החרדים עובדים יותר, משכילים יותר, וכבר אינם כה ממושמעים לגדולי הדור. אז מה רוצים מהם בתקשורת?
התקשורת הישראלית רוגשת ורועשת: תכניות התחקירים של מיקי חיימוביץ' ואבישי בן-חיים, הפריחו מסרים אפוקליפטיים של רוב חרדי אלים ופרמיטיבי שמשתלט על המדינה, אוטוטו • אולם, המציאות רחוקה מהמתואר בתקשורת: החרדים מתגייסים יותר, משתלבים יותר בשוק העבודה, וכבר אינם כה ממושמעים ל"גדולי הדור" • במקום לעסוק בדמוניזציה, צריך לתמרץ אותם להשתלבות
נראה שהחיכוך בין החברה החרדית לזו החילונית מסרב לרדת מהכותרות. לא מזמן היה זה אבישי בן-חיים שצילם שתי כתבות בערוץ 10, המבוססות על השאלה המופרכת: "מה יקרה כשהחרדים יהפכו לרוב בישראל?"; ועתה ניגשה לסוגיה מיקי חיימוביץ', בתכנית הראשונה של "המערכת" – כביכול על מנת לבדוק את מצוקת הדיור של החברה החרדית – אך בעיקר כדי להבהיר עד כמה איומה היא השתלטותם של החרדים על השכונות החילוניות, ולאיים: בקרוב זה יגיע לכולכם.
כבר כתבנו פה בעבר על הקַלוּת שבה נוהגים נציגי השמאל הפסאודו-ליברלי לדבר על החרדים כעל "בעיה" שזקוקה ל"פתרון", שלא לומר "סרטן" או "איום על המדינה", על שלל הקונוטציות האנטישמיות הנלוות לביטויים אלו. קחו למשל את משפט הקריינות הבא מתוך תכנית 'המערכת': "יותר מדי חרדים כבר עברו לכאן (לבית שמש, א.ת). יותר מדי מתכננים לעבור". כמו תמיד, כאשר דנים במגזר החרדי, לכאורה קל ומתבקש לעשות את האנלוגיה גם לציבור הערבי, שמזכיר את רעו החרדי במאפיינים רבים. אולם, עצם הצגת השאלות לגבי ציבור זה, לדוגמה בנושא 'השתלטות' ערבית על אזורי מגורים, תרעיד פה את אמות הסִפִּים; הדבר ייחשב לפגיעה בלתי נסלחת בקודשי השמאל הנאור. מיקי חיימוביץ' הייתה יכולה לשלוח צוות צילום לעכו, לרמלה או לשכונות מסוימות בירושלים המערבית, ולתעד 'השתלטות' ערבית מלווה בחששות או בנטישה של האוכלוסייה היהודית, אבל זה לא פוליטיקלי קורקט. בצדק, יש לומר.
עד כמה מוּנַע כל העיסוק ב'בעיה החרדית' מהראש, ועד כמה מהבטן? כאן צריך להפריד בין שאלת המקרו – ההשפעה על צביון המדינה, ובין שאלת המיקרו – המגורים המשותפים בשכונות ובערים.
נתחיל מהמקרו. מדוע השאלה "מה יקרה כשהחרדים יהפכו לרוב בישראל" היא מופרכת? ראשית, מפני שאין אף איש מקצוע הסובר שמדובר בתרחיש ריאלי. אבישי בן-חיים הסתמך בכתבותיו על התחזית הדמוגרפית של פרופ' ארנון סופר לחברה הישראלית ל-2030, אלא שהוא עיוות אותה לחלוטין. סופר, שכבר שנים ממצב את עצמו כדמוגרף אפוקליפטי רואה שחורות, חוזה אמנם שבשנת 2030 היהודים החילונים כבר לא יהיו רוב בישראל, אך החרדים להערכתו ימנו בסך הכל כמיליון איש, כ-13% בלבד מהאוכלוסיה היהודית (עמ' 35 שם).
זה לא הפריע לבן-חיים להעלות את שאלת יום הדין ההזויה. ויש לומר שגם החרדים המרואיינים לכתבותיו, כמו גם אלו המרואיינים ל'מערכת', נהנים לדמיין את היותם רוב ממש בקרוב, ללא כל נתונים אמפיריים להישען עליהם. הרב פנחס זלצמן, קבלן חרדי שהתראיין לתכנית 'המערכת', שמח לבשר כי "עוד שלושים שנה, ברוך השם, הילודה החרדית והגידול החרדי יגרמו לכך שאנחנו נהווה 50% מהאוכלוסיה". זה כנראה עוזר להם להסיח את דעתם מהמצוקות הרבות שפוקדות אותם לאחרונה.
