טשרניחובסקי: אני – לי משלי אין לי כלום

תמיד היה לי מקום של חיבה מיוחדת לטשרניחובסקי. יש לי מבחן מובהק ליתרונו על ביאליק: כאשר ברצוני לקרוא שירה עברית טובה מתחילת המאה הקודמת, אני פותח ביאליק פעם אחת על כל עשר פעמים שאני נוטל לידי את טשרניחובסקי. ובהן צדק: זה נכון עוד הרבה לפני שידעתי שהוא היה מקורב לרוויזיוניסטים, ואפילו לפני שגיליתי את היוונים.

השנה מלאו 70 למותו, וסוף סוף פקעו הזכויות על כתביו (זהו חוק מזיק ונורא). לרגל המאורע, אני מעלה לרשת שיר נפלא, "אני – לי משלי אין לי כלום", שאולי גם עוזר לי להסביר (לעצמי) את הערצתי לאחד מגאוני משוררי ישראל לדורותיהם. בשיר מתאר טשרניחובסקי, אחרי פתיחה נוגעת ללב (וציונית), את מקורות השראתו, באמצעות שבע דמויות שהוא מעריץ. הוא מונה שני יהודים, שני יוונים, גרמני, אנגלי, ו… הפתעה! קריאה סבלנית ומהנה (ומי שיתמיד גם יגלה מהיכן לקוח שם הבלוג).

שאול טשרניחובסקי /

אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִּי אֵין כְּלוּם…

(סְטַנְסוֹת)

אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִּי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחָן!
וְאִם יֵשׁ אֲשֶׁר תָּבוֹא שְׁעַת-חֻלְשָׁה חִוְרָה,
תִּפְרֹשׂ אֶת אֲרִיגָהּ עַל נֶפֶשׁ מִתְגַּעְגְּעָה
עִם עֶרֶב רַב-אֵימָה אוֹ אֵלֶם חֲצוֹת-לֵיל,
וְהַלֵּב יָגֵעַ כֹּה מִשֶּׁקֶר הֲמוֹן-עָם
וּמִתְפַּלֵּל בַּלָּאט – בְּאֵין אֹמֶַר וּדְבָרִים –
אֶל יָד מְלַטֶּפֶת בְּרֹךְ, אֶל לֵב יָחִיל דּוּמָם,
הַמַּחֲרִישׁ אִתְּךָ, כּוֹאֵב אֶת כְּאֵבְךָ,
בְּצַעַרְךָ לוֹ צָר וּבְגַעְגּוּעִים שֶׁלְּךָ
עַל רֶמֶז כָּל-שֶׁהוּא מֵעֵבֶר לִקְטַנּוֹת;

בֵּין ד' כְּתָלִים שֶׁל חֶדֶר לֹא-לְךָ,
אֲשֶׁר גַּבֵּי זָרִים הֵטִילוּ בוֹ לִכְלוּך,
וְטִשְטְשׁוּ צְבָעָיו בְּמַבָּט וּבְמַגַּע,
לָטְשׁוּ כַּף-הַמַּנְעוּל וְשִפְשְׁפוּ הַקָּת;
עַל הַמַּשְׁקוֹף הַדַּל אַבְקַת זָהֳמָתָם,
מַאֲוַיֵּי נָכְרִים וְטַעְמוֹ שֶׁל זָר,
תְּלוִּיים תַּבְנִית-קוּרִים קָשָׁה נֶאֱלָחָה,
וְאֵין בַּחֶדֶר כְּלוּם, דָּבָר אֵלָיו תִּדְבַּק
עֵינְךָ מִתּוֹך חִבָּה, זִכְרוֹן שָׁעָה יָפָה,
מְלַטַּפְתְּךָ בְּאוֹת וּבְרֶמֶז אוֹר אוֹ צְלִיל.

