ביקורת ספר: קנאי – חייו וזמניו של ישו מנצרת, רזה אסלאן

רזה אסלאן, קנאי: חייו וזמניו של ישו מנצרת, רנדום האוס, 2013 (אנגלית)

העובדה שהחוקר האמריקני רזה אסלאן הוא מוסלמי אינה אמורה לגלם תפקיד בספרו • אולם קשה להתעלם ממנה כאשר מגלים כי מה שאמור היה להיות מחקר אקדמי שקול על חייו של ישו, אינו אלא ספר המהווה מתקפה של ממש על יסודות הנצרות ואף טומן בחובו מסרים אנטי-יהודיים • יתכן כי בכך אסלאן אף חצה גבולות אקדמיים מקובלים ועורר מחדש פולמוס בין-דתי

ספרו של הסוציולוג ד"ר רזה אסלאן יצא לאור בתחילת שנת 2013 ועורר דיונים רבים, בעיקר לאחר ראיון שנוי במחלוקת שנערך עמו ברשת החדשות השמרנית 'פוקס ניוז', לקראת סוף חודש יולי. הנקודה החשובה והמרכזית בספרו של אסלאן היא תיאורו של ישו כמנהיג שאינו בוחל באמצעים, ובכלל זה אינו נרתע מהשימוש בכוח כדי להשיג את מטרותיו הפוליטיות. ומה היו מטרותיו, על-פי הספר? להשתלט על ירושלים ולהפוך למלך ישראל.

המסר שמעביר המחבר בספרו סותר את המסרים העיקריים והמוכרים, כפי שהופיעו בכתבי הקודש הנוצריים: במקום הקריאות לאחווה ושלום, שרוב החוקרים סבורים שאלו הם הרעיונות המרכזיים של ישו, מבליט אסלאן קנאה דתית ואלימות בהן דגל, כביכול, ישו.

כך למשל, כאשר ישו נשאל האם יש לשלם מס לקיסר הרומי (מה שהיה למעשה המבחן האם הוא שייך ללאומנים הקנאים אם לאו), ישו מבקש שייתנו לו מטבע רומי עם דמותו של הקיסר (עמ' 106), ועונה את תשובתו המפורסמת: "תנו לאל את אשר לאל ולקיסר את אשר לקיסר". במשך דורות פירשו אבות הכנסייה, וגם החוקרים, את תשובתו כסימן לניתוקו של ישו מענייני העולם הזה. אסלאן, לעומת זאת, רואה במעשה את הצטרפותו של ישו לצד הקנאים, בכך שהוא מורה שלא לשלם מס לקיסר.

למרות שקנאי – חייו וזמניו של ישו מנצרת הינו ספר קריא מאוד, מסקנותיו גורפות בצורה מוגזמת עבור ספר שמתיימר להיות אקדמי. אמנם היו מי שהעלו את הספר על נס, לאור תרומתו להבנת ישו בתוך ההקשר ההיסטורי בו פעל, אולם אין תימה על כך שבאקדמיה היו גם רבים שהתייחסו אליו בביטול. זאת בנימוק שמסקנותיו אינן מבוססות ושלמחבר כלל אין את הרקע האקדמי המתאים לערוך מחקר כזה, בהתחשב בתחום בו הוא התמקצע.

חותר תחת יסודות הנצרות

כל זה לא מנע מהספר להפוך לפופולרי ביותר בציבור הרחב ולשבור את כל שיאי המכירות בקטגוריית 'דתות', מעל ומעבר למצופה. מדוע? ובכן, מה שבולט בספר הזה לעומת ספרים דומים העוסקים בנושא, הוא העובדה שלראשונה מחבר מוסלמי, שאינו מסתיר את דתו, כתב ספר שחותר תחת יסודות דת מונותאיסטית אחרת. מלבד כישרונו הספרותי ויכולתו של המחבר לשווק את עצמו, כנראה זאת הייתה הסיבה העיקרית להתעניינות הקהל הרחב בספר ולשבירת שיאי המכירות.

כאן המקום לומר כמה מילים על המחבר. רזה אסלאן נולד באיראן ב-1972, משפחתו ברחה משם עם פרוץ המהפיכה האסלאמית ב-1979 והתיישבה באמריקה. לדבריו, בגיל 15 בערך הוא נמשך לנצרות האוונגליסטית ואכן התנצר בשלב מסויים, אולם כעבור זמן-מה חזר בו ושב לחיק האסלאם. הוא כתב עבודת דוקטורט בנושא הג'יהאד באחת האוניברסיטאות באמריקה וכיום מלמד באוניברסיטה במדינת קליפורניה. אפשר להגדיר אותו כחוקר מוסלמי בעל חינוך מערבי מודרני.

העובדה שאסלאן מציג את אבי ומייסד הנצרות באופן שסותר את יסודות האמונה הנוצרית, בשילוב של דתו של מחבר הספר, יש בהם כדי להצביע על פתיחת חזית אסלאמית נוספת נגד היסודות הדתיים של המערב. הפעם הדבר נעשה באמצעות ספרות אקדמית-למחצה, שכתובה באנגלית רהוטה. אמנם המחבר נזהר מלשרבב מסרים אסלאמיים בטקסט שלו, אך עצם העובדה שהוא מכריז שוב ושוב על כך שהוא מוסלמי מאמין מעבירה מסר די ברור לקורא. תובנות אלו מאפשרות לנו להבין טוב יותר את ההתמרמרות והתסכול של הנוצרים האדוקים מהספר, כפי שבאו לידי ביטוי באותו ראיון ב'פוקס ניוז'.

