הבלוף הגדול של תביעות הבעלות הבדואיות

כל מי שעוסק בסוגיה הסבוכה של הסדרת ההתיישבות הבדואית יודע כי אחת משאלות המפתח בהקשר זה הן תביעות הבעלות הבדואיות. התביעות, העולות לכדי כמעט 800,000 דונם, נחשבות ל"מה שתוקע את פיתוח הנגב" ונתפסות כמבוססות על טענות בעלות אמיתיות מצד התובעים. לכאורה, הן אמורות לשקף את הסדר הקרקעות השבטי הפנימי שנהג בנגב מזה עידן ועידנים.

התביעות הללו להנחת העבודה הבסיסית בנגב. למעשה, תביעות הבעלות הן כה חשובות, עד כי מאז הן הוגשו, לפני כ-40 שנה, אין תכנית ממשלתית אחת שלא מבוססת על הכרה זו או אחרת בזכויותיהם של התובעים על הקרקע, על-אף המוסכמה הרחבה שאין בתביעות הללו שמץ של ראיה קבילה מבחינה משפטית. העובדה שעד לאחרונה נמנעו במנהל מקרקעי ישראל להרוס בניה לא-חוקית על אדמות התביעות שבתוך הכפרים, מלמדת על עצמתה של האקסיומה.

ומכיוון שמדובר באקסיומה, אין דבר חשוב יותר מלהעמיד אותה בביקורת המציאות. כשעושים זאת ביחס לתביעות הבעלות, מתגלה גודל הבלוף: על-פי מסמכים שהגיעו לידינו, תביעות הבעלות נחשפות כמהלך פיקטיבי, שבמקרים רבים מבוססות על שקר או רמאות – ולעיתים על שניהם. במספר לא מועט של מקרים מתברר כי הוגשה תביעה על קרקע הרשומה בספרי הטאבו כאדמת מדינה; במקרים רבים אחרים הוגשו תביעות על קרקעות שרכשה הקרן הקיימת לישראל מערבים או בדואים בימים שלפני קום המדינה; ובמקרים אחרים שהגיעו לידיעתנו, הוגשו כמה תביעות סותרות על אותה חלקה.

כל המקרים הללו מעולם לא התבררו בבתי המשפט או בגופי הממשל, והתיקים עדיין קיימים ועומדים כתביעות בעלות לגיטימיות, אשר על פי מתווה פראוור-בגין היו אמורות לזכות לפיצוי כספי בשווי 5,000-2,500 ש"ח לדונם. על-פי המסמכים שיוצגו להלן, מדובר במעל 100 מיליון ש"ח שתיכננה מדינת ישראל להעניק כפרס על שקר וכפיצויו על רמאות.

תביעות סותרות, בלי הוכחות

החשד החל להתעורר בעקבות פניה למשרד המשפטים, בבקשת מידע בסיסי אודות הרקע להגשת התביעות. "בשלב הגשת התביעות, הטוען לבעלות אינו מחויב בהצגת ראיות ו/או הוכחות ועדויות, אלא לפרט את מקור הזכות הנטענת, מבלי להוכיחה", הסביר דובר משרד המשפטים בתשובה לפנייתנו. מכיוון שכך, הודה הדובר כי "במהלך הגשת התביעות הוגשו בין היתר גם תביעות סותרות ביחס לאותן חלקות וגם תביעות שונות ביחס לחלקות חופפות בגבולותיהן".

כמה תביעות סותרו קיימות? כמה תביעות חופפות נרשמו אצל פקיד ההסדר? כמה דונמים פיקטיביים יש באוסף הניירת ש"תוקעת את הנגב"? מכיוון שעל-פי משרד המשפטים "בשלב זה, טרם נחקרות ומתבררות הטענות לזכויות" – איש אינו יודע.

יחד עם זאת, במהלך תחקיר שערכנו הגיעו לידינו כמה מסמכים המדגימים היטב את גודלה של התופעה, ומבהירים בצורה חד משמעית כי תביעות הבעלות רחוקות מלהיות ראויות לאמינות שמייחסים להן.

במקרה אחד היה זה אדם בשם סאגר סלאמה אל-הוזייל שמכר בשנת 1934 את אדמתו, 401 דונם בסמוך לקיבוץ שובל, לערבי כפרי. הלה שימש כאיש קש שרכש אדמות עבור קק"ל, תוך עקיפת איסורי הספר הלבן של שלטונות המנדט הבריטי. במהלך מלחמת העצמאות ברח איש הקש והפך לנפקד, והקרקע נרשמה כאדמות מדינה על-שם האפוטרופוס לנכסי נפקדים. כל זה לא הפריע לאותו סאגר אל-הוזייל, לצוץ שוב בשנות ה-70, ולהגיש תביעת בעלות על אותה קרקע. כנראה שסאגר לא הסתפק בכספים שקיבל תמורת המכירה, ורצה לקבל משהו מהמדינה גם על התביעה. אם לא צריך ראיות, אז למה לא?

