הבומרנג הפוסט-קולוניאלי של בני בגין

מעשה שהיה כך היה: לפני כשלוש וחצי שנים, בשיאו של הקמפיין שערכנו ב'אם תרצו' נגד 'הקרן החדשה לישראל' ותרומתה לדו"ח גולדסטון, התבשרתי כי השר בני בגין עומד לעלות לשידור ברשת ב' ולהתראיין בנושא. כעבור כמה דקות מצאתי את עצמי מאזין לנאום תוכחה בו יצא השר בגין מגדרו על-מנת להגן על 'הקרן החדשה'.

"נפגשתי עם נציגים מ'הקרן החדשה לישראל' ועם אנשי 'רופאים לזכויות אדם' שהציגו בפני מסמך שמוכיח שמדובר בהאשמות שקריות", טען בגין בפאתוס רב. לאחר שבועות בהם חטפה 'הקרן' מכל כיוון אפשרי, מבלי שהצליחה להעמיד קו הגנה שיהדוף ולו מעט מהביקורות שספגה, היו דברי בגין קלף ההגנה היחיד שלה. ואכן, רבים מכלי התקשורת עטו על בגין כמוצאי שלל רב, ובימים הבאים הוצגו דבריו בליווי סופרלטיבים ומחמאות על ערכיו הליברליים ההולכים ונעלמים מהליכוד, המאמץ מאפיינים חשוכים.

'במקום' עובדות

המסמך שעליו ביקש השר בגין לבסס את דבריו היה מניפולציה סטטיסטית עליה חתום אחד, אמיר פז-פוקס, איש ארגון 'במקום'. עוד ארגון אירופי, סליחה, ישראלי במימון אירופי, הפועל בעיקר באמצעות מערכת המשפט נטולת הפניות שלנו. במסמך טען פז-פוקס כי חלקם של ארגוני הקרן בדו"ח גולדסטון שולי עד כדי חוסר-רלוונטיות.

את דבריו ניתן לסכם כך: הנתון המרכזי עליו התבסס הקמפיין של 'אם תרצו' כנגד 'הקרן החדשה' היה כ-190 הפניות לארגוני 'הקרן' בדו"ח גולדסטון, שהן 92% מההפניות למידע שלילי שמקורו בארגונים ישראלים, ו-14% מההפניות בדו"ח. פוקס טען כי אין לספור הפניות לאירועים מחוץ לרצועה (88), אירועים שהתרחשו לפני מבצע 'עופרת יצוקה' (39), ומכתבים ועתירות שהוגשו לבתי-משפט או לגופים רשמיים (41). לפיכך רק 16 מתוך 1208 הפניות, המהוות 1.3% מדו"ח גולדסטון, הן הפניות להאשמות מצד ארגוני 'הקרן' שיש לספור אותן.

וכעת למניפולציה: אם לא צריך למנות את כל מה שקרה לפני 'עופרת יצוקה', מחוץ לרצועת עזה, את מה שמתייחס לעתירות לבתי-משפט, ואינו מידע ייחודי, הרי שצריך להוריד גם מאות רבות של הפניות לא רק מהמונה, אלא גם מהמכנה – שאז לא מדובר ב-1208 הפניות אלא בהרבה פחות (הסבר מפורט יותר של המניפולציה ניתן לקרוא כאן). פז-פוקס ביקש להמציא מתמטיקה חדשה מבית היוצר הפוסט-קולוניאלי, והשר בגין אכל את הלוקש ורץ לספר ברדיו.

זמן קצר לאחר סיום הראיון ברשת ב' התקשרתי לשר בגין וביקשתי להיפגש עמו כדי להציג בפניו את הדברים. השיחה התנהלה פחות או יותר בצורה הבאה, ומפאת הפאתוס הרב שבדברי בגין, כמה ממשפטיו הפכו אצלנו לנכסי צאן ברזל משפחתיים:

א: שלום, כבוד השר בגין.

ב: עם מי יש לי הכבוד?

א: כבוד השר, מדבר ארז תדמור מתנועת 'אם תרצו'. שמעתי את דבריך ברדיו והייתי מעוניין להיפגש איתך על מנת להציג לך את עמדתנו בנושא.