אך הסיבה העיקרית למופרכותה של השאלה, נעוצה בכך שהתחזיות הדמוגרפיות מקפיאות את המציאות הקיימת כיום, ורק מכפילות את המספרים בהתאם לאלגוריתמים שונים. אולם, הן מתעלמות לחלוטין ממגמות חברתיות בעלות השפעה אקוטית על הדמוגרפיה, שחלקן מתקיימות כבר כיום ונראה שיתגברו בעתיד. כך, בכל פרמטר שבו נתבונן, החברה החרדית של היום איננה אותה חברה חרדית של לפני עשור. שיעור הילודה במגמת ירידה, שיעור התעסוקה עלה משמעותית, ישנם ניצנים של השתלבות בצבא ובאקדמיה (ומוכנות להגביר מגמה זו, גם אם לא תמיד פומבית), ומעל הכול – הגטו קורס מפני חדירת התקשורת באמצעות הטלוויזיות, המחשבים והסמארטפונים.
אנקדוטה בעניין זה: ב-2010 נוסד העיתון החרדי 'משפחה', שבניגוד למתחריו העיקריים, 'יתד נאמן' ו'המודיע', הוא אינו מהווה ביטאון של אף מפלגה או משמש כשופרם של גדולי הדור. העיתון, שמופץ בסופי שבוע, השתווה תוך שלוש שנים בתפוצתו ל'יתד נאמן'. בניגוד למתחריו, הקו של העיתון תומך ביציאת החרדים ללימודים והשכלה, ומעודד רכישת מקצוע והשתלבות בשוק העבודה. הצלחת העיתון היא ללא ספק בשורה, בין השאר משום שכלל "גדולי הדור", כולל הרב אלישיב והרב קנייבסקי, הכריזו עליו מלחמה ואסרו את קריאתו, ואף התירו את הוצאתו מתיבות הדואר של אנשים בלי רשותם. אך ללא הועיל.
בזירה זו נוחלים מנהיגי העדה החרדית תבוסה צורמת, ולא פלא שכוחם נחלש ואתו כוחן הפוליטי של המפלגות החרדיות, שמוצאות עצמן מחוץ לקואליציה בפעם השנייה תוך עשור. צריך גם לזכור, שכמעט כל אירועי החיכוך והאלימות של חרדים כלפי חילונים, באים מקרב חלקים קיצוניים מהפלג החסידי, שמהווה בערך שליש מתוך סך החרדים ורחוק מלאפיין את המגזר כולו. הציבור החרדי רחוק מלהיות הומוגני, והוא נעשה פחות צייתן ויותר ביקורתי. ככל שהחברה החרדית תגדל, היא תהפוך ליותר הטרוגנית, יותר משכילה, ויותר משולבת בתעסוקה ובחיים הציבוריים בישראל בכלל. זה ייקח זמן, אולי עד 2030, אבל הפוטנציאל המתלווה לתהליך הזה גדול לא פחות מהקשיים והמאבקים שיתייצבו בדרך.
לא נהגר לברלין
כשמגיעים למיקרו, התמונה נעשית מעט מורכבת יותר. בכל זאת, לא נעים לגלות שהשכונה בה אתה גר משנה את פניה, שרוב חבריך ארזו ונסעו, ושצורת החיים שבה אתה מאמין איננה מקובלת על שכניך החדשים. אל מול הקהילתיות ויכולת ההתארגנות החרדית, אין לתושבים החילוניים, שבדרך כלל אינם מאוגדים בקהילות, מענה הולם. ובכל זאת, תחושות הבהלה והדמורליזציה שמאפיינות את העיסוק בנושא, ומקפיצות אותו ממדרגת הבעיות המקומיות לתחום האסון הלאומי, הן מוגזמות לחלוטין.
הבה נמנה כמה ממאפייני ה'כיבוש' החרדי בשכונות ובערים השונות: הפעלת גמ"ח מתחת לבניין, התקנת חוט עירוב היקפי לשכונה, צפירה בכניסת שבת, שימוש במתנ"ס שכונתי לאירועים משפחתיים וכן על זו הדרך. לא נעים, אבל גם לא נורא. כשנשאל אחד מהמרואיינים החילונים שקוננו על הסיטואציה: "נו, מה כל כך נורא בזה?", התשובה הייתה: "זה מתחיל בזה, אבל מי יודע לאן זה יגיע". מעבר לאירועים הפליליים שמתרחשים מדי פעם וראויים להתייחסות הולמת של רשויות האכיפה, נראה כי גורמים מסוימים נהנים ליצור מחול שדים ולהבעיר את השטח.
את תכנית המערכת, שעוסקת במצוקת הדיור החרדי ובהשלכותיו על ציבורים חילוניים מקומיים, בחרו המפיקים לסיים בהכרזה הבאה של הרב זלצמן, שמעיפה את הנושא אל מחוזות האפוקליפסה:
יש לי חדשות בשבילך, אנחנו לא נהגר לברלין. אנחנו לא יורדים מהארץ, אנחנו רק מגיעים. אולי אתה קצת התבלבלת (פה נוסף לקולו הד שמשרה תחושה של נבואת זעם), אתה צריך לנהל איתי היום דיאלוג, ולא אני צריך לנהל אתך דיאלוג. אני ממשיך להתנהל כאילו אתה לא קיים, מתוך רצון ובאמת תקווה להגיע אתך לשיתוף פעולה. תרצה, תשתף איתי פעולה, יהיה נוח לשנינו. אל תשתף איתי פעולה, יום אחד אתה עוד תרוץ אחרי.