באותה שנה (1934) מכרו סלמן ומוניר, גם הם בנים לשבט אל-הוזייל, את אדמתם לאיש-קש מטעם קק"ל, שהפך לנפקד. שתי החלקות, הראשונה בהיקף של 185 דונם והשניה בגודל 519 דונמים, נרשמו על-שם המדינה. בשני המקרים צאצאי המוכרים לא היססו להגיש תביעת בעלות בגין אותה הקרקע שכבר נמכרה על ידי אביהם.

מקרים אלו אינם אלא קצה המזלג: למעשה, התופעה מוכרת היטב על ידי כל מי שעוסק בנושא, וכפי שהודה בעצמו דובר משרד המשפטים, בינות ל-3,000 תביעות הבעלות מסתתרות תביעות סותרות רבות של שני בדואים או יותר, התובעים את אותו תא שטח כ"נחלת אבותיהם" הקדומה.

בכדי להתרשם מהיקף התופעה, כדאי לעיין במפה שלהלן, המציגה את תביעות הבעלות, על רקע השטחים שנרכשו על ידי קק"ל בשנות ה-30 וה-40:

כפי שניתן לראות בנקל, תביעות רבות נמצאות על שטחים אלו – על פי ההערכות מדובר בכ-30,000 דונם – שנתבעו בשיטה שנחשפה במקרים הקודמים: פלוני אבו-אלמוני מכר את אדמתו לקק"ל תמורת כסף מלא, והקרקע נרשמה על שמה עוד בימי המנדט הבריטי. כעבור כמעט 40 שנה, עת נפוצה הבשורה על נדיבותה הנדלני"ת של מדינת היהודים, ניגשו בדואים רבים למשרדו הפתוח של פקיד הסדר המקרקעין והגישו עשרות תביעות על נכסים אלו.

במידה והיו אלו אנשים מן השורה, שאינם צאצאיו של המוכר, הרי שהם שקרנים; ובמידה ומדובר בצאצאי המוכר הראשון, הרי שהם גם שקרנים וגם רמאים.

בלאגן בהסדר המקרקעין

כיצד קרה כדבר הזה? כיצד נרשמו מאות רבות של תביעות בעלות פיקטיביות, ללא בדיקה או הצלבת נתונים בסיסית? בכדי להבין זאת יש להכיר מעט את הרקע, ובראש ובראשונה את המושג "הסדר מקרקעין" שהוא המפתח להבנת סוגיית הקרקעות של הנגב.

הסדר מקרקעין הוא הליך הנעשה על ידי מדינה ריבונית במטרה לרשום בספרי הטאבו את הרכבי הבעלות על הקרקעות שבתחומה. ההליך, שלו חשיבות רבה לביצוע עסקאות ופיתוח נכסים קרקעיים, החל עוד בימי האימפריה העות'מאנית והושלם במרבית שטחי הארץ לאחר קום המדינה.

כיצד ההליך עובד? המדינה מחליטה על אזור מוגדר המיועד להסדר, ומפרסמת לאזרחים כי ניתן להגיש בתוך פרק זמן מסוים תביעות לרישום בעלות על חלקים מהשטח. לאחר 30 יום, אוסף פקיד ההסדר את תביעות האזרחים ותוך כמה שבועות מפרסם את תוצאות ההליך: קרקע שבגינה הוגשו ראיות לבעלות פרטית נרשמת בטאבו על שם הבעלים, ויתר הקרקעות נרשמות כאדמות מדינה.

בהקשר שלנו חשוב להבין כי בדיקה פרטנית של התביעות מתבצעת רק בשלב השני, לאחר שפקיד ההסדר מסיים לאסוף את התביעות, ועובר לשלב הבירורים והרישום.

ריצ'ינג אאוט

כשהגיעו בשנות ה-70 פקידי הסדר לנגב, הם החליטו לחרוג מהנהלים הרגילים, במטרה להקל על הבדואים. מידת המאמץ שהשקיעה המדינה בכדי לסייע לבדואים להגיש תביעות, בהחלט מרשימה: זה התחיל בירידה של אנשי משרד המשפטים לשטח, שעברו מאוהל לאוהל ושאלו את שוכניו האם בכוונתם לתבוע בעלות על קרקעות כלשהן. הצהרות הבדואים נרשמו בערבית על נייר חסר משמעות משפטית שהוכן במיוחד לצורך זה, ונאספו במשרד המשפטים.

