בגינגייט: מצג השווא של השר לשעבר בגין

במהלך דיון אתמול בישיבת ועדת הפנים של הכנסת בנושא החוק להסדרת התיישבות הבדואית בנגב, הכחיש השר לשעבר בגין את הדעה הרווחת לפיה הוא טען אי-פעם כי הבדואים מסכימים לתכניתו:

אני מבקש להבהיר שוב כי, בניגוד למה שנטען בשבועות האחרונים, לא אמרתי לאיש אף פעם שהבדואים מסכימים לתכניתי. הסיבה לכך פשוטה: לא אמרתי זאת כי לא יכולתי לומר, מאחר שלא הבאתי בפניהם את תכניתי.

 הכחשה זו, שהפעם הוקראה מתוך מכתב ששלח השר לשעבר ליושב ראש הקואליציה חבר הכנסת יריב לוין (ובגין התרעם מאוד על שהגיע לידי הוועדה הרלוונטית בכנסת), היא המשך של הקו בו הוא נוקט בזמן האחרון, על רקע פרסומים ב'מידה' ובכלי תקשורת אחרים אודות ההתנגדות העזה של האוכלוסייה הבדואית לחוק.

הח"כים והשרים מעידים אחרת

אולם ההכחשה ותזמונה תמוהים למדי. הלא המחשבה לפיה "האוכלוסיה הבדואית תומכת בחוק" נעשתה מושכל ראשון בקרב עיתונאים וחברי-כנסת מזה זמן רב, בעיקר כתוצאה מעבודת שכנוע יסודית ומקיפה שעורך מטה יישום דו"ח פראוור בראשות האלוף במיל. דורון אלמוג, ובשיתופו של השר, ואחר-כך השר לשעבר, בגין. כך מעידים, למעשה, כמעט כל חברי-הכנסת שהתבטאו בעניין.

כך למשל סיפר השר אביגדור ליברמן בעמוד הפייסבוק שלו:

הסכמנו לתמוך בה לאחר שהשר לשעבר בני בגין אמר שהתכנית זוכה להסכמה של כל ראשי השבטים ועל-כן תסיים את העניין אחת ולתמיד.

נזכיר גם את טרונייתו החוזרת (והמייצגת) של חבר-הכנסת טלב אבו-עראר כי "מר בגין, כל הזמן מתהדר ומתגאה גם שהוא ישב עם חלק גדול, או עם הרוב, והבדואים מסכימים לכך" (ישיבת ועדת הפנים מיום 6.11.13), או כפי שסיכם יפה חבר-הכנסת זבולון כלפה: "כל הזמן מכרו לנו שהבדואים מסכימים". את העדות החדה והמדויקת ביותר סיפקה אתמול חברת-הכנסת מירי רגב, יו"ר הוועדה, בפתח הישיבה: "קיבלנו את הרושם ממטה היישום שהחוק בשל לפחות מבחינתם של מנהיגי הציבור הבדואי". לטענתה, "אנחנו קיבלנו בישיבת סיעה הבהרה מטעמו של בגין ואחרים שבכל הנוגע לחוק הזה, ישבו עם הבדואים ויש לו הסכמה".

מדיניות העמימות

אז מי כאן הצודק? האם השר לשעבר בגין, שמכחיש בכל תוקף את האמירות המיוחסות לו, או הח"כים והשרים שמעידים שוב ושוב על כך שהובהר להם שהבדואים מסכימים לתכנית? כאשר בוחנים את התבטאויות השר לשעבר בגין לאורך זמן, ניתן למצוא את התשובה: מצד אחד, קשה למצוא התבטאות חד-משמעית בה הוא טוען כי הבדואים תומכים בתכניתו; אך מנגד, בגין מעולם לא טרח לתקן אחרים שהבינו זאת ממנו, והוא מעולם לא דיווח לציבור מה הוא שמע מאותם מאות בדואים איתם הוא נפגש.

כך למשל, מרבה השר לשעבר להתפאר בתהליך ההקשבה "חסר-התקדים" שהוא ערך, בו נשמעו עמדותיהם של "למעלה מ-600 בדואים, ב-50 פגישות שונות", ולהבהיר כי בעקבות מפגשים אלו החוק תוקן ושופר משמעותית. מה נאמר בפגישות אלו? האם הבדואים תמכו בהתלהבות? הסתייגו קשות? חצי-חצי? זאת אין הוא אומר לעולם, אלא רק משאיר את הרושם המשתמע שמדובר היה בהידברות עניינית (שהרי החוק שופר ותוקן). יתירה מכך, בגין מעולם לא פרסם את רשימת האישים עמם הוא נפגש: האם הם היו מתובעי הבעלות הגדולים שבאדמתם עוסק החוק? או שמא היו אלו אנשים חסרי-קרקע שהחוק לא נוגע להם?

כך בנה לעצמו בגין תדמית של מקצועיות ומומחיות, ובעזרתה הוא ניגש למלאכת השכנוע: את המסר "אני בטוח שהבדואים יסכימו" גיבה בגין בנימוק המכריע "נפגשתי עם מאות בדואים", ובצירוף תדמית היושר וניקיון-הכפיים שלו נוצרה נוסחת הפלא שהביאה את שרי הממשלה ואת מרבית חברי הכנסת לתמוך בחוק.

אין אנו יודעים מה אמר בגין בשיחות סגורות, וכיצד ניסח את דבריו באותן פגישות שכנוע. אך כשקוראים את הניסוחים העמומים שהוא כתב בעצמו, במסמך שערך אשתקד ובו סיכם את תקופת "ההקשבה", אפשר להבין את רוח הדברים:

היקפה של תכנית כוללת זו והבנה של משמעותה מרחיקת הלכת לגבי עתיד הילדים, מהוות בסיס מוצק להסכמה רחבה של אותם בדואים שהם תובעי בעלות על הקרקע ושל הבדואים המתגוררים במקומות שאין בהם הסדרה תכנונית למגורים, וזאת בתמיכת מעגלים נוספים בקרב הבדואים בנגב.

