלכתית") וזכה בשלושה מנדטים בלבד.

היהודים אינם מתאימים ולא מסוגלים לפאשיזם. למעשה, ספק רב אם הם מתאימים לקיים מדינה. מתוך שלושת אלפים וחמש מאות שנה בהם קיים העם היהודי היו פחות מחמש מאות שנים של עצמאות. ממלכת דוד ושלמה התפלגה לשתי מדינות, ממלכת החשמונאים נפלה בריב אחים, הבית השני נפל בגלל שנאת חינם ואפילו המורדים בגטו ורשה התפלגו לשני ארגונים.

היהודים קרובים יותר לאנרכיזם מאשר לפאשיזם. זו חולשתנו, וזה גם כוחנו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. "תל אביב אינה מדריד של מלחמת האזרחים, הפאשיסטים אינם מגיעים, והגיבורים מתיישבים ומזמינים אספרסו ומאפה". בדיוק. מאמר שנוגע בנקודה נכונה.

  2. כל כך נכון, עצוב ומטריד. הבעיה שבעבר זה היה שיח פנימי על "פאשיזם" או לאומניות מוגזמת וכעת ברחבי העולם וביחוד בארה"ב השמאל הרדיקלי מישראל משמיע את דעותיו ברבים ומקבל אמינות. הם מטים את דעת הקהל הבינלאומית להתנגד לרעיון המדינה היהודית ומגברים את השנאה כלפינו. הרצאות של "שוברים שתיקה" ונאמנים של "הקרן החדשה לישראל" מטיפים שנאה כלפי ישראל ברחבי העולם, במקום לפעול מבפנים. סליחה, הם פועלים מבפנים החוצה ("חרם על ישראל מבפנים")

  3. פאשיזם אינו רק ניפוף בדלגי לאום, הקטנת הפרט והאלהת המנהיג ושאר תכונות חיצוניות. פאשיזם הוא גם (ואולי בעיקר) שיטה כלכלית בה המדינה היא האלוהים החדש, אבל היא לא מלאימה דבר- היא רק "מתקננת" ו"מבקרת" ו"מסדירה". במובן הזה, ישראל שואפת מתקרבת בצעדי ענק לפאשיזם כלכלית, במיוחד עם הרוח העכורה הנושבת מלפיד-את-בנט. מכאן קצרה הדרך הדרך להענקת סמכויות יתר למשטרה, חלוקה דה פקטו של הציבור למעמדות ושאר מאפיינים פאשסטיים מקובלים.

    לכן, הסכנה של פאשיזם היא אמיתית, רק לא במובן שבו אנשי השמאל התל אביביים רואים זאת.

  4. לדעתי, אפשר לייחס את הפיצול הקיצוני והרב גוניות בעם ישראל לעוד גורם:
    תקופת גלות ארוכה של כמעט 2000 שנים, בה התרגל העם היהודי (מפוצל ומפוזר בעולם) לחיות בקהילות נפרדות וסגורות, תחת שלטון זר. בנוסף, ההלכה והתלמוד נכתבו רובם בתקופה הגלות ולא בארץ ישראל, והם היוו גורם חשוב בעיצוב התודעה היהודית הגלותית לאורך השנים.

    אבל אי אפשר לפסול שאולי באמת מדובר באיזה חיידק גנטי אנטי לאומי, שנקשר קשר בלתי מוסבר לדת ולאמונה היהודית…