העולם הגדול: הונג קונג

לאחר שהתבשמנו מאווירה הצלול של שווייץ, אליהו גליל קופץ מזרחה אל הונג-קונג; המדינה הקפיטליסטית ביותר בעולם • למרות שנתוני הפתיחה שלה קשים בהרבה מאלו של שכנתה סין, הונג-קונג מהווה דוגמה חיה ליתרונותיו של השוק החופשי על זה הסוציאליסטי והריכוזי: הסינים מפגרים הרחק מאחורי הונג-קונג בכל הקשור לאיכות ותוחלת חיים, רווחה ושגשוג • וגם, על מלחמות תה, אופיום ונהיגה בצד שמאל

האנגלים אוהבים תה, זה ידוע, אבל מעטים יודעים שהתשוקה למשקה הזהוב הובילה את יושבי האי הבריטי לסדרת מלחמות עקובה מדם, שבין תוצאותיה, לימים, ניתן למנות את הונג-קונג. הכלכלה הליברלית ביותר בעולם.

הונג-קונג היא תת-מדינה בדרום מזרח אסיה, הכוללת כמאתיים איים סמוכים: האי הונג-קונג, שהוא גם עיר הבירה; האי לנטאו; חצי-האי קואלון, שמחובר לסין דרך הטריטוריות החדשות, ועוד איים קטנטנים רבים ששטחם מסתכם ב-1,104 קמ"ר. למרות גודלה הזעיר, רק רבע משטחה של הונג-קונג מפותח, והשאר נותר בתולי, ירוק והררי. גם תמונות קו החוף האורבני והשטוח של הונג-קונג מטעות: מדובר במדינה הררית למדי, כשההר טאי-מו-שן באי לנטאו הוא ההר הגבוה מכל, המתנשא לגובה של 958 מטרים. שטחה הקטן של הונג-קונג ואוכלוסייתה המרובה – למעלה מ-7 מיליון אזרחים – הופכים אותה למדינה הרביעית בצפיפותה בעולם, ולאחת המדינות האורבניות ביותר (100% מאזרחי הונג-קונג גרים בערים, לעומת 50.6% בסין).

ההגדרה המדויקת של הונג-קונג היא "אזור מנהלי מיוחד (SAR) של הרפובליקה העממית של סין"; זהו גם שמה המלא, שהגייתו בניב הסיני המקומי, הקנטונזית, אורכת לא פחות מחמש שניות. ואכן, הונג-קונג נחשבת חלק מסין, אך נהנית הלכה למעשה מאוטונומיה שלטונית, פוליטית וכלכלית מלאה. כך למשל, בעוד שבסין נוהגת שיטת ממשל וכלכלה בעלת גוון קומוניסטי עז, הונג-קונג היא מעוז של קפיטליזם ודמוקרטיוּת.

מיקומה של הונג-קונג לחוף הים הסיני הדרומי, והעובדה שהיא הררית וקרקעותיה אינן פוריות, הביאו לכך שילידי האיים שלה התמקדו מאז ומעולם בדיג ובסחר של מלח ופנינים. האי הונג-קונג עצמו לא היה מיושב עד לכיבוש הבריטי בשנת 1842, ועד אז הוא נקרא בפשטות "הסלע השומם". אולם, בהמשך הוא הפך לנמל חשוב ומרכזי, שמשמעות שמו החדש, "הנמל המבושם", מעידה על הסחורות שיצאו ממחסניו – קטורת וחומרי גלם יקרים לתעשיית הבשמים המערבית – ועל השינוי החיובי שחל בייעודו של האי.

תה, בריטים, ומלחמת האופיום הראשונה

שנים ארוכות היה המזרח הרחוק אזור לא-נודע עבור אנשי המערב, אך במאה השנייה לפני הספירה החלו להיווצר קשרי מסחר בין התרבויות. הסחורות האקזוטיות שהגיעו מהמזרח בדרך לא-דרך הלהיבו את הדמיון המערבי, אך לא רבים העזו לנסות ולחצות בעצמם את המרחק העצום – למעלה מ-8,000 ק"מ – שמפריד בין מזרח אסיה למרכז אירופה; מעטים עוד יותר הצליחו לסיים את המסע בן שלוש השנים בשלום ולחדור לסין, ורק מתי מעט, מרקו פולו הוונציאני היה אחד מהם, חזרו את כל הדרך כדי לספר על מה שראו עיניהם. השינוי הגיע כשאנשי המערב הצליחו לאתר נתיב ימי למזרח, לאורך חופי אפריקה ודרך כף התקווה הטובה, וזנחו את הדרך היבשתית; ואסקו דה-גמה, מגלה הארצות הפורטוגזי, היה הראשון שהצליח להגיע להודו בדרך הים (בשנת 1498), והפך את המסחר עם המזרח למשתלם ופשוט יותר – דבר שהוזיל את הייבוא והגדיל את התיאבון לסחורות המיובאות. התשוקה לתה ולמשי סיני היא נקודת ההתחלה של סיפורנו.

האנגלים התחילו לשתות תה כבר בשנת 1660, אך עד לאמצע המאה ה-18 הם נאלצו לייבא את התה מסין, שהחזיקה במונופול על גידולו של הצמח המיוחד ושיווקו. על אף שהסחר בתה השתלם לשני הצדדים, הגישה של הסינים למסחר הקשתה על הגדלת הייצוא; אחד מקיסרי שושלת צ'ינג הסינית קבע כי ארצו "היא מרכז העולם ולא חסר בה דבר מכל מה שאי-פעם ירצה אדם, לכן המסחר עם זרים ייעשה רק תמורת כסף (silver) ולא שום טובין אחרים". וכך, למרות שהייתה עלייה גדולה בביקוש לתה באנגליה, לא הצליחו הסוחרים הבריטים לייבא די תה, מפאת מחסור במתכת היקרה.

כדי להתמודד עם חוסר הסימטריה ביחסי המסחר, החלו הבריטים בשנת 1817 להגדיל את ייצוא האופיום – סם נרקוטי ממכר – ממושבתם ההודית לסין. שלטונות סין מצדם, שבתחילה היו סובלניים לכניסתו של הסם לארצם, ואף נהנו מרווחים עקיפים בדמות מכס, החלו להטיל הגבלות על הייבוא לאחר שחזו בתוצאותיו ההרסניות. בשנת 1839 אסר נציג הסחר הבריטי (כן, הבריטי) על מסחר בסם שבו ראה "חטא וחרפה", אסף והשמיד 1,100 טון (!) של אופיום בריטי, וסגר את מיצרי הונג-קונג לספינות סוחר. הבריטים, שראו בכך עילה למלחמה, שלחו אניות קרב לפרוץ את המצור, וכך החלה "מלחמת האופיום הראשונה".

תחילה כבשו הבריטים את האי הונג-קונג, והפכו אותו לבסיס התארגנות עבור צבאם שהתקבץ לקראת הלחימה. במהלך המלחמה הוכיח המערב את עליונותו הטכנולוגית על הענק הצהוב, כאשר שתי ספינות קרב בריטיות השמידו 29 ספינות קרב סיניות. לאחר התבוסה נאלצו הסינים לחתום על כתב כניעה משפיל ("חוזה נאנקינג", 1842), שהיה נקודת מפנה בהתייחסות המערב למזרח ותחילתו של האימפריאליזם המערבי בסין; בהסכם זה נקבע כי הגבלות סחר לא יחולו על נתינים זרים, מחירי הסחורות המיוצאות מסין יהיו מפוקחים והאי הונג-קונג יעבור לשליטת הבריטים לצמיתות.

למען האמת, הונג-קונג הגיעה לידיהם של הבריטים די במקרה; הם דרשו שהסינים יעניקו להם אי, שישמש נמל עבור הסוחרים הבריטים לפרוק את סחורותיהם בבטחה. במהלך הדיונים על הסכם הכניעה, שלח מיופה הכוח הבריטי טיוטה של ההסכם לאישורם של שולחיו, והשאיר בה מקום ריק לכתיבת שמו של האי שיעבור לשליטתם. אלא שעקב טעות נשלחה טיוטה ישנה של ההסכם, שבה נכתב כי הונג-קונג היא שתעבור לידי הכתר; וכך, ההסכם הישן הוא שאושרר, והונג-קונג הפכה לעוד יהלום בכתר הבריטי.

תור הזהב של הונג-קונג

תחת שלטון המושל הבריטי שגשגה הונג-קונג, והפכה למרכז הסחר הבריטי במזרח הרחוק. נמלה של הונג-קונג, נמל ויקטוריה, היה הנקודה שממנה יוצאו ויובאו סחורות רבות – מה שהוביל גם חברות בינלאומיות למקם סמוך לו את סניפיהן האסייתיים. עם הזמן והתגברות המסחר הפכה הונג-קונג למרכז בנקאות וביטוח עולמי, ונפתחה בה בורסה שהפכה למרכזית במזרח הרחוק. במלחמת העולם השנייה נכבש אמנם האי על-ידי היפנים וצמיחתו הכלכלית נעצרה, אך הוא שוחרר כעבור ארבע שנים בידי כוחות בריטיים וסיניים. למרות שאוכלוסייתו פחתה בחצי וכלכלתו קרסה בעקבות הכיבוש, המהפכה הקומוניסטית בסין השכנה הובילה לשיקום כלכלתה של הונג-קונג; אזרחים סינים וחברות בינלאומיות ברחו מסין, ועברו לנהל את עסקיהם בהונג-קונג. בהמשך התהליך, בשנות החמישים, החלו ההונג-קונגים להקים מפעלי תעשייה ולייצא מוצרים מתוצרת מקומית, דבר שנתן תנופה נוספת לכלכלה המקומית.

