מה משותף להיפים של שנות השישים, לאינטלקטואלים הפוסט-מודרנים ולמשתמשי האינטרנט של המאה ה-21? • מהו מרד האינפנטילים? • מהי דיקטטורה סנטימנטלית? • אלון מזרחי יוצא להחזיר את היוזמה האינטלקטואלית, שהושארה בידי השמאל, אל הימין התרבותי-שמרני • על הדרך הוא מנפץ כמה תפיסות מושרשות לגבי תנועות תרבותיות מוכרות וטובע מונחים חדשים לצורך פרשנות תרבותית רעננה אף אחד לא מסביר […]
מה משותף להיפים של שנות השישים, לאינטלקטואלים הפוסט-מודרנים ולמשתמשי האינטרנט של המאה ה-21? • מהו מרד האינפנטילים? • מהי דיקטטורה סנטימנטלית? • אלון מזרחי יוצא להחזיר את היוזמה האינטלקטואלית, שהושארה בידי השמאל, אל הימין התרבותי-שמרני • על הדרך הוא מנפץ כמה תפיסות מושרשות לגבי תנועות תרבותיות מוכרות וטובע מונחים חדשים לצורך פרשנות תרבותית רעננה
אף אחד לא מסביר לך לקראת מה אתה הולך לפני שאתה נולד: אתה מגיע לעולם הזה בגפך, שלא על דעתך, והמציאות תוכפת בצורה כזו שאתה צריך להתחיל לגבש מסקנות די מהר ודי בעצמך. ומכיוון שהעולם מתרחב בד בבד עם גדילתך (התרחבות התפיסה היא התרחבות העולם המוכר) חלה עליך החובה, או המטלה, לחזור ולהסביר לעצמך את הדברים שעיניך רואות כדי שלא תתהלך בעולם של תוהו ובוהו מקרי.
הדברים שיש לדעת הם אינסופיים: מבנה התא והמולקולה, תכונות החומרים והרכבם, מפת היקום, התפיסה האנושית. רבות מספור הדרכים שבהן יכולה הסקרנות האנושית ללכת: עבורי התרבות האנושית היא המרתקת מכולן. היא מקפלת לתוכה את כל שאר התופעות האחרות.
ולא שגלקסיות הענק או צורות החיים היחודיות למעמקי הים קיימות בגלל שאנחנו יודעים שהן קיימות, אלא שהתרבות שבתוכה אנו חיים תקבע במידה רבה אם נדע שיש דברים כאלה ואיך נתייחס אליהם. או לאדם אחר, לחיה בטבע, לכוכבים בשמיים, לעונות השנה, לבן משפחה, ליריב עסקי, לנידון אם אנחנו שופטים ולמורה בבית הספר אם אנחנו תלמידים. ואם ישנה הגדרה למונח "תרבות” הרי שהיא זו: תרבות הינה כלל הדרכים בהן בני אדם במקום, בקבוצה או בזמן מסויימים מתייחסים לכלל הדברים שהם מבינים כמציאות.
המחקר המדעי, התפיסות הלאומיות, הגישה הכלכלית, המשפט, האומנות, יחסי שכנים – כולם ביטויים של אותה מערכת מורכבת של תפיסות שנקראת תרבות ולכן, לטעמי, מי שרוצה להבין את המהלכים הפנימיים של כל תחום פעילות אנושי חייב לעשות כך מתוך הבנה גדולה יותר של התרבות שבתוכה התהליכים האלה מתרחשים.
אבל לא דיבור כללי על תרבות מופשטת הוא מענייננו הפעם, אלא התרבות הזו הנוכחית שבתוכה אנחנו חיים ופועלים. ובמסגרת הניסיון להבין את התרבות שאנחנו חיים בה – התרבות המערבית של חצי המאה האחרונה לערך – אני רוצה להציע כאן שני מונחים שלעניות דעתי יכולים לתרום רבות להבנה של התרבות הזו.