גַּם זֶה יָדוּעַ לִי: כִּי לְעוֹלָם אֲנִי
לִי בַּית לֹא אֶבְנֶה, וְלֹא תָגִיל עֵינִי
בִּדְפֹק מַעְדֵּר זָרִיז עַל סֶלַע, קַרְקָעוֹ
תְּגַל אֶת מַעֲרָהּ לִקְרַאת מַסַּד כָּבוּל;
לֹא אֲקַדֵּם בְּרָכָה כָּל לְבֵנָה עוֹלָה,
וְלֹא יָרֹן לִבִּי עִם גְּמָר סִפּוּן שָׁרִיר,
וְלֹא אֶזְכֶּה קַיֵּם מִצְוַת בִּנְיָן אַרְצִי.
אוּלַי כְּבָר לֹא כְּדָּאי: יָדִי עוֹד נְטוּיָה,
וַּבַמְּנוֹרָה עוֹד אוֹר, עַלִּיז, בָּהִיר, גָּדוֹל;
אַךְ מִי יֵדַע, הוֹי, מִי, אִם דַּי הַשֶּׁמֶן בָּהּ?

וְכֶרֶם לֹא אֶטַּע, לֹא אֲסַקֵּל, וּבוֹ
לֹא אֲשַלַּח צִנּוֹר לַמַּיִם הַמַּפְרִים,
כִּי לֹא אֶשְתֹּל שָׁתִיל, כִּי לֹא אֶכְאַב בְּצָמְאוֹ,
וְגַן קָטָן לֹא לִי, לֹא עַל חֶלְקָה שֶׁלִּי,
לִנְטוֹעַ בָּהּ מַטָּע אֲשֶׁר נָטְעָה אִמִּי
בְּאַהֲבָה וּבְשִׁיר אִשָּׁה רַעֲנָנָּה,
בִּגְמֹל אוֹן יִפְעָתָהּ עִם אֹשֶׁר אֵם-בָּנִים,
אוֹתָם פְּרָחִים צְנוּעִים, הָרִאשׁוֹנִים לְכָל
הֲמוֹן פִּרְחֵי עוֹלָם שֶפֵּאֲרוּ לִבִּי,
הֶעֱבִידוּנִי יוֹם, כִּשְּפוּנִי בַּחֲלוֹם.

וְלִי לוּ אַךְ שֻׁלְחָן! אוֹתָהּ פִּנָּה קְטַנָּה,
שֶׁבָּהּ אָדָם רָגִיל לְהִתְיַחֵד עִם אוֹר
עוֹלַם-כָּל-עוֹלְמוֹתָיו, מִתּוֹך נִיצוֹץ חַיִּים
שֶטֻּשְטְשׁוּ בְּאֵין-סוֹף, הֶגְיוֹן יְדִיד מִכְּבָר,
חֲזוֹן מוּרָם מֵעָם, פְּלִיט אֶבֶן אוֹ פְּלִיט גְּוִיל;
אוֹ בְּשָׁעָה בְרוּכָה בְּשֶׁפַע שֶׁל שִׁירָה
תָּקֶר-תְּפַך כַּגָּל מִתּוֹך נִגּוּן אִלֵּם
הַמְנַסֵּר בַּלֵּב, דּוֹרֵשׁ לוֹ הַמּוֹצָא,
וּבַעֲתֶרֶת אוֹן כְּדֵי לֵרָשֵׁם בְּיַד
קוֹדַחַת בְּגִילָה עַל-גַּב פִּסּוֹת נְיַר.

נָדַדְתִּי כָּל יָמָי, אוּלַי אָשׁוּב אֶדֹּד…
נִכְסֵי-דְלָא-נָיְדֵי לֹא לַנּוֹדֵד, לֹא לִי.
אִם לֹא שֻׁלְחָן שֶׁלִּי, יֻצַּב עֲלֵי שֻׁלְחָן
דָּבָר כֻּלּוֹ שֶׁלִּי, אִתִּי שׁוֹהֶה, נוֹדֵד,
יִסֹּך עָלַי מִמְסַךְ חֲלוֹם גַּן-בְּעָלָיו,
אוֹ יַעַטְפֵנִי צֵל אוּלָם בָּנוּ יָדָי,
יַבִּיט עָלַי – נִצָּב עַל כֵּן – דּוֹמֵם, אִלֵּם,
מִתּוֹך חִבָּה, מִתּוֹך לְטִיפָתוֹ רַכָּה, –
דָּבָר אֶחָד אֲנִי רוֹצֶה: עַל שֻׁלְחַָנִי
אַךְ אַנְדַּרְטָה אַחַת בָּאֶבֶן אוֹ בָעֵץ.

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה בַּזֶלֶּת מוּצָקָה,
שְׁחוֹר-שֶׁבִּשְׁחוֹר הַגּוּשׁ אֲכוּל אֵשׁ-בְּרֵאשִׁית,
כִּמְלֶאכֶת מֹף וְאַשּׁוּר – מַזְכֶּרֶת לְדוֹרוֹת,
לִהְיוֹת כָּל רֶשֶׁם פְּנֵי הָאִישׁ בּוֹ יֵחָרֵט
מַצָּק שֶׁל עוֹלָמִים, מַצַּק בַּרְזֶל וָאֵשׁ,
אַךְ כִּהְיוֹתוֹ גַּם הוּא – אָדָם בַּרְזֶל וָאֵשׁ,
מְחוֹקְקָם שֶׁל כָּל בָּאֵי עוֹלָם רָחוֹק,
לָדַעַת אֱלֹהִים פָּנִים אַך אֶל פָּנִים,
עֲנָק חוֹזֵי-תֵבֵל, חֲלוֹם תֹּם עֲלוּמָי,
נְבִיא מִדְבַּר פָּארָן, נְבִיא סִינַי – מֹשֶׁה.

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה מִנְּחֹשֶׁת קְדוּמִים,
אֲשֶׁר בָּהּ צָר מִירוֹן, וַחֲצוֹצְרוֹת יָוָן
הֵרִיעוּ בָּאִיִּים כָּבוֹד לְאַפּוֹלוֹן,
כָּבוֹד לִבְחִיר בָּנָיו, רִאשׁוֹן בִּמְשׁוֹרְרָיו,
מוֹשִׁיבִי האוֹלִימְפְּ הֲמוֹן אֵלִים נָאִים,
שְׁתוּם-עֵינַיִם זֶה חוֹזֶה עוֹלַם-יִפְעָה
לֹא רָאֲתָה עַד כֹּה כָּמֹהוּ עֵין רוֹאֶה,
הָאִישׁ אֲשֶׁר יָצַק מִלִּים כְּמַנְגִּינָה
מִכֶּסֶף-רְנָנוֹת, מַכְתִּיר עֲלֵי-דַּפְנָה
לָעַד לֹא יִבֹּלוּן, אֲשֶׁר קֹרָא הוֹמֵר.

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה מִשֵּׁישׁ פֶּנְטֵלִיקוֹן,
מִמַּרְמְרָה קְדוֹשָׁה הֲרַת אֵלֵי יָוָן,
כָּבְשָׁה יַד פִידִיאַס, אוּלַי זַכָּה עַד-דָּי,
אוּלַי רַבָּה בְּחֵן, תִּתֵּן בִּטּוּי נָכוֹן
לַדָּר עִם כֶּסֶף-עָב, נוֹגֵעַ פִּי תְּהוֹם,
מַשִּׂיג אֱמֶת-הַהוֹד, תוֹפֵס הוֹד-הָאֱמֶת,
מַעְיַן חָכְמָה וָאוֹר לְדוֹר רָחוֹק מִדּוֹר,
חוֹקֵר רִגְשֵׁי אֱנוֹשׁ וּמַלְכֻיּוֹת אָדָם –
עַל מֵצַח אֶל שָׁלֵו וּבְעַיִן רוֹאָה-כֹל
שֶׁל גְּאוֹן הַמַּחֲשָׁבָה, רֹאשׁוֹ שֶׁל אַפְּלָטוֹן.

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה אַלּוֹן עֵץ אוֹדֶנְוַלְדְּ
וּפְסֹל אֶת גֵּטֶה לִי בְּיָד עַזָּה-רַכָּה,
יְפֵה רוּחַ וּגְוִיָּה, תִּפְאֶרֶת הָאָדָם.
עֵינַיִם תִּקְרַע לוֹ לִקְלֹט תֵּבֵל כֻּלָּהּ
עִם לֵב יָבִין חָזוּת דּוֹר מֵת וְדוֹר עוֹלֶה
חוֹבֵק זְרוֹעוֹת עוֹלָם, חוֹבֵב חִידַת שְׁמָשׁוֹת,
פּוֹתֵר הָגוּת הַגָּל, סָח פֶּלֶא אִילָנוֹת,
עָמוּס מִסְתְּרֵי כָל-חָי, דּוֹבֵר עִם הַדּוֹמֵם
וְתָר צְפוּנֵי דוֹרוֹת בְּעֶצֶם חֲטוּבָה,
מַעְיַן שִׁירָה רַבָּה, עֵר לַהוֹלֵךְ וְלַבָּא.

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה בַּרְזֶל-סִיגִים עָמוּם,
עֵר לַנּוֹגֵעַ בּוֹ, עוֹנֶה בְּקוֹל הֵדוֹ
כַּהֵד אֲשֶׁר חָיָה בְּלִבּוֹ זֶה הַגָּדוֹל
לַצַּעַר וְלַגִּיל, לָאֹשֶׁר וְלַכְּאֵב,
לָאַהֲבָה, לַבּוּז, שִׂנְאָה וְרַחֲמִים
שֶׁל מֶלֶך רָד בָּעָם וּצְעִיר הַקַּבְּרָנִים,
לֵיצָן וְלֵב-חָכְמָה, רוֹצֵחַ בְּעַד מְחִיר,
הוֹלֵל, רוֹדֵף-כָּבוֹד, מַלְכָּה, נָשִׁים הוֹלְלוֹת,
בֶּן-מֶלֶך בְּחִיר-אָדָם אוֹ יְהוּדִי מֻרְדָּף:
בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב, וְאֵין בִּלְתּוֹ – שֶקְסְפִּיר.

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה מֵאֶבֶן יְהוּדָה,
קָשָׁה כַּחַלָּמִישׁ, תּוֹסֶסֶת בְּדָמִים;
קָשֶׁה בִּפְנֵי גְּדוֹלִים וְלֵב שׁוֹתֵת דָּמָיו,
שִׁכּוֹר מֵחֶזְיוֹנוֹת, מִצֶּדֶק רָם עַל כֹּל;
הַר גַּעַשׁ, הַר פּוֹלֵט בְּרַד אֶבֶן יְקָרָה,
רַב-מָג בְּקֶסֶם נִיב וְהֶגֶה לֶהָבוֹת,
חוֹלֵשׁ עַל רְעָמִים יַתִּיז פִּיו הַקָּדוֹשׁ;
שׁוֹבֶה אֻמּוֹת-עוֹלָם בְּכֶשֶף זַעְמוֹ,
נְגִיד חוֹזֵי-חָזוֹן – תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה
דְּמוּת מְנַחֵם עַמִּי יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ.

תֵּעָשׂ הָאַנְדַּרְטָה שֶׁנְהָב-הִנְדּוּ עַתִיק
שֶׁהֶעֱלָה צָהֹב, כִּבְשַׂר שְׁזוּף-חַמָּה,
דְּמוּת הָעַשְׁתֹּרֶת לִי, לוּטָה שְׂמָלוֹת כֻּלָּהּ,
אַדֶּרֶת כְּבֵדָה שָׁבְלָהּ נוֹשֵׁק קַרְסֹל;
"לֹא יִרְאֶנָּה וָחָי"! כָּל קֶפֶל – רֶמֶז חָי,
כָּל קֶמֶט – הֶגֶה אֵשׁ, וּבְתַאֲוַת הֶפְקֵר
מָתְנַיִם וְיָרֵך וְשַׁד טֶרֶם יִתְגָּל,
בְּמִשְׁמַעַת אֵיתָנִים, שֶׁנִּקְדְּשוּ בֶּחָי,
נִצֶּבֶת בַּהֲדַר יָפְיָהּ, בְּחַג פֻּלְחָן – – –
אֲנִי – לִי מִשֶּׁלִּי אֵין כְּלוּם, אַף לֹא שֻׁלְחָן!

 ירושלים (קאטאמון) – תל-אביב, 18.9.1937