איראן ופרס: בימים ההם בזמן הזה

ההיסטוריה כבר שפטה את מנהיגי המעצמות שנכנעו להיטלר בהסכם מינכן, במיוחד לאור עוצמתה של צ'כוסלובקיה באותם ימים והתנגדותו של המטכ"ל הגרמני מבית • נתניהו יודע היסטוריה, ומתעקש שלא לקבל את גזר הדין הנוכחי שנחתם בז'נבה, גם במחיר עימות עם ארצות-הברית • בכך השיג נתניהו אשראי יקר, שבבוא היום יאפשר לישראל לתקוף • ועדיין, כמו בימי מרדכי ואסתר בפרס, השמאל התבוסתני מטיח עלבונות במנהיג היהודי שמסרב להיכנע

אחרי שנחתם ההסכם בז'נבה, רבים השוו בינו ובין הסכם מינכן בשעתו, ורבים לא פחות מתחו ביקורת חריפה על עצם ההשוואה. ובכן, מי שרואה בהשוואה בין ז'נבה למינכן "התלהמות", מוזמן למצוא את ההבדל בין מי שהשווה אותנו בשעתו לעכברושים מעבירי דבר, למי שמשווה אותנו היום לכלבים שוטים, מעבירי כלבת; בין הגז ההוא לגרעין הזה.

אבל נפתח בפרשה שהתחוללה 2,500 שנים לפני כן באיראן, פרס של הימים ההם, עם דמיון מדהים בשמות; רק תחליפו 'ח' ב-'ה' – במקום חמנאי המנאי – וכבר הגעתם ל-המן. ואף-על-פי שאנו מסיימים כעת את ימי החנוכה, ההשוואה לפרס של ימי אסתר מתבקשת.

חז"ל שמו לב, שגם לאחר שמרדכי הצליח להציל את העם היהודי, להנחיל לו ניצחון מוחץ ולהגיע אל פסגת השלטון בפרס, עדיין היה רצוי רק לרוב אחיו. שמאלני הדור ההוא מסתמא לא סלחו לו ולאסתר על "ההתלהמות" שלהם – קמפיין רועש ומתקפה חזיתית, במקום דיפלומטיה שקטה ודרכים עקיפות: במיוחד חוצפתו של מרדכי שלא להשתחוות לפני המן גם לאחר הוצאת פקודת ההשמדה, והעזתה של אסתר להאשים את המן בפני המלך 'דוגרי', במלים לגמרי לא דיפלומטיות. היה זה הימור על כל הקופה, שהרי בטבעת המלך נחתם  צו ההשמדה, ולכן כל מה שהטיחה בהמן, המלך היה יכול להבין כמכוון גם כלפיו! היה זה סיכון גדול עשרת מונים מן הביקורת הגלויה שנתניהו העז למתוח על אובמה, ואשר בגינה הוא סופג קיטונות של התחכמויות וזלזול.

יתר על כן, מה בעצם ביקשו אסתר ומרדכי מן המלך? לא את הגנתו של הצבא הפרסי ואפילו לא את ביטול צו ההשמדה, שהרי כתב אשר יצא מלפני המלך – אין להשיב! כל בקשתם היתה שיורשה ליהודים להילחם ולעמוד על נפשם בעצמם. לא מצאנו במגילה שאפילו נשק או אימונים צבאיים ביקשו. בעצם, "נס הפורים" הגדול מתמצה בכך, שהותר ליהודים להפעיל את כוחם.

הפופאיי הישראלי אכל מספיק תרד

נזכרתי בזאת, כשנתניהו הודיע לציבור יהודי במוסקבה בקול שקט ובוטח, שלמרות חילוקי הדעות עם האיש החזק של ארצם – מדינת היהודים תדאג לכך שלאיראנים לא תהיה פצצה. הבטחה זאת, שאינה חדשה, התקבלה בעולם ברצינות גמורה. רק כאן, הציניקנים בתקשורת לעגו "לצפרדע שהתנפחה, דימתה לעצמה שהיא שור…"