על בסיס הצהרות אלו, הוזמנו הבדואים לאחר מכן לסור למשרדו של פקיד ההסדר ולמלא טופס "תצהיר תביעה" בעברית, המוכר כמסמך משפטי. מכיוון שאף אחד לא בא, חזרו אנשי משרד המשפטים לשטח, במטרה לעזור להם למלא את הניירת. פקידי המשרד התאמצו כל כך לסייע לבדואים המוחלשים עד שבחלק מהמקרים מתועדים שניים ואפילו שלושה ניסיונות לתור אחר התובע בשטח, עת שהה במרעה או במקומות אחרים.

למקרה ששאלתם, המדינה מעולם לא נהגה כך ביחס לאוכלוסיות לא-בדואיות: בערך באותם שנים הוסדרו גם קרקעות רמת השרון. אלא ששם הסתפק פקיד ההסדר במודעה אנמית בעמוד האחורי של אחד העיתונים, וכסס ציפורניו במשך חודש בתקווה שאף אחד לא יבוא. אנשים מטעמו לא יצאו לשטח למלא הצהרות ביידיש או רומנית, ולא עשו ביקורי בית לסייע לניצולי שואה למלא טופסולוגיה של המדינה העברית.

לפנים משורת הדין

אם לא די בזה, לאחר שנאספו תביעות הבעלות, אשר על-פי החוק היו צריכות להתברר בפרק זמן קצר מאוד, החליטה הממשלה כי גם כאן החוק היבש הוא לא הוגן עבור הבדואים, וכי יש לנהוג עמם "לפנים משורת הדין". וכך החל מהלך של התפשרות על תביעות הבעלות הנמשך למעשה למעלה מ-40 שנה.

במקום הליך מהיר יחסית של בירור ורישום על-פי דין, זכינו ליותר מ-40 שנים של סחבת בנגב, במהלכן בוצעו פה ושם פשרות נקודתיות, ובהן נרשמו דונמים רבים על שמם של תובעי הבעלות בטאבו ללא כל ראיות.

למעשה, מאז ועד היום הסדר המקרקעין בנגב מעולם לא הושלם: 15 הימים הקבועים בחוק התארכו ל-40 שנה; רישום אדמות המדינה בטאבו נותר רק "רישום לכאורה"; ושטחים בנויים רבים באפקים, נתיבות, דימונה ואף בשכונת רמות היוקרתית של באר-שבע מוגדרים כ"קרקע בסכסוך" המוגבלים מבחינה משפטית.

והכל, כמובן, "לפנים משורת הדין".

מדברים מהשטח

"היינו יורדים לשטח בבוקר, מסתובבים בחלקה עם הבדואי תובע הבעלות, מסמנים את גבולות החלקה על גבי תצלום אויר ועל מפה ורושמים את טענותיו", מספר ל'מידה' שלמה ציזר, אשר סימן בראשית שנות ה-70 את תביעות הבעלות של הבדואים בשטח. "לא דרשנו מהם ראיות או הוכחות כלשהן, למעט הגדרה ברורה ומוסכמת של גבולות החלקה, יחד עם שמות התובעים של החלקות הסמוכות", הוא מספר. לדבריו, נאמר לו כי מדובר בהליך חפוז שנועד למלא אחרי נהלי פקיד ההסדר במטרה להקל על הבדואים, וכי ממילא אמיתות הטענות יתבררו בהמשך הדרך על-ידי הפקיד או בבתי המשפט "לכן לא שאלנו יותר מידי שאלות. מה שהבדואי סיפר, רשמנו על טופס הגשת תביעה". אפילו סימון הגבולות נעשה על גבי תצלומי אוויר: "הסימון נעשה באמצעות גבולות פיזיים שהתובע ציין, ולאחר מכן הייתי מעלה את המידע על גבי מפה", זאת לאחר מדידה ראשונית של החלקה.

כך נאספו אט-אט 3,400 תביעות הבעלות המיתולוגיות של הבדואים בנגב. בסך הכל כמה מאות תובעים הגישו את מכלול התביעות הללו, שנרשמו על בסיס הצהרה כללית של התובע בדבר זכויותיו במקום.

כיום, הדמוגרפיה עשתה את שלה: מאות התובעים הפכו לכ-40,000, והליך הפשרות ההיסטורי "לפנים משורת הדין" הפך לחטוטרת המקשה על פיתוח הנגב מבחינה משפטית, ומהווה בסיס להסלמה לאומנית בקרב הצעירים הבדואים הנלחמים על "אדמותיהם ההיסטוריות".

יהיה אשר יהיה הפתרון המעשי לסוגיית ההתיישבות הבדואית, בראש ובראשונה ראוי שפתרון זה יבוסס על האמת ההיסטורית ועל הצדק. את תביעות הבעלות הגיע הזמן להסיר מהשולחן.