ב: איני מעוניין בכך.

א: בכל זאת, אני חושב שראוי שתאזין לעמדתנו בטרם תחרוץ את עמדתך.

ב: לא תוכל לכפות זאת עלי.

א: איני מעוניין לכפות עליך דבר. אני פשוט חושב שאם נפגשת עם אנשי 'הקרן החדשה' מן הראוי שתשמע גם את דברינו בטרם תתראיין בנושא, ותגבש עמדה לאחר שתשמע את שני הצדדים.

ב: לא תכופף את ידי.

מסתבר שהכלל הוולטריסטי, לפיו בגין אמור היה להילחם על זכותי להשמיע את דבריי גם אם אינו מסכים עימם, תקף מבחינתו רק לגבי השמאל. או שאולי פגישה עם מי שעזר לנהל את מטה הבחירות של הליכוד בירושלים איננה מזכה במחמאות כמו פגישה עם נציגי 'הקרן החדשה'. לא שאני חושד במניעיו הטהורים של כבוד השר, הידוע בצניעותו.

איך שגלגל מסתובב לו

כך או אחרת, הסיבה שבגינה אני מציג בפניכם את המעשייה הזו היא הצדק הקוסמו-פואטי השורר בעולמנו, גם אם באופן עגום למדי. מסתבר שבגין לא זוכה להנחות חבר מיוחדות, ובהתאם למורשת השמאל הקיצוני, היד שהאכילה אתמול צפויה לקבל נשיכה באחוריה מחר.

בטורו ב'ידיעות אחרונות', לפני כשבועיים, כתב נחום ברנע על סרטון תעמולה אנטישמי המשווה בין מדיניות רוסיה הצארית כלפי היהודים (כפי שהונצחה בעלילת 'כנר על הגג') לבין מדיניות ישראל כלפי הבדואים בנגב, לה אחראי בגין עצמו. את הסרטון מפיץ ארגון 'רבנים לזכויות אדם', עוד אחד מנתמכי 'הקרן'.

כך, מסתבר שיחסו של בגין כלפי הארגון בראשות הרב אריק אשרמן, שכעת תוקף את כבוד-השר-לשעבר, עבר בינתיים טרנספורמציה קלה. לדברי ברנע, בגין התעמת עם אשרמן, והעניק לסרטון את הכינוי (המוצדק) "תועבה". מה שברנע לא סיפר הוא שכינוי זה היה דווקא אחד התארים העדינים יותר שהטיח בגין, וכפי שתיאר לי זאת אחד מהנוכחים, "הרבה הדר בית"רי לא היה שם".

אלא מה? במהלך היסטורי מזורז של צדק פואטי, בני בגין אוכל היום את הדייסה שהוא עצמו בישל – אחריותו של בגין לקמפיין השטנה הבינלאומי שמובילים ארגוני 'הקרן החדשה' ודומיהם אינה מסתפקת רק במטרייה התקשורתית שהעניק להם לפני כשלוש שנים. בגין הוא אחראי מרכזי לעובדה שבחודשים האחרונים מתנהל נגד ישראל קמפיין שנאה גלובלי בעלות מיליוני דולרים בנושא מתווה בגין-פראוור.

קסנופיליה אי-רציונלית

המעשייה הבאה יכולה אולי ללמד עד כמה גישתו הצדקנית של בגין נושאת עימה השלכות מסוכנות. לפני כשנתיים הגיע הקמפיין שערכה 'אם תרצו' נגד השמאל הקיצוני לידי הבשלה, עם גיבוש הצעת החוק שזכתה לכינוי 'חוק העמותות'. אחסוך מכם את השתלשלות האירועים המלאה, ואסכם בכך שב-13 לנובמבר 2011 אישרה ועדת השרים לחקיקה שתי הצעות חוק מאת חברי-הכנסת אופיר אקוניס מהליכוד ופאינה קירשנבאום מישראל ביתנו. אישורן הותנה באיחודן להצעה אחת, בה יוכנסו מספר תיקונים בסיועו של מזכיר הממשלה צבי האוזר. הנוסח שגובש לבסוף, בהשפעת לחצו של השר בגין, היה חלקי מאוד ומשמעותי פחות מכפי שקיווינו.

על-פי ההצעה נקבע כי ארגונים המעורבים בקריאות לחרם כנגד ישראל, בקריאה לסרבנות שירות, ברדיפת בכירים ישראלים בעולם או בפעילות כנגד הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, יוגבלו במימון שהם מקבלים מכל ממשלה זרה ל-20,000 ש"ח. בנוסף, יוטל מס בשיעור 45% על כלל התרומות מממשלות זרות לארגונים העוסקים בנושאים פוליטיים.

אלא שגם הנוסח המעוקר הזה, שעדיין מאפשר לממשלות אירופיות לחתור תחת הדמוקרטיה הישראלית, היה יותר מדי עבור השר בגין, שהצליח כנראה לשכנע את ראש-הממשלה נתניהו להקפיא את הצעת החוק.

השר בגין מעולם לא סיפק לציבור הסבר מדוע הוא מתנגד להצעת החוק. הספיקה לו כנראה העובדה שעיתון 'הארץ' בחר למתג אותה כחלק מחבילת החוקים שהוצגו על-ידו כ"אנטי-דמוקרטיים". מה לשר בגין ולדיונים עניינים? בהיותו מופת לליברליזם, הוא כנראה לא חש צורך להסביר מדוע הוא מעוניין להתיר לממשלות זרות לרמוס את ריבונות ישראל.

וגם אם אין מקבילה עולמית לכך שמדינות המחזיקות בקשרי ידידות מקיימות מערכת יחסים מעוותת כמו זו של ישראל וחלק ממדינות אירופה, המעבירות מדי שנה עשרות מיליוני שקלים לארגונים ישראליים העוסקים בהכפשת ישראל, לשר בגין לא חשוב להסביר מדוע זה תקין. יועצו של ראש הממשלה, רון דרמר, כתב אז למגזין "טיים":

קשה לתאר מדינה דמוקרטית המאפשרת התערבות של ממשלות זרות בענייניה מבית על-ידי מימון ארגונים מבית שלא רק עוסקים בביקורת על מדיניות מסוימת של הממשלה – אלא בערעור עצם היסודות של המדינה.

אז דרמר כתב. לבגין נימוקים משלו, והם סודיים מכדי לשתפם.

למצקצקי השפתיים משמאל אזכיר רק את הביקורת על התערבותו, כביכול, של נתניהו בפוליטיקה האמריקנית. נתניהו רק רמז על העדפותיו, לא העביר תקציבי ממשלה לעמותות רפובליקניות, ודאי שלא לעמותות הרודפות בכירים אמריקנים בעולם. אבל מה שאסור לנתניהו מותר כנראה לממשלות אירופה. לא מוסר כפול לפנינו, אלא מוסר משולש ומרובע.

התחסדות מסוכנת

ובכן, כפי שחשף כאן שלשום עקיבא ביגמן, קמפיין השנאה וההסתה הבינלאומי, שמציג את ישראל כמדינה המבצעת טיהור אתני בבדואים, הוא תוצאה ישירה של החתרנות האירופית הזרה שפועלת בשנתיים האחרונות, בזכות ובחסות בני בגין.

חטאיו של השר בגין בנושא מתווה פראוור והמשבר המתהווה בנגב כפולים ומשולשים. בגין הוא זה שמתוך רצון להוכיח את ערכיו ה"ליברליים" מציע תכנית מוגזמת ושערורייתית שמעניקה לבדואים מאות-אלפי דונמים ועשרות מיליוני שקלים, תוך שהוא הופך בעיות הסדרה פרטיות לסכסוך לאומי בעל השלכות בינלאומיות. בגין היה זה שהגן על ארגוני השמאל הקיצוני בשעה שעמדו מול ביקורת ציבורית חריפה, וכך סייע לשמר את השפעתם הציבורית. בגין היה זה שבלם בגופו הצעות חוק שנועדו לעצור את החתרנות המדינית הזרה, שהיום מממנת קמפיין הסתה בינלאומי כנגד ישראל וכנגד התכנית שהוא עצמו הוביל.

על קורותיו המופלאות של האציל בגין אנו כבר משלמים, ועוד נשלם בעתיד, מחיר כבד.