תוצאות מבחני הפיז"ה: בלי פערים אין הצטיינות

באופן לא מפתיע, ניתוח תוצאות מבחני הפיז"ה שהתפרסמו השבוע מגלה כי ככל שפערי הציונים בין החלשים למצטיינים במדינה גדול יותר, כך עולה ממוצע הציונים הכולל באותה מדינה • וכמו בכלכלה, המדינות המצליחות ביותר הן גם האי-שיוויונית ביותר

בחינוך כמו בכלכלה, כולם אוהבים לדבר על פערים. על כן, למרות שנתוני ישראל במבחני פיז"ה 2012 לא היו מזהירים במיוחד, עיקר הדיון הציבורי לא עסק במצב החינוך בארץ, אלא דוקא בפערים הגבוהים שנמצאו בין התלמידים בישראל. עיתון הארץ, שמתווה בדרך כלל את העיסוק התקשורתי בנושאים מעין אלו, הגדיל לעשות ופרסם מאמר מערכת בנושא שמהכותרת שלו, "מבחן הפערים", ניתן להבין את רוח הדברים. במאמר אחר אף נטען כי העיסוק בציוני התלמידים אינו אלא "הדרך לטשטש את הפערים החינוכיים האדירים, שרק גדלים והולכים, בין הקבוצות החברתיות השונות".

אך כשבוחנים לעומק את תוצאות מבחני הפיז"ה, מתגלה תופעה מעניינת: כמעט כל הארצות המככבות בראש רשימת הפערים נחשבות למובילות מבחינה כלכלית וטכנולוגית (ישראל, למעשה, חריגה בעניין זה). שתי הטבלאות הבאות מציגות את פיזור ההישגים של כלל המדינות במתמטיקה ובמדעים:

כפי שניתן לראות, המדינות הממוקמות בראש טבלת הפערים הן דווקא מדינות הנחשבות למוצלחות הרבה יותר הן מבחינת הממוצע במבחנים והן מבחינת ההצלחה הכלכלית שלהם – מאשר המדינות השוויוניות הממוקמות בתחתית טבלת הפערים. במתמטיקה, למשל, מבין 64 המדינות שהשתתפו במבחן, טייוואן ממוקמת בראש טבלת הפערים אך בממוצע הכולל של ציוני התלמידים היא ממוקמת דווקא במקום ה-3, ולאחריה ישראל, סינגפור (מקום 1 בממוצע הכולל) בלגיה (מקום 14) וסלובקיה (מקום 34). מנגד, המדינות השיוויוניות ביותר, הממוקמות בתחתית טבלה הפערים במתמטיקה, הן קוסטה ריקה (מקום 55 בממוצע הכולל), קזחסטן (מקום 48), אינדונזיה (מקום 63), קולומביה (מקום 61) ומקסיקו (מקום 52).

הטבלאות מלמדות על התאמה ברורה בין מידת ההצלחה במבחנים ובין פערים גבוהים בין התלמידים. הדבר למעשה מתבקש: הפערים חושבו כגודל הפער שבין 5% התלמידים החלשים ביותר ל-5% התלמידים הטובים ביותר. היות ובכל מדינה ישנה שכבה חלשה יחסית של תלמידים, המתקשה באופן טבעי להגיע לציונים גבוהים, הרי שהדרך היחידה להביא קבוצות אחרות להצלחה ושגשוג מחייבת את יצירתם של פערים. כך קורה שדווקא המדינות המובילות בפערים הן גם המדינות המובילות בציוני המבחנים. במדינות החלשות, לעומת זאת, כלל התלמידים נגררים אחר הקבוצה החלשה ביותר: זה אולי יוצר שוויון, אבל ממש לא יוצר הצלחה.

ישראל, חשוב לציין, מציגה מבחינה זו אנומליה מעניינת: למרות שהפערים בה הם מהגבוהים ברשימה, הרי שממוצע הציונים של תלמידיה כלל אינו מזהיר: הן במתמטיקה והן במדעים ממוקמת ישראל במקום ה-40 עם ציון נמוך בהרבה מאשר הממוצע במדינות ה-OECD. הממצאים מלמדים על קבוצה גדולה מאוד של תלמידים – רובם מהמגזר הערבי והחרדי – בעלי יכולות חלשות במיוחד, שאכן ראוי להשקיע בקידומם וביצירת הזדמנויות עבורם. כל עוד ההשקעה בקבוצות אלו נועדה לסייע להן בשיפור מצבן דה-פקטו, ולא כצעד בדרך "לשיוויון" מדומיין, זהו צעד מתבקש ומבורך.

הפערים הם לא אויב עליו יש להכריז מלחמה, אלא חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו. תנו למצטיינים להצליח והניחו לפערים ולשאיפות האידאולוגיות לשיויון. לטובת עתיד ילדינו.