ומדוע מתייחס העולם בדרך-ארץ אל איומים של מדינה קטנטונת ומבודדת? דווקא בגלל ה'חוצפה' להטיח ב"מלך העולם" (שהכל אומרים בחשאי ומאחורי הגב שהוא "מלך אביון") את האמת  בפנים – לא מתוך קלות דעת, כי אם מתוך תחושה אותנטית של שעת סכנה קיומית. ועוד יותר חשוב: "פופאיי" הקטן מן המזרח התיכון "אכל תרד" וגידל שרירים, שמומלץ להיזהר מפניהם. ואפילו על "התרד" הזה, (שלפי הפרסומים הוצאו עליו עוד 11 מיליארד שקלים על בניית האופציה הצבאית הישראלית נגד איראן), יורים  בנתניהו חיצי לעג: עכשיו, כשכל העולם השלים עם איראן כמדינת סף גרעינית, מה יעשה עם היכולות האלה? כל העולם חתם והוא יתקוף? אלא שרק הודות לכוח הזה הוא יכול היה להרשות לעצמו להשמיע במוסקבה את ההבטחה והאזהרה, שאם אכן המעצמות תתכחשנה להבטחותיהן ותתנערנה מן האופציה הצבאית, לישראל גם הרצון וגם היכולת לעשות זאת לבדה.

לאחר שהסכם ז'נבה הפך לעובדה מוגמרת נמצאו לו, בעיקר בשמאל, מצדדים הטוענים שהושגה כאן פשרה שלא רק עצרה, כי אם גם הסיגה לאחור בשנה שלמה את המירוץ האיראני לפצצה. הנימוקים נראים הגיוניים על פניהם, כפי שהסכמי אוסלו נראו סבירים לחסידי חלוקת הארץ. היכן טעו?  בהנחה  שהצד השני הוא ג'נטלמן ולא גנגסטר, או – אם להשתמש בדימוי אחר – שהסידורים מיועדים לחתול ולא לנמר. הטעות האופטית של אוסלו עלתה בלמעלה מ-1,500 נרצחים יהודים ורבים הזהירו מפניה, אך לשווא.

הלקח הוא, שתחילה יש להסתכל על ה'פרטנר' ורק אח"כ לקרוא את האותיות הקטנות.

או קחו, למשל, את מינכן, 1938 – הפקרת צ'כוסלובקיה ומכירתה להיטלר על-ידי אנגליה וצרפת, מפחד עוצמתם של הגרמנים. היום אנו יודעים, שצ'כוסלובקיה היתה יכולה להחזיק מעמד זמן ניכר. צבאה היה חזק, תעשיית חימוש שלה היתה מן הגדולות בעולם ורוסיה הסובייטית, שגם איתה היתה לה ברית, הציעה את עזרתה. גנרלים בצבא הגרמני העמידו את היטלר על חולשתו, ורק כשנה אחר כך כשפלשה לפולין, היתה גרמניה מוכנה – בעיקר הודות לתעשייה הצבאית הצ'כית, שכבר נאלצה לעבוד עבורה! אדווארד בנש, נשיא צ'כוסלובקיה, לאחר שבעלי בריתו המערביים נטשו אותו, לא היה מסוגל לעמוד לבדו אפילו רגע, וכניעתו סללה את הדרך למלחמה הגדולה.

היכן היתה נקודת הכשל של מעצמות מערב אירופה? בעצם ההליכה למינכן להיוועד עם מי שידעו שאינו אלא מרצח ציני. אילולא הלכו, ספק אם היטלר היה מממש את איומיו, נוכח ההתנגדות הנרחבת במטכ"ל שלו. ואפילו היה מנסה לפלוש, בפסק הזמן שבו ההגנה הצ'כית היתה מחזיקה מעמד, המדינות הדמוקרטיות היו מספיקות להתכונן, כפי שעשו בעקבות הפלישה לפולין. רק הסכם מינכן, סמל הפייסנות, הוא שפתח את שערי השאול.

וכפי שמינכן הנחילה לגרמנים את צ'כוסלובקיה בחינם, כך העניקה ז'נבה לאיראנים אחזקה לגיטימית בגרעין – בלא מחיר. האיראנים, ערב ז'נבה, כבר הספיקו לעבור, במרמה ובהיחבא, את רוב הדרך לפצצה, ורק חודשים ספורים חסרים להם. במצב הזה לא נותר שום מרחב לוויתור או לפשרות, אם אכן המשימה היא שלא תהיה להם פצצה בכלל. לא היה מקום למשא-ומתן, כי זהו משחק-סכום-אפס: או שהוא מוותר על הפצצה בעצמו, או שאתה קורע אותה מידיו בכוח. כל תזוזה, אפילו במילימטר, בהכרח תשאיר בידיו אופציה גרעינית שתסכן את שלום העולם. מי שמקבל כנתון שהולכים לז'נבה, דומה למי שהלך למינכן. שכן, אם בכלל הולכים, אם בכלל נושאים ונותנים, בהתחשב עם זהות ה'פרטנר' – הסוף המר הוא בלתי נמנע.