בשנת 1980 החל משא ומתן בין בריטניה לסין על סיום הכיבוש הבריטי באי. הפתרון שנמצא היה עקרון "מדינה אחת, שתי שיטות", דהיינו: הונג-קונג תצא מידי בריטניה ותהפוך לחלק מסין, אך תשמור על שיטת הממשל הדמוקרטית ועל כלכלת השוק החופשית שלה. 17 שנים לאחר שיחות הגישוש הראשונות הורדו הדגל הבריטי ודגלה הישן של הונג-קונג לצלילי מארש מינורי, ובמקומם הועלו – לצלילי שיר מז'ורי – דגל סין ודגלה החדש של הונג-קונג. וכך, האי שהחליף ידיים הפך למעשה לישות מדינית שיש לה מערכת משפט, מנהלת הגירה, דרכון, מדיניות מוניטרית ואפילו חוקי תנועה עצמאיים: עד היום נוהגים בהונג-קונג בשמאלו של הכביש, כמו בבריטניה, ולא בימין כמו בסין.

כיום, הונג-קונג מקיימת קשרים דיפלומטיים וכלכליים עם הרפובליקה העממית של סין, ונתונה עמה בברית הגנה. היא חברה גם בארגונים בינלאומיים כמו ארגון הסחר העולמי ו-APEC, הפורום לשיתוף פעולה כלכלי בין הארצות השוכנות לחוף האוקיינוס השקט ומדינות יבשת אסיה.

מחזיקה בכתר כבר 19 שנים

כלכלתה של הונג-קונג נחשבת כמודל לשוק חופשי כמעט-טהור, והיא יודעת לשמור היטב על ההישג הליברלי הזה. לא מפתיע אפוא שהיא ניצבת בגאון בראש רשימת המדינות בעלות "חופש כלכלי מלא", כבר 19 שנים ברציפות; היא זוכה לתואר זה הודות למחויבותה הבלתי מתפשרת למגזר ציבורי רזה, מסים נמוכים ורגולציה מינימלית. הונג-קונג מקבלת ציון טוב גם ב"מדד התחרותיות העולמי" של הפורום הכלכלי העולמי (WEF), לאור העובדה שהמכסים ומגבלות הסחר כמעט שאינם קיימים; בהיותה מדינה קפיטליסטית בעלת שוק חופשי אמיתי, לא התפתחו בהונג-קונג קונגלומרטים כלכליים, ולא פחות מ-98% מהעסקים המקומיים הם עסקים קטנים(!); הנתון המרשים הזה מוכיח כי החופש הכלכלי שמציע הקפיטליזם איננו יוצר קרטלים ומונופולים דורסניים, אלא דווקא מעודד את היוזמה והשגשוג של האזרחים. בהיעדר רגולציות ומיסוי מכביד, היוזמה האזרחית שמתבטאת בעסקים קטנים פורחת.

אמנם, על אף החירות הכלכלית המרשימה, הונג-קונג עדיין לא הגיעה אל הפסגה בכל הקשור לחירותם הפוליטית של אזרחיה. ב'מדד החירות' של 'פרידום.האוס', מקבלת הונג-קונג ציונים מעורבים: מחד גיסא, דירוג גבוה (2) בתחום 'זכויות האזרח', אך מאידך גיסא דירוג נמוך (5) בתחום ה"זכויות הפוליטיות" – כצפוי ממדינה שחיה בצלה של הדיקטטורה הסינית הדורסנית.

ועדיין, למרות הלחץ הסיני, נראה שהונג-קונג רק מרוויחה מחיבוק הדוב הקומוניסטי: מיקומה הגאוגרפי סמוך לסין לצד מיקומה התרבותי במערב, הופכים אותה למדינה שמתווכת במסחר בין הענק האסיאתי לארצות המערב; נמלה של הונג-קונג משמש כנקודת מוצא ימית ל-30% מסך הייצוא הסיני, כאשר 90% מהמוצרים שמיוצאים מהונג-קונג מיוצרים בסין או מיוצאים אליה. נמל ויקטוריה הוא אחד הנמלים הפעילים ביותר בעולם כיום; לפי נתוני מנהלת הנמל, כ-410 אניות מטען עוברות מדי שבוע דרך פתחו של נמל זה, כשעל סיפונן כ-20 מיליון מכולות (בשנה). לישראל, אגב, לא מגיעות סחורות רבות מהונג-קונג – רק 2.5% מהסחורות הנכנסות בנמלי מדינתנו הקטנה הן הונג-קונגיות (מסין, לשם השוואה, מיובאים 7.41 אחוז מסך הסחורות, מאיטליה – 4.15% ומשוויץ – 5.37%). אך לא רק לכל העולם משמשת הונג-קונג גשר של יבוא ויצוא: מאחר שבאי הונג-קונג כמעט שאין משאבים טבעיים, ובוודאי שאין די בקרקעותיה הדלות ובמספר החקלאים הזעיר (0.1% מכוח העבודה~) כדי לספק את צריכת המזון המקומית, היא מייבאת אליה את כל המזון וחומרי הגלם מארצות אחרות, בעיקר מסין.

בין המדינות העשירות בתבל

על אף שיש הערכות שונות של התמ"ג ההונג-קונגי – החל ב-38K ועד 49K דולרים לאדם לשנה – ברור שהמדינה נמצאת בעשירון העליון של שיאניות התמ"ג לנפש; לפי נתונים מעודכנים של האו"ם, התמ"ג היחסי לנפש של הונג-קונג גבוה מזה של שוויץ, יפן וארה"ב. העושר ואיכות החיים הגבוהה של תושבי האי, מדרגים אותו במקום ה-13 במדינות המפותחות ביותר לפי 'מדד הפיתוח האנושי' (HDI) של האו"ם, יחד עם המדינה הסקנדינבית הקרה איסלנד, מעט לפני ישראל (16) ובלגיה (17) ולא כל-כך רחוק מיפן (10) וקנדה (11).

כל אזרחי הונג-קונג זוכים אמנם לחינוך יסודי, כנהוג במערב, אך אחוז האזרחים הבוגרים (25 ומעלה) בעלי השכלה תיכונית אינו גבוה (72.5%. דומה למדי לאירלנד, ושונה מגרמניה, שוויץ, אוסטריה ועוד שבהן האחוז חוצה את רף ה-90%). בכל אופן, זה לא מפריע לכלכלת הונג-קונג לשגשג; העובדה שהיא מבוססת בעיקר על שירותים, מסחר, תיירות ופיננסים ("ארבע תעשיות המפתח"), ולא על תעשיות המצריכות כוח אדם אקדמי, מסבירה את העניין. למעשה, כחצי מכוח העבודה ההונג-קונגי עוסק באחת מאותן ארבע תעשיות המפתח. מאחר שחצי מאוכלוסיית המדינה הכוללת עובדת, משמע שכל אדם רביעי בהונג-קונג הוא איש עסקים, מלונאי או בנקאי…; מעניין להשוות את מעצמת ההיי-טק הישראלית להונג-קונג, שבה רק אחד מכל מאה ועשרים אזרחים עוסק לפרנסתו בהיי-טק. כנראה שאפשר להתעשר גם בלי לעסוק בתחום הזה.

בעבר הייתה אמנם בהונג-קונג תעשיית ייצור מקומית, אך בשנים האחרונות החל תהליך טבעי של העברת הייצור לפנים היבשת – לרפובליקה העממית של סין – לטובת התמקדות בארבע תעשיות המפתח. כתוצאה, הייצור אחראי ל-2.3% בלבד מהתמ"ג של המדינה הקטנה; שינויים משמעותיים אלו במבנה הכלכלה ההונג-קונגית, מעידים כאלף עדים על המוביליות והגמישות הכלכלית שמהן היא נהנית – מה שמסביר גם את שיעור האבטלה שהיה ונותר נמוך במיוחד. כרגע עומד אחוז האזרחים המובטלים על 3.3% מהאוכלוסיה בלבד (בישראל, לשם השוואה, שיעור האבטלה כפול).

הונג-קונג היא נקודת מפגש מעניינת בין המזרח למערב, בין קפיטליזם ומשטר של חירות כלכלית לבין קומוניזם ומשטר ריכוזי; הניסוי המתמשך של הכלכלה ההונג-קונגית, מהווה דוגמה חיה ומאלפת להבדלים שבין שתי תפיסות העולם הללו; בעוד שהונג-קונג נושפת בעקבי העשירייה הראשונה של המדינות המפותחות ביותר, הרפובליקה הסינית ממוקמת רק במקום ה-101…; תוחלת החיים של גבר בהונג-קונג גדולה ב-10 שנים (!) מזו של חברו החי בסין; התמ"ג לנפש בסין הוא כשישית מזה של המקבילה הונג-קונג. אם נכניס למשוואה את נתוני הפתיחה הקשים של הונג-קונג – שבוודאי אינם שונים לטובה מאלו של שכנתה העצומה – נקבל נוק-אאוט מובהק שמבצעת כלכלת השוק החופשי בזו הסוציאליסטית-ריכוזית. לא מפתיע אפוא לגלות שמחוז קאנטון, הסמוך להונג-קונג, הוא דווקא העשיר שבמחוזות סין.