נוסטלגיה

"היו זמנים"

מותו של אריק אינשטיין גרר אחריו גל של נוסטלגיה, על הימים שעברו לבלי שוב; הימים היפים של "ארץ ישראל העובדת", השוויון והצדק החברתי. "איפה הימים בהם כולם היו חברים ואפשר היה לקנות בזול בתל-אביב דירה בשיכון עובדים של ההסתדרות?…". סביב למדורה, מתאספים ומתגעגעים יחד לשירי ארץ ישראל ולנוער הנפלא של פעם. בכיכר, באזכרות לרבין או לאריק אינשטיין, אפשר לחזור, ולו רק לכמה שעות, לימים שלא ישובו.

הגל הנוסטלגי מלווה בדיכאון כבד על המציאות העכשווית, על האלימות, השחיתות, הפער החברתי, הכיבוש, השלטון החשוך של הימין וסוף הדמוקרטיה. כמה עצוב, אפילו בקליפורניה ובברלין חולמים על ארץ ישראל של פעם…

כבר שכחנו

כנראה שכבר הספקנו לשכוח את ימיה הראשונים של המדינה, בהם מרבית הנוער לא השתתף במלחמת השחרור –  אלפים בילו בחו"ל, אלפים ניצלו קשרים ושירתו בעורף ועשרות-אלפים סתם השתמטו.

ב-1948 נלחמו השמאל והימין על חוף ימה של תל-אביב ויהודים נפלו מאש של חיילי צה"ל; בימים הטובים של ארץ ישראל העובדת העולים וילדיהם שוכנו באוהלים, בגשם ובבוץ של החורף הנורא של 1950; בזמן הצנע פרחו השוק השחור והספסרות; ובשנות ה-50 התבצע רצח חפים מפשע בכפר קאסם והאשמים שוחררו ממאסר.

לשכת העבודה המפלגתית, הצנזורה הפוליטית והממשל הצבאי שייכים גם הם לתקופה היפה והטובה של בן גוריון. ב"עסק הביש" וב"פרשה" של שנות ה-50 נחשפו "מלחמות גנרלים", שקרים ומחדלים של פוליטיקאים, שעלו בחיי אדם.

הצעירים יותר אולי הספיקו לשכוח את כוכבי פרשת השוחד שהסעירה את המדינה במחצית השנייה של שנות ה-70, אברהם עופר ואשר ידלין – גם הם בניה של "ארץ ישראל העובדת".

וודאי שאיננו זוכרים את ימיה הראשונים של ההתיישבות, כאשר ב-1912 הובאו משפחות תימנים למושבת כינרת, שוכנו בחוץ ועבדו בפרך בשכר רעב. תוך עשר שנים מתו מחציתם במחלות וב-1923 גורשו כולם מהמושבה.

מה שאחראי ל"ימים הטובים ההם" הוא הזיכרון החלש של כולנו. בזמן "הימים ההם" איש לא חשב שאלה הם ימים טובים.

ביאליק על "הימים הטובים ההם"

את המצב אז היטיב לתאר "המשורר הלאומי" חיים נחמן ביאליק. בשנת 1936, לפני צאתו לחו"ל לטיפול רפואי ממנו לא שב, נפרד ביאליק בנאום מבאי "עונג שבת" באולם "אוהל שם". וכך אמר:

הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל-אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה התגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב והאסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם, להכין פינה וצל… ולו יהא בצריפים, ניצלנו את אסונם למען בצע כסף… כיצד קיבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.

הספסרות הבזויה אוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סימא את עיננו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזו עליה וגאות.

חסד גדול עשה לנו הגורל שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיר את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר.

הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעיננו ואין שואלים את עצמנו מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה כשפועלים נוכרים ימלאו את מושבותינו. מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה.

והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריב המפלגות, שנאת אחים האוכלת בנו בכל פה, מעשה ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות, כפי שהם מתגלים סביב המשפט הידוע [משפט רצח ארלוזרוב]. חולה הוא הישוב, וחולה היא תל אביב שלנו.

הידרדרות הנוער

עוד בימים היפים ההם, כאשר אריק אינשטיין היה נער עם חולצה כחולה בקן השומר הצעיר בצפון תל-אביב, כונה הנוער בשם הגנאי: "נוער סלוני". ס.יזהר כינה את אותו הדור – "דור האספרסו". המחנכים וגם החניכים התגעגעו לדור הפלמ"ח, שגם הוא נחשב בזמנו למחוסר ערכים.

התופעה אינה חדשה. כבר במאה ה-5 לפני הספירה התגעגע סוקרטס לנוער של העבר ואמר:

היום הנוער שלנו אוהב מותרות. יש לנוער הרגלים רעים, הם בזים לכל סמכות, אין להם רספקט למבוגרים והם אוהבים פטפוט במקום לימוד ותרגול. הצעירים כבר אינם קמים כאשר מבוגרים נכנסים לחדר, הם סותרים את דברי הוריהם ורודים במורים.

לא נורא

המתנדבים לשנת שרות, הצעירים במכינות הקדם צבאיות, אלפי המתנדבים ליחידות הקרביות, קומונות המחנכים בשכונות, הגרעינים להתיישבות ולעיירות הפיתוח, עשרות-אלפי הלומדים באוניברסיטאות, במכללות ובמכוני המחקר –  כל אלה מוכיחים שהנוער היום עולה מכל בחינה על הנוער של העבר.

גם המדינה דמוקרטית, חזקה וצודקת יותר. רמת החיים של התושבים, גם העניים, עלתה וממשיכה לעלות. המושחתים מגיעים למשפט ולמאסר יותר מבעבר. גם צה"ל הוא צבא הפועל על-פי החוק והמוסר יותר מפעם.

מומלץ לא להעלים עין מהחולשות הרבות, מהמכאובים המציקים ומהמחלות הקשות, אבל את המבט להפנות לעתיד ולא לעבר.

עוד משהו

גם הנוסטלגיה כבר אינה מה שהייתה בעבר.