אובמה ואיראן: 'המלחמה הקרה' כאופציה שלישית

בעוד שאיראן מהדקת את אחיזתה באמריקה הלטינית, ומציבה איום ממשי על מפתנה של ארצות-הברית, בוחר ממשל אובמה לשגות באשליות של הסכם ז'נבה • אימוץ של אסטרטגיית 'מלחמה קרה', ישבור את איראן מהר ממה שחושבים • האור בקצה המנהרה נמצא בהצעת החוק של הסנאט

הנשיא אובמה ודובריו הבהירו לאחרונה שהסכם ז'נבה וההקלות בסנקציות הכרוכות בו היוו את האלטרנטיבה היחידה למלחמה, כך שמן ההכרח לתת לתהליך הדיפלומטי את מירב סיכויי ההצלחה. הנשיא עומד על מדיניות זו, גם במחיר התנגשות חזיתית אפשרית עם הקונגרס. הוא אף הבטיח להטיל וטו על הצעת החוק בסנאט להקשחת הסנקציות, במקרה של כישלון המשא-ומתן על הסכם קבע. שופרו של הממשל, העיתונאי תומס פרידמן מהניו-יורק טיימס, אף ייחס להסכם ולתהליכים שיבואו בעקבותיו את הפוטנציאל להביא ל"שינוי אבולוציוני במשטר האיראני" ול"סיום המלחמה הקרה בין ארה"ב לאיראן, שהקשתה על שיתוף פעולה בינינו בנושאים אזוריים".

אלו כמובן דברים יפים, שיש בהם לשכנע את הקהל המערבי שבע המלחמות והעימותים. הבטחות בדבר עתיד טוב יותר תמיד משכנעות יותר מנאומי "דם, יזע ודמעות", אך בדיקה קצרה מגלה כי טיעונים אלו לא עומדים במבחן המציאות, ואינם יכולים להביא לעצירת תכנית הגרעין האיראנית.

ככה לא עושים "מלחמה קרה"

ראשית, מערכת היחסים בין איראן וארצות-הברית תחת ממשל אובמה, איננה דומה למלחמה הקרה הבין-גושית. בשנים האחרונות רק צד אחד במאבק זה משתמש בבני חסות וצדדים שלישיים לנהל את מלחמותיו ולהפיץ את מרכולתו האידאולוגית ברחבי תבל – כשם שפעלו הצדדים הניצים במהלך המלחמה הקרה – והצד הזה איננו ארצות-הברית. ממשל אובמה גם נמנע מהשקעת מאמצים מיוחדים בבלימת מאמצי האיראנים לבסס דריסת רגל והשפעה באזורים שונים בעולם, ובכלל זה אמריקה הלטינית. ריגול ולוחמת סייבר במסגרת "מלחמת הצללים" נגד איראן, לכשעצמם, אינם מעידים על אסטרטגיית "מלחמה קרה".

יתרה מכך, השימוש במונח ההיסטורי "המלחמה הקרה", מניח כי לארצות-הברית ולאיראן מעמד של מעצמות-על שוות בכוחן, המנהיגות גושי מדינות ושרויות במאבק אידאולוגי חובק עולם, והנמנעות ממאבק צבאי ישיר רק בשל מאזן אימה הדדי. במציאות, לדברים אלו אין שחר: מדובר במדינה סוררת ותומכת-טרור בעלת שאיפות הגמוניות אזוריות, ומהעבר השני ניצבת מעצמת-על שביכולתה לשים את איראן במקומה. למרבה הצער, נדמה שלהנהגת ארצות-הברית אזלה האמונה: לא ביכולתה הפיזית, אלא בתפקידה ההיסטורי ובחובתה המוסרית לעשות זאת.

מלחמה קרה אמתית

למרות האמור, ארצות-הברית אכן יכולה לבחור באסטרטגיה של "מלחמה קרה" אמיתית, על כל רבדיה האזוריים והגלובליים, נגד המשטר האיראני. זוהי משימה ברת-ביצוע שאיננה בחזקת "יש מאין", המורכבת ממהלכים שנוסו במהלך המלחמה הקרה במאה העשרים. בהינתן פערי העוצמה בין שתי המדינות, השימוש באסטרטגיה זו יוביל לתוצאות מידיות.

ראשית, על ארצות-הברית להבהיר כי הרפובליקה האסלאמית היא אויבתה האידאולוגית המרכזית. להבנה זו מספר נגזרות, כאשר הראשונה שבהן היא הצבת הפלת המשטר כמטרה לגיטימית, העומדת בפני עצמה ואיננה קשורה רק לעצירת תכנית הגרעין.