מסרים אנטי-יהודיים סמויים

נקודה נוספת אליה יש להתייחס כשעוסקים בספרו של אסלאן היא יחסו ליהודים. על פניו, הוויכוח סביב הספר ניטש בין הנוצרים למוסלמים, וליהודים אין כל נגיעה בו. אלא שאם נעמיק בספרו של אסלאן, נבין שסברה זו אינה נכונה – הנצרות קשורה קשר הדוק ביותר לעברה היהודי, והמחבר ממחיש זאת היטב בספר בכמה וכמה הזדמנויות.

מובן שמדובר בסופר שפונה לקהל-יעד מערבי, אולי גם נוצרי ברובו, לכן לא נמצא בספרו טענות – השכיחות למדי בעולם הערבי של ימינו – שבית המקדש היהודי לא היה קיים. הטיעונים של רזה אסלאן הרבה יותר מעודנים. לטענתו, לשם השגת מטרותיהם נהגו ישו ואנשיו באלימות, כפי שהיה נהוג אצל היהודים באותה תקופה וכן מימים-ימימה. כדי להוכיח זאת, אסלאן מונה רשימת ארוכה של יהודים שנהגו באלימות כלפי יריביהם, הכוללת למשל את אליהו הנביא. ישו היה גם הוא יהודי הדוק, שניהל את חייו לפי חוקי התורה, ומכאן, לשיטתו של אסלאן, דגל באי-סובלנות קיצונית כלפי הלא-יהודים, האופיינית לתורה.

מסקנת המחבר ברורה: ישו היה יהודי טיפוסי. זאת בהחלט התקפה על היהדות, אם כי היא משחקת תפקיד שולי בעלילת הספר. ניתן לומר כי התקפות מתוחכמות כאלו, שמופנות קודם כל נגד הנצרות אבל פוגעות בצורה מוסווית ועקיפה גם ביהדות, מעמידות את היהדות לצד הנצרות אל מול מתקפה אינטלקטואלית מצד האסלאם.

שובו של הפולמוס הבין דתי

ספרו של רזה אסלאן מפר כמה כללי מחקר המקובלים בעולם האקדמי ברחבי העולם, ולמעשה מקים לתחיה תחום עתיק של פולמוס בין דתי ציבורי.

העולם האקדמי נהנה לרוב מחופש הביטוי, במסגרתו יכולים החוקרים לדון למעשה בכל נושא וליהנות מחסינות מביקורת. ועדיין, קיומם של גבולות מסוימים, שמקורם בתקינות הפוליטית (הדת השלטת במערב), מקובל בקרב חלק גדול מהחוקרים, אף-על-פי שהם לא כתובים בספר חוקים כלשהו. נורמה רווחת באוניברסיטאות בחו"ל, היא שחוקר המאמין בדת אחת לא יעסוק בחקר ביקורתי של דת אחרת, כיוון שמחקריו עלולים לשקף דעות קדומות שלו. יתרה מזו, יש חלק מהחוקרים שאף מגדילים לעשות ונרתעים ממתן גושפנקא אקדמית אפילו לאיש דתי שחוקר את דתו שלו, היות וגם פה מערכת ערכים דתית עלולה לפגוע לכאורה באמינות ממצאיו.

אמנם ישנם תחומים רבים הנמצאים בתווך בין הדתות או נושאים המשותפים להן, שם ישנו טשטוש מסוים של הגבולות. ולמרות זאת, אין זה מקובל שמחקריו של איש אקדמיה מדת אחת יחתרו בצורה גסה תחת יסודות דת אחרת שהוא חוקר. אסלאן עונה בדיוק להגדרות אלו: הוא חוקר שמזוהה חד-משמעית עם דת מסויימת, הכופר בנורמות האקדמיות המקובלות וחותר בצורה ברורה תחת היסודות הדתיים של של (לפחות) דת מונותיאיסטית אחת.

האסלאם נהנה מחסינות

נקודה אחרונה הראויה לציון היא יחסה של האקדמיה לדתו של אסלאן. זו דוגמה מצויינת להתנהגות האקדמית המתוארת לעיל: על-פי רוב, כמושא מחקר, דת האסלאם חסינה יותר מפני ביקורת, מאשר היהדות והנצרות. גם כשהיא סופגת חיצי ביקורת, נהוג לסווגם כחקר אנטישמיות יותר מאשר כחקר האסלאם. כך למשל, קשה עד בלתי-אפשרי למצוא ספר אקדמי על האסלאם בתחום 'לימודי השנאה' (Hate Studies), תחום מחקר שעניינו התחקות אחר מקורות שונים שיש בהם הסתה וקריאות לאלימות.

חוקרים מערביים רבים, כולל יהודים, עוסקים אמנם בחקר האסלאם, אך הנטייה היא להתרכז בדברים שמגשרים בין האסלאם לבין העולם המערבי כמו 'הומניות שבאסלאם', 'איסור הרע שבאסלאם' או בנושאים ניטרליים ונטולי עמדה פוליטית כמו 'מוות ותחייה בחשיבת האסלאם'. מה סיבת האיפוק הזה? נראה שהדברים קשורים ליחס הסלחני לאסלאם בחברה המערבית של היום שנובע מהכרה בו כדת של העמים המקופחים. כמו כן ברור גם שזהו נושא מסוכן, מפני שיש מוסלמים שמוכנים לפגוע במי שייחשב על ידם כפוגע בכבוד דתם.

לאור כל האמור, יתכן כי ספרו של אסלאן יהווה נקודת מפנה מסויימת בכללי המשחק של חקר הדתות באקדמיה. אולי הם יחולו על שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות, אולם יותר סביר להניח כי האקדמיה תמשיך לסבול פריצות שכאלה רק מכיוון אחד.

ד”ר קיריל פפרמן עובד במרכז הרוסי לחקר השואה, מלמד באוניברסיטה הממלכתית הרוסית במוסקבה וחבר בוועדה לציון חסידי אומות העולם.