שני המונחים האלה, הראשון מרד האינפנטילים, והשני, הדיקטטורה הסנטימנטלית, הם קשורים אך נפרדים ומקפלים בתוכם תפיסה שלמה של הדינמיקה התרבותית בדורות האחרונים במערב ויקשה להסבירם באופן מלא במאמר קצר אחד. לכן ייפרשו כאן הקווים הכלליים והמאפיינים המרכזיים שלהם, מתוך כוונה לחזור אל המונחים האלה ואל הביטויים הרבים שלהן בעתיד, להאיר, לבאר ולהרחיב.
מרד האינפנטילים
השימוש במונח "אינפנטילים", במובן של ילדותיים, לא נועד דווקא כדי לעורר את הגיחוך ששימוש במילה הזו בדרך כלל מעורר, אלא להמחיש את אופני החשיבה הילדותיים המאפיינים את התנועה המדוברת.
מה מאפיין חשיבה של ילד? ישנן תשובות רבות ומורכבות לזה. אמנה כאן ארבעה מרכיבים מהותיים וקלים לזיהוי בחשיבה ילדית (וילדותית). המרכיב הראשון הוא אסוציאטיביות בלתי נשלטת. שרשרת מחשבות של ילד, להבדיל מזו של אדם בוגר, איננה בנויה מרצף של טיעונים או התרחשויות הקשורים ביניהם בצורה לוגית (ולכן מאפשרים הבנה של סיבתיות) אלא מאוסף של מטעני דמיון קטנים המחוברים בדרך מסתורית-עצבית כלשהי במוחו של הילד. לכן מבוגר יכול להסביר דברים בצורה הגיונית וילד לא. מאפיין החשיבה הילדי השני איננו זקוק להסבר והוא ערבוב דמיון ומציאות. המאפיין השלישי הוא חוסר סבלנות. ילד אינו יכול לחכות להתבררות עניין: הוא זקוק להסבר עכשיו. המאפיין הרביעי והאחרון הוא חוסר יכולת לשיפוט מוסרי. לילד אין את המנגנונים הנפשיים והשכליים המאפשרים להבחין בין טוב לרע. הוא לא מתקומם נגד עוול ולא נהנה מעשיית טוב באופן טבעי: אלה דברים שיש ללמד אותו.
אסוציאטיביות יתרה, בלבול בין דמיון ומציאות, חוסר סבלנות והיעדר שיפוט מוסרי הם איפוא מאפיינים ראשונים במעלה של חשיבת ילד. טענתי היא שתכונות אלה מאפיינות כמה מהתנועות התרבותיות המשמעותיות ביותר בזמן התרבותי שאנחנו חיים בו ומושפעים ממנו. כדי להיווכח בטענתי זו, הבה ונפנה מבט לשלוש תנועות תרבותיות חשובות ביותר במערב של חמישים (וקצת יותר) השנה האחרונות: הראשונה היא התנועה ההיפית בארה”ב של שנות החמישים והשישים, השניה היא הפוסטמודרניזם, השלישית היא הדינמיקה של המרחב האינטרנטי.
היריעה קצרה כאן מכדי לבחון את שלוש התופעות האלה במשהו שאפילו מזכיר מבט יסודי, אולם גם לתנועות תרבותיות גדולות יש הגיון פנימי מרכזי שניתן לניסוח בלי להזדקק לכרכים שלמים. במובן של שלוש התנועות המדוברות הייתי רוצה להתייחס לאספקט אחד מסויים שלהן, שחוזר ומופיע בכולן ולדעתי מקובל מאוד בהתייחסות לתופעות האמורות. האספקט הזה הוא המרד נגד מסגרת תרבותית-רעיונית כובלת וקודמת.
