פרשת ויגש: יוסף משביר מצרים והדרך לשעבוד

בפרשתנו מתוארים הישגיו הכלכליים הכבירים של יוסף כמשנה למלך מצרים: הוא אוגר מזון בשנות השובע, דואג שאיש לא יגווע בשנות הרעב, שומר על מלכותו של פרעה ואפילו מציל את אביו ואחיו ממוות ברעב. אלא שקריאה מעמיקה של הכתוב מגלה את הצד האפל של התכנית הכלכלית. התורה מלמדת אותנו שתכנון מרכזי, למרות יתרונותיו הברורים ולמרות הכוונות הטובות של המתכנן, מצעיד את כל מי שכפוף לו על הדרך לשעבוד.

עם בוא שנות הבצורת מתמודד פרעה עם משבר חסר תקדים שבו תושבי מצרים כמעט מתים ברעב: "וַתִּרְעַב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל-פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל-מִצְרַיִם לְכוּ אֶל-יוֹסֵף אֲשֶׁר-יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ" (בראשית מא, נה). יוסף ממלא את תפקידו כמשביר מצרים ומוכר תבואה לכל מי שמבקש, תחילה תמורת כסף, ומשתם כל הכסף שבידי האזרחים הוא מציע להם סחר חליפין: מזון תמורת הרכוש ובעלי החיים.

כעבור לא פחות משנה, כשמחמיר הרעב ואזרחי מצרים הרעבים מרוששים לגמרי, הם קונים אוכל ומוכרים את עצמם: "לֹא-נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם-תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל-אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם-גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם." (בראשית מז, יח-יט). כבר בהצעתם הם חוזרים על המילה "אדני" שלוש פעמים ובכך מדגישים את יחסי הכוחות החדשים. אכן עשה בחכמה יוסף כשראה את הנולד וצבר תבואה במהלך שבע השנים הטובות. 

התושבים מקבלים אוכל ובתמורה הם מותרים על רכושם, על אדמתם ועל חירותם. מטרתו של יוסף היתה להציל את חייהם של המוני העם ובכך הצליח מעל למצופה. תוצר לואי של מעשיו היה שינוי הסדר החברתי במצרים באופן בלתי הפיך: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת-אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא-לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה… וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה" (בראשית מ"ז כ"ג, כ"ה).

יוסף ניסה והצליח לבנות את הכלכלה המתוכננת הראשונה בעולם. במקום שכל אזרח יתמודד לבדו עם המשבר הכלכלי, הנהיג השלטון מדיניות ריכוזית שדואגת לכולם, מצילה את כולם וגם קובעת לכל אחד איזה יבול חקלאי הוא יגדל, היכן ומתי. תכנון ריכוזי מצריך הענקת סמכויות גדלות והולכות לשלטון, ומהרגע שגורם אחד אחראי על הכלכלה, רק הגורם הזה הזה יכול לתת מענה לבעיות המתעוררות במשך הזמן ולכן אין ברירה אלא להעניק לו סמכויות נוספות על פי הצורך. פרעה רמז לכך כשמינה את יוסף למשנה למלך: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא-יָרִים אִישׁ אֶת-יָדוֹ וְאֶת-רַגְלוֹ בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מא, מד). תושבי מצרים הבינו מהר מאוד את המצב החדש ותיארו את עצמם פעמיים במילה "עבדים" (ראו הפסוקים לעיל) אפילו מבלי שיוסף דרש זאת מהם.

מצרים השתנתה, מארץ שבה חיים בני אדם חופשיים יחסית, המחזיקים ברכוש פרטי ובאדמה פרטית ועושים בה כרצונם, היא הפכה למקום שבו אדם אחד מקבל החלטות עבור כל השאר, מקום שבו אדם פרטי אינו רשאי לקבוע לעצמו היכן יגור, במה יעבוד וכיצד יתנהג. מצרים הפכה לבית עבדים. כל עוד הסמכויות העצומות ניתנו לאדם טוב לב כמו יוסף הצדיק, אין זה בהכרח רע. אבל רוב האנשים אינם צדיקים. כח משחית, וכח מוחלט משחית בצורה מוחלטת את המחזיקים בו. את זאת ילמדו בני ישראל בפרקים הראשונים של ספר שמות, על בשרם.