ארצות-הברית הרי תמכה בקבוצות חמושות ובהפיכות, שהפילו משטרים אשר היוו איום ביטחוני קטן בהרבה מתכנית הגרעין והטילים האיראנית (ותמיכתה בטרור), ובכללן ההפיכה ב-1953 שהפילה את ראש ממשלת איראן דאז, מוחמד מוסאדק. אימוץ מטרה זו תחייב את הממשל האמריקני לנקוט מספר פעולות במישור התקשורתי, כאשר החשובה והמיידית שבהן היא שימת קץ לשתיקתה המביכה נוכח הדיכוי האלים של "המהפכה הירוקה" ב-2009, מאסרם המתמשך של מנהיגיה מיר חוסיין מוסאויי ומהדי כרובי, ומאסרם והוצאתם להורג של רבים ממנהיגיה האחרים. עליה להביע תמיכה פומבית באופוזיציה האיראנית.

כמו כן, על ארצות-הברית להוקיע ולהציב במרכז הבמה התקשורתית העולמית את הפרות זכויות האדם המאסיביות שמבצע המשטר תחת הנשיא ה"מתון" רוחאני (370 הוצאות להורג בחצי השנה הראשונה לכהונתו), ובכללן דיכויי המיעוטים האתניים (באלוצ'ים, כורדים וערבים) הדתיים (בהאים ונוצרים) וההומוסקסואלים, ולקרוא לשחרורם של אלפי האסירים הפוליטיים. תמיכה פומבית והוקעה שכזו תעניק רוח גבית לפעילי התנועה הירוקה, שממנה כה חושש המשטר. ביטוי לחשש זה ניתן לראות גם באיסור שהטיל על עשרות מועמדים המזוהים עמה מלהתמודד בבחירות לפרלמנט במאי, ובפיזור התקהלויות קטנות ביותר פן יהפכו להפגנות רחבות-היקף. די לנו להיזכר בשמחה ובעידוד שאותן שאב האסיר נתן שרנסקי, לדבריו, כששמע בתאו על נאום "אימפריית הרשע" המפורסם של הנשיא רייגן לפני 30 שנה, על מנת להבין את חשיבות הצעד.

בפן הצבאי האזורי, לרשות ארה"ב עומדים מספר צעדים משלימים אפשריים, הכרוכים בתפיסת איראן כאיום אזורי הנסמך על שלוחות הטרור השיעי ומשמרות המהפכה. בראש ובראשונה, חידוש התמיכה הכספית, הלוגיסטית והמודיעינית בארגוני האופוזיציה החמושים, יכולה בהחלט לאותת לאיראנים על רצינות כוונותיה של ארצות-הברית, ולהוות מהלך משלים לתמיכה בתנועה הירוקה ובמתנגדי משטר בלתי-אלימים.  גם אם לא יעלה בידה של ארצות-הברית להפיל המשטר, תמיכה בארגונים אלו תשלח מסר ברור ותקיף, ותשמש כמנוף לחץ שילווה את המשא-ומתן על תכנית הגרעין.

שחקן מפתח נוסף: הכורדים

מהלך חשוב נוסף הוא תמיכה במובלעת הכורדית המתהווה בצפון וצפון-מזרח סוריה; תמיכה בכוחות הכורדים הפרו-מערביים בעיקרם – הנלחמים הן נגד כוחות משטר אסד והן נגד הארגונים הג'יהאדיסטים השונים – תוכל להוות אלטרנטיבה לתמיכה השנויה במחלוקת בארגונים הסוניים, ואף לעזור להפוך את המובלעת לבסיס עתידי לישות מדינית סורית פרו-מערבית. אך יתרה מכך, עצם התמיכה במורדים הכורדים תשלח מסר ברור וכפול להנהגה האיראנית, הן על רצונה של ארצות-הברית למנוע את ניצחונו של משטר אסד, והן על האפשרות לנקוט מדיניות דומה באיראן, שמתמודדת, כאמור, עם ארגונים חמושים משורות המיעוטים האתניים השונים (כולל הכורדים),  המרכיבים כ-40% מאוכלוסייתה.

נקל יהיה בידי האמריקנים להסיט מספר מל"טים מתקיפותיהם נגד אנשי אל-קעאידה בתימן, לתקיפת המורדים השיעים החותיים הנתמכים בידי איראן, שנלחמים בצבא תימן ובסעודים באזור צפון תימן. השנה, אגב, דווח שעשרות מהם נלחמים בהוראת איראן לצד החיזבאללה בסוריה. מעבר לכך, צעד נוסף שיכול היה לנקוט ממשל אובמה, הוא התניית משלוחי הנשק לממשלה העיראקית, המיועדים ללחימה באל-קאעידה, בהתחייבות להגן על כ-3,000 אנשי ארגון האופוזיציה האיראני מוג'הדין אל-חאלק, שנותרו בשני בסיסים באזור בגדד וממתינים ליישוב מחדש כפליטים מחוץ למזרח התיכון. 52 מתושבי אחד הבסיסים, קמפ אשרף, נטבחו בידי כוחות עיראקיים בספטמבר השנה, במה שדווח כפעולה בהכוונה או אף בהשתתפות פעילה של משמרות המהפכה האיראניים.

צעד נוסף שאותו יכולה ארצות-הברית לנקוט הוא בחינה מחדש של הסיוע הצבאי לצבא לבנון, בעקבות חדירת אנשי חיזבאללה לשורותיו, שאת תוצאותיו העגומות ניתן היה לראות בפיגוע הירי שבו נהרג חייל ישראלי מאש חייל צל"ב.

על מנת למנף ככל האפשר את אסטרטגיית ה"מלחמה הקרה", על ארצות-הברית לפתוח חזית נוספת באזור שבו פעלה ללא לאות בימי המאבק הבין-גושי: אמריקה הלטינית. תחת אחמדינג'אד, קשרי איראן עם מדינות אמריקה הלטינית הסוציאליסטיות וה"אנטי- אימפריאליסטיות" (ובראשן וונצואלה, קובה, בוליביה, אקוודור וניקרגואה) פרחו ושימשו לצרכי הקלה על בידודה הבינלאומי, השגת חומרי גלם ובכללם אורניום, הלבנת כספים ואף הקמת בסיסי אימונים לפעילי טרור. בד בבד, חיזבאללה ביסס רשת ענפה של קשרים עם קרטלי סמים בקולומביה ובמקסיקו, דרך קהילות המהגרים הלבנונים במדינות האזור. כיום, חלק ניכר מהכנסות הארגון מגיעות מעסקאות הסמים והנשק ב"חצר האחורית" של ארצות-הברית.  טוב יהיה אם ארצות-הברית תכיר בחשיבות האיום האיראני על מפתנה, ותחל בפעילות אכיפה וסנקציות ממוקדות נגד מקורות המימון הנ"ל, דוגמת קרטל הסמים המקסיקני Los Zetas ובנקים וונצואליים ואקוודוריים.

הסיכוי שממשל אובמה יאמץ בעתיד הקרוב אסטרטגיית "מלחמה קרה" כמתואר קלושים. על מנת לעשות זאת עליו להודות בכשל הלוגי הבסיסי של הסכם ז'נבה, הברור לעין: הממשל מודה בכך שלחץ הסנקציות בלבד הוא שאילץ את איראן להגיע לשולחן המשא-ומתן, אך גורס שדווקא כעת, לאחר חתימת ההסכם – במקום לשמר ואף להגביר את הלחץ לשם השגת ויתורים איראנים מוחשיים – יש למנוע הפעלת כל לחץ נוסף ואף להקל על הסנקציות הקיימות, על מנת שלא להבריח את האיראנים מהמשך התהליך. כשל לוגי כבר אמרנו? החלטה על הפלת המשטר תהווה מפנה של 180 מעלות מהצהרתו של הנשיא אובמה בפני עצרת האו"ם בספטמבר השנה, לפיה ארצות-הברית איננה מעוניינת בהחלפת המשטר. בנוסף, במקום הגברת הלחץ האמריקני על חיזבאללה, אנו מדווחים על מגעים עקיפים עמו ברוח הדטנט האיראני-אמריקני. אך נקודת אור נראית באופק, בדמות הצעת החוק בסנאט להחזרת והחרפת הסנקציות במקרה שאיראן תפר את תנאי הסכם ז'נבה בתקופת המשא-ומתן על הסכם הקבע, תפר את הסכם הקבע, או במקרה שלא יושג הסכם. ה-Nuclear Weapon Free Iran Act of 2013 אף כורך ספציפית את הטלת הסנקציות בתמיכה ומעורבות של איראן וחיזבאללה בטרור, בתמיכתן במשטר אסד ובהפרות זכויות אדם.