נתניהו השיג לעם ישראל אשראי יקר

על הרקע הזה יש לשפוט את עמדתו של נתניהו. עם ישראל הועמד בפני מצב נתון שבו כל המעצמות – מסין ועד ארצות-הברית והאיחוד האירופי – חיפשו תירוץ לחידוש יחסי המסחר עם איראן, ונטשו לחלוטין כל מחשבה לנטרל את אופציית הפצצה האיראנית בכוח. אינטרסים קרים בשילוב סירוב מוחלט להפעיל צבא אינם ניתנים לשינוי על-ידי מילים, ואפילו תהיינה היפות ביותר במילונו האנגלי של נתניהו. הוא אמנם הצליח ליצור הסכמה בינלאומית שאיראן אכן בדרך לפצצה, והוא גם הצליח לתמרן את כל ה'גדולים' להטיל סנקציות, אבל – עד כאן. ואם נתניהו הקשה על אמריקה לפגוש את האייתוללות בגלוי, היא מצאה דרכי מגע עוקפות, חשאיות.

ברגע קריטי זה, החליט נתניהו להסיר את הכפפות הדיפלומטיות ולהוקיע בפומבי את פחדנותן וצביעותן של המעצמות. הדבר חייב התעלמות מכל האינטרסים האחרים של ישראל שהיו עלולים להינזק, ולהיות מבודדת בעולם בעמדתה הבלתי מתפשרת. זו היתה הדרך היחידה שלא להשאיר ספק לעולם, כי לפחות אנחנו בעצמנו מתייחסים לאטום האיראני כאל שאלת חיים ומוות. שלא כבנש, שבעקבות כניעת המעצמות ולמרות דרישת עמו להילחם, נדם קולו והוא מילט את עצמו ללונדון. נתניהו, לעומת זאת, יהיה מעתה 'און רקורד' כמי שהזהיר והתריע ולא הרפה. וכאשר עסקת ז'נבה תתפוצץ למערב בפרצוף, לישראל יעמוד האשראי הזה, והוא יקל עליה להפעיל אופציה צבאית עצמאית.

עבור מדינה קטנה כישראל, עצם היומרה לתקוף לבדה את איראן נראית לכאורה כלא רצינית; לציבור הרחב חסר המידע לשפוט בסוגיה הזאת. אולם, מקור אמריקני שתואר כאמין התבטא לא מזמן, שתקיפה ישראלית תוכל לשתק את תעשיית הגרעין האיראנית לכ-7 שנים, ו-7 שנים בזמננו הן נצח.

עכשיו, כשהסכם ז'נבה נחתם, באים המבקרים, סופרים לנתניהו את 11 המיליארד שהוצאו על האופציה הצבאית וטוענים שבוזבזו לשווא. שוטים שכמותם, דווקא אחרי ז'נבה, יותר מבכל זמן אחר, איום צבאי יהודי אמין, חיוני כאוויר לנשימה! הלא אחד החששות המרכזיים הוא, שגם כשהאיראנים יפרו את ההסכם – את האוויר שיצא בז'נבה מן הבלון המלחמתי של המעצמות כבר לא ניתן יהיה להחזיר. ימצאו נוסחה, יעשו עוד פשרה, ואנחנו נצטרך לחיות בצילו של איום גרעיני. ביום ההוא, והלוואי שלא יבוא, התנהגותו הפתוחה והנועזת של נתניהו היום, תיתן לישראל את פתחון הפה וחופש הפעולה לעשות לצוררים איראנים את אשר עשו היהודים לצוררים פרסים בימים ההם.

ואתם יודעים מה? אולי אפילו איפכא מסתברא; אולי דווקא נוח לאמריקנים ולאירופים לומר לאייתוללות: איתנו חתמתם, אבל יש אחד שלא חתם ואף הכריז שמה שחתמנו אנו אינו מחייב אותו, וגם יש לו קבלות – אחת מבגדד ואחת מדיר-א-זור שבסוריה. אם תתחכמו, א ו ת ו לא נוכל לעצור!

מי יודע, אולי איום כזה, בתנאי שהוא ממשי ואמין, דווקא הוא ירסן את האיראנים או יניע את המעצמות לחדש את משטר הסנקציות באמת ובתמים, בבוא ההפרה המחודשת?

אין זאת הפעם הראשונה שסכנה הצומחת לעולם כולו בוחרת לה למטרה קודם כל את היהודים. אלא שהפעם יש ליהודים מדינה, ומה שחסר להם זו רק מנהיגות. במבחן ארץ-ישראל המנהיגות של נתניהו כשלה, במבחן האיראני הקיומי היא עומדת בכבוד.

האמת מחייבת לומר לו את שבחו זה, בפניו.