בגידת אירופה

"הכיבוש"

אירופה הציבה עצמה בראש הלוחמים נגד "הכיבוש", ובעד חירותו של העם הפלסטיני. חשוב להבין מה היא אותה חירות פלסטינית שלמענה נלחמים האירופים בחירוף נפש בקמפוסים, בהחרמת תוצרת ישראלית, בבתי משפט לאומיים ובינלאומיים, בהפגנות בבילעין ובקעת הירדן, ובמימון עמותות אנטי ציוניות ואנטי יהודיות.

בדרך כלל נוטים לערבב את חירות האומה ("להיות עם חופשי בארצנו") ואת חירות הפרט. חירות האומה היא עצמאות מדינית וחירות המדינה משלטון זר, בעוד שחירות האדם והפרט היא החופש משלטון עריץ ומדכא. למען חירות הפרט נכתבו כל "הצהרות זכויות האדם", שנועדו להגן על המיעוט ועל הפרט, בפני הממשל ובפני הרוב. כפי שכתב קרל פופר: "החוקה והצהרות זכויות האדם נועדו להגן על העדר בפני כלבי השמירה שלו".

החירות האישית והחירות הלאומית אינן אותו הדבר, ולעתים הן אף עומדות בסתירה ובניגוד. ניצחונם של אנשי הטאליבן, לוחמי החירות האפגאנים, את הכיבוש הרוסי בעבר ואת הכיבוש האמריקני-אירופי בהווה, משחרר אמנם את אפגניסטן מהכיבוש – אבל גוזל את חירותם של האפגאנים ומביא לשעבוד אכזרי של האישה. הפליטים מסודן ויתרו על החירות הלאומית והבריחו את הגבול לישראל, כדי לזכות בקצת חירות אישית.

עשרות אלפי פלסטינים בירושלים נמצאים תחת "כיבוש", ללא חירות לאומית. ברמאללה זוכים התושבים לחירות לאומית תחת השלטון והדגל הפלסטינים. בכל זאת, אין פלסטינים שבורחים מהכיבוש בירושלים לשטח המשוחרר ברמאללה, ואילו אלפי פלסטינים כבר הסתננו וממשיכים להסתנן מהשטחים הפלסטיניים המשוחררים לשטחי הכיבוש הישראלי.

גם תושבי אום אל-פחם מעדיפים את החירות האישית על החירות הלאומית, ומתנגדים בכל תוקף ל"שחרור" עירם והעברתה לשלטון פלסטיני.

את האירופים מעניינת החירות הלאומית של פלסטין ולא חירותם ורווחתם האישית של הפלסטינים. עובדה שהם אינם מתקוממים, מפגינם ומזדעזעים למשמע הידיעות על יותר ממאה אלף הרוגים ויותר ממיליון פליטים בסוריה, או על הדיכוי האכזרי בעזה ובמדינות אפריקה.

האירופים מחרימים את החקלאות והתעשייה הישראליים ביהודה ושומרון, למרות הפגיעה האנושה בעשרות אלפי פלסטינים ובני משפחותיהם, שזו פרנסתם היחידה.

אז מה כואב להם?

ההנחה שהאירופים מתקוממים כנגד שלילת העצמאות הלאומית הפלסטינית, גם היא אינה עומדת במבחן. אירופה נמצאת בעיצומו של תהליך צמצום העצמאות של המדינות, והעברת הסוברניות לאיחוד האירופי. צעירי אירופה אינם מפגינים ומזדהים עם העמים הבאסקים והקטלנים, שנמצאים תחת הכיבוש הספרדי, ואינם מחרימים סחורות סיניות לאות הזדהות עם הטיבטים שעצמאותם נגזלה.

האירופים גם אינם מפגינים כנגד רוסיה על שלילת העצמאות הלאומית מהצ'צ'נים.

המניע האירופי נעוץ, יותר מאשר תמיכה בפלסטינים ובעצמאותם, באיבה לישראל הנובעת ממסורת נוצרית עמוקת שורשים, מאנטישמיות וגם מרגשי אשמה על מה שחוללה אירופה ליהודים במשך מאות שנים בכלל, ובמאה העשרים בפרט.

מה לעשות?

האמת היא שאין לנו הרבה מה לעשות.

ההזדהות של האירופים ושותפיהם בישראל עם ההפגנות נגד חומת ההפרדה, עם מאבקי הבדואים ועם "פריצת המצור הימי" על עזה, מעידים שאם תקום מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967, גם אז לא תרפה אירופה מישראל. לאחר הקמתה של מדינה פלסטינית יופנו המאבק בישראל והסולידריות האירופית עם הפלסטינים, להתנגדות ל"מלחמה האכזרית" בטרור, למאבק ב"אפליה ובאפרטהייד" של הערבים והבדואים "המדוכאים" בישראל, ולתמיכה בזכות השיבה של הפליטים הסובלים במחנות. אין מדיניות או מעשה ישראליים היכולים למנוע את האיבה האירופית, שתלך ותגבר עם החרפת המשבר והשקיעה הכלכלית של אירופה, התלות הגוברת במיעוטים המוסלמים, ולנוכח התגברות המאבק הישראלי בטרור.

ב-30 ביוני 1967 הטיל נשיא צרפת, שארל דה-גול, שכינה את היהודים "עם אליטיסטי, בעל ביטחון עצמי מופרז ונטיות שתלטניות", אמברגו נשק על ישראל. 50 מטוסי המיראז' שניבנו בצרפת עבור ישראל נמכרו ללוב, והשתתפו ב-1973 במלחמת יום הכיפורים, נגד ישראל.

תוצאות האמברגו הצרפתי היו התעצמות התעשייה הביטחונית, ואיתה כל התעשייה והכלכלה הישראליות: ייצוא ביטחוני של מיליארדים, נטישת התלות הביטחונית באירופה – תלות שאותה הוביל שמעון פרס – ובניית קשר חזק יותר וחשוב יותר עם ארצות-הברית. גם היום, החרם האירופי יעצים את כלכלת ישראל ויבנה, יבסס, ויהדק את הקשרים הכלכליים עם ארצות-הברית, סין, רוסיה ומדינות אחרות.

התעצמות ישראל לצד פיתוח מאגרי הגז והקטנת התלות האירופית בנפט הערבי, עוד יחזירו בעתיד את הקשרים הישראליים עם אירופה – שתפעל כמו תמיד על-פי האינטרסים הכלכליים שלה.

עוד משהו

אין דבר שמחדד את השכל כמו הגיליוטינה.