האם נאמר כאן כי הבדואים הכריזו על תמיכתם בחוק? לא. האם מהכתוב ברור שרבים מהבדואים מתנגדים נחרצות לכל הסדר? לא ולא. כל שנאמר הוא שלאור השינויים שנעשו ב"הקשבה" יש "בסיס להסכמה" של הבדואים. על מה מתבססת טענה זו? מה הראיות התומכות בה? כמובן: "נפגשתי עם 600 בדואים". בעברית צחה נהוג לכנות זאת בפשטות: "סמוך".

בדואי מחמד

עוד אחת משיטות השכנוע בה נקטו בגין ודורון אלמוג נחשפת כאשר בוחנים את רשימת הנכבדים הבדואים שהוצגה בפני חברי ועדת הפנים בעת שסיירו בנגב לפני כשבועיים. לאחר שבמשך היום שהו בשטח והתרשמו מהמציאות בכפרים ובעיירות הבדואיות, התכנסו הח"כים בקריית הממשלה בבאר-שבע, לישיבת ועדה מן המניין בהשתתפות אורחים נציגי האוכלוסייה הבדואית. כפי שדווח לאחר מכן, נציגים אלו הביעו תמיכה בחוק בגין וביקשו לעודד את חברי-הכנסת להמשיך במלאכה החשובה.

כמובן, שכרגיל בענייני פגישות עם בדואים, אף אחד לא טרח לפרסם את שמותיהם של הנכבדים, ולא את הרקע והקשר שלהם לסוגיה. ומכיוון שכל פניותינו בעניין לדוברות ועדת הפנים של הכנסת ולרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית, נענו באופן חשוד למדי בלא-כלום, עשינו כמה בדיקות בעצמנו.

ובכן, כשחוקרים את הפרשה ומגלים את שמות הנוכחים נחשפת תופעה מדאיגה למדי. הפגישות הללו הן לעיתים קרובות פגישות "מבושלות", אליהם מוזמנים בדואים שנבחרים בקפידה, ואשר עמדותיהם ידועות ומוכרות לכל העוסקים בעניין. כך זכו חברי-הכנסת לפגוש ארבעה נציגים בדואים "אותנטיים", אשר על שלשה מהם אספנו את המידע שלהלן:

עודה זנון, תושב הכפר 'רחמה' הסמוך לירוחם, שאינו רלוונטי כלל לחוק המדובר: אזור ירוחם מצוי מחוץ לשטח ההסדרים החדשים; לזנון עצמו אין תביעות בעלות; והכפר רחמה מצוי בהליכי הסדרה מזה שנים, ללא שום קשר לחוק בגין ולדו"ח פראוור. המקרה של זנון ורחמה מוכיח למעשה שאת הבעיה הבדואית ניתן לפתור היטב גם בלי החוק.

עוד הגיע ד"ר מג'יד אלאטעונה, המשמש כראש מחלקת הרווחה במועצה אזורית הבדואית 'אבו בסמה' (שמצויה היום בתהליכי פיצול ל'נוה מדבר' ו'אל-קסום'), עם עודא אבו ראשד, שבנו עבד עד לא מזמן ברשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. חלק מהללו התפשרו לפני שנים על תביעות בעלות שלהם ללא שום קשר לחוק.

במילים אחרות, חברי-הכנסת נפגשו עם שני בדואים שעובדים עבור המדינה, אחד שבנו עבד בגוף שמקדם באופן אגרסיבי את החוק, ועוד שייח' אחד, שהקשר שלו לסכסוך הקרקעות הוא כמעט כשל יהודי מרמת השרון.

זכור את "בראון-חברון"

התנהלותו של השר לשעבר בגין בפרשה זו דומה להכאיב לפרשה אחרת, בה היה מעורב ידידו ועמיתו "למתוני הליכוד" חבר הכנסת לשעבר צחי הנגבי, פרשה שנודעה בשם "בראון חברון". כזכור, בשנת 1997 הציג במפתיע ראש-הממשלה בנימין נתניהו את מינויו של עו"ד רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. צחי הנגבי, ששימש אז כשר משפטים, גיבה את המינוי בנתנו את הרושם כי פרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, מסכים למהלך. אלא שככל שהלכה הפרשה והסתבכה, התברר שברק מעולם לא הסכים. כיצד, אם כן, לפי החשד, יצר הנגבי את האמונה שברק מסכים? הוא הודיע לשרי הממשלה כי הוא "נפגש עם אהרן ברק" ושוחח אתו על הנושא, בנותנו את הרושם שהפגישה הייתה חיובית, ובהשמטת פרט אחד קטן: ברק התנגד למינוי.

בעקבות התפוצצות הפרשה, שכללה חשדות פליליים נוספים מצד המעורבים בדבר המליצה המשטרה להעמיד את ראש-הממשלה נתניהו, את מנכ"ל משרדו דאז אביגדור ליברמן ואת יו"ר ש"ס אריה דרעי בעבירות חמורות של מרמה והפרת אמונים. וכמובן, את הנגבי עצמו, בחשד שהטעה במכוון את שרי הממשלה. הדבר לבסוף לא יצא אל הפועל, בהמלצתו של היועץ המשפטי לממשלה החדש, אליקים רובינשטיין. אך מעניין אם העבירה החמורה של יצירת רושם כוזב אצל שרים וחברי-כנסת מצד בני בגין, הפועל היום כפקיד מדינה, תזכה גם היא לבירור מקיף.