לכל מי שמצטנף לשמע החורבן המתרגש ובא, כדאי להתעלם ממסע ההפחדה הזה, להתבונן שוב בנתונים ובמגמות, ולקחת את האתגרים בפרופורציות. המדינה סייעה במו ידיה ליצירת הגטאות החרדיים בעזרת הקצבאות והמימון לישיבות, ובשנים האחרונות מתחיל התיקון, והוא ייקח זמן.
עיתון משפחה הוקם בשנת 1990 ולא כפי שצויין במאמר.
במה הם שונים מהפרזיטים במגזר הציבורי שעל פי חוק סוחטים תקציבים לתועלתם הפרטית?
קודם כל נכון.. סדרת הכתבות עשו דמוניזציה נוראית לנושא וברור שמתוך אג'נדה ברורה + שיקולי רייטינג (ראה את יצירת האינטרקציה בין גורו הטיבעונות לאראל סגל).
אבל מכאן ועד לומר "זה לא נורא"…יש הבדל גדול. אז אחד אמר שזה לא נורא.. אני בטוח שהרבה כאן מכירים כמה שגרים ליד חרדים ויכולים לתאר את השינוי האדיר בחיים שלהם, ולא לטובה.
הכותב היה צריך להוסיף גילוי נאות לגבי מקום מגוריו. הרי קל לומר זה לא נורא כשאתה לא סובל מהבעיה. האנשים שהתראיינו בכתבות ותיארו את חייהם לא שיקרו.. הם אנשים אמיתיים לגמרי. אולי הורידו בעריכה תגובות מתונות יותר, אבל חלק מהאנשים אכן סובלים משינוי עמוק באיכות חייהם, כולל מסכת הפחדות, השפלות של ילדות ונשים ועוד.
מנחם, אמנם מקום מגורי כעת איננו מאופיין בחיכוך עם החרדים, אך אני מכירו לא רע דרך קרובי משפחתי. אני לא מזלזל בכאב הנלווה לשינוי אופייה של שכונת מגוריך, וכך גם התבטאתי במאמר. הביקורת שלי היא על הדברים הבאים:
1. לא בכל מקום שמתרחש שינוי כזה הוא נורא כל כך, גם אם לא נעים. היכן שמתרחשים פשעים וכפיה המשטרה צריכה לפעול במלוא המרץ
2. הנקודות בהן יש חיכוך קשה איננו מאפיין את כל המקומות בהם מתגוררים חילוניים וחרדים זה לצד זה, והחרדים האלימים לא מייצגים את כל המגזר. רחוק מכך.
3. הכי חשוב, המעבר שחוזר כל התכנית מתיאור החיכוכים המקומיים לתחזית שכך יקרה בכל מקום, ושישנה השתלטות חרדית על המדינה.
ניראה לי שהכותב מתעלם מהמחוייבות של החרדים והדתיים הלאומיים להפוך את מדינת ישראל למדינה שמתנהלת על-פי חוקי-התורה = מדינת הלכה. כל המגמות שצויינו על-ידיו אינן סותרות את המגמה-מטרה העיקרית : חתירה למדינת-הלכה.
אסנת, נראה כאילו את מכירה את המגזרים הנ"ל דרך הנשיונל ג'אוגרפיק כמו שאני מכיר את שבט הזולו. לדבר על שני המגזרים הללו כעל מקשה אחת-אפשר רק ממש מרחוק, תוך הכרות שטחית בלבד. ולגבי סוגיית 'מדינת ההלכה' (שעוד לא שמעתי שני אנשים שמגדירים אותה באותו אופן):
רוב רובם של הדתיים הלאומים לא מעוניינים בזה, מקסימום הם היו מעוניינים ביותר השפעות של המשפט העברי על מערכת המשפט הישראלית. ה-10% הנוספים, יחד עם רוב החרדים, יאמרו שהם רוצים מדינת הלכה, אבל הם לא ממש יודעים מה זה אומר, בעיקר משום שיש להם קושי עם החלק של המושג המדבר על 'מדינה' יותר מאשר עם ה'הלכה'. רוב מנהיגי החרדים יודעים שאין להם שום צורך ורצון להגיע להנהגת המדינה כי הם חיים בשני עולמות, הישראלי וההלכתי, בלי יכולת לחבר ביניהם. זו הסיבה העיקרית לגטו עליו הם עמלו במאות שנים האחרונות, מלבד החשש מפני הכפירה. הגטו מאפשר להם להכפיף את כללי ההלכה על טריטוריה שנמצאת בתוך מדינה אך לא אחראית להתמודד עם המשמעויות הסמבוליות והפרקטיות של אותה מדינה. ולבסוף- גם אם המושג מדינת הלכה מאיים עלייך, לא יהיה בטווח הנראה לעין רוב של אזרחים בישראל שירצה לממש אותו מהסיבות המוזכרות במאמר.