במובנים כלליים ופשטניים כשם שהם בעלי תוקף, תנועת ההיפים בארה"ב (שאני כולל בתוכה, לצורך העניין ובין השאר גם את תנועת ההתנגדות למלחמת וויטנאם, את התפשטות השימוש בסמים ואת הרוקנרול שצמח איתה וממנה) הייתה מרידה נגד תפיסת העולם הבורגנית של שנות החמישים המוקדמות באמריקה שלאחר מלחמת העולם השניה. אמריקה הזו, הפטריוטית, זו שהייצור התעשייתי והשגשוג הכלכלי מגיע בה לשיא, יחד עם המודל המודרני של המשפחה, דהיינו גבר מפרנס אחד ואישה יולדת ומגדלת אחת במסגרת מונוגמית וארוכת שנים. הנוער האמריקאי של שנות השישים לא היה מעוניין בכל אלה: בפטריוטיות הוא ראה חרחור מלחמה, בשגשוג הכלכלי הוא ראה חומרנות, בתא המשפחתי הוא ראה כלא, במונוגמיה הוא ראה אנטי-אהבה, בעבודה קבועה הוא ראה את מות האינדיבידואל. החברה האמריקאית של שנות החמישים נראתה למתבגרים של הזמן כמבוך אפרפר וחסר משמעות עבורם של כבלים וריקבון.
ססמאות המרד של תנועת המחאה ההיפית מול הבורגנות היו בהתאם: אהבה חופשית, אחווה אנושית, סקס סמים ורוקנרול. האידיאל ההיפי היו חיים בקומונה נטולת רכוש אישי, מערכות יחסים מחייבות, עבודה במובן מודרני או צלילות תודעה במובן מקובל. כדי להשתחרר היית צריך להיות בהיי פחות או יותר תמידי; והיה צורך עצום ובלתי ניתן לשליטה בשחרור מכל מחוייבות מעיקה, מציאותית או הכרתית. זה היה המרד של התנועה ההיפית, והוא חולל שינויים מרחיקי לכת, אולי בלתי הפיכים, בתרבות המערב.
הרעיון של אהבה חופשית ועולם נטול גבולות וכלכלה מודרנית ושימוש חופשי בסמים נשמע מקסים וכובש עד שאתה חושב על ההשלכות או ההיתכנות שלו. למשל: איך ייראה עולם שאין בו משפחות? איזו זהות יאמצו לעצמם ילדים שיגדלו בעולם כזה? מה תהיה תוחלת החיים או רמת הביטחון האישי או הטיפול הרפואי בעולם שבו לא קיים המודל הקפיטליסטי-מודרני של מאמץ אנושי וכלכלי מרוכז? למה יהיה ערך? (עם מה באמת אדם נשאר בלי משפחה ובלי רכוש משלו?)
הנקודה החשובה מכולן, לצורך החיבור הזה, הוא שתנועת ההיפים נולדה מתוך דחף שנשמע בצורה מושלמת למודל החשיבה הילדית, או האינפנטילית, שהובא פה. המורדים האינפנטילים האלה ביקשו לצאת נגד העולם הישן אולם בלי להגות תורה חדשה שתוכל להביא ליצירה אמיתית, בת קיימא, של מודל אנושי חלופי. הם נטו לאסוציאטיביות יתרה, רצוי מוזנת בסמים משני תודעה (זו הייתה תקופת הפריחה הגדולה של הסוגסטיביות בשירה ובקולנוע, שנטתה לחיבה לסמלים לכשעצמם, ללא הסבר. די אם נזכיר את הפסיכדליה נטולת הרציונל), לבלבול בין דמיון ומציאות (מהו מודל בר קיימא של חיים אנושיים ומהי משובה חולפת), לחוסר סבלנות (בוא נעזוב הכל ונלך לחיות בקומונה) ולהיעדר שיפוט מוסרי (כל המדינות רעות, כל המוסדות רעים, כל האנשים שווים).
התנועה ההיפית הייתה מרד אינפנטילי שהיה כישלון גמור בזמנו אך משום מה נתפס במיתולוגיה של הזמן כמעין פיתרון קסום לבעיות האנושיות – תפיסה שהיא אפשרית רק בזמן שבו החשיבה האינפנטילית פורחת. תשובות התנועה ההיפית לבעיות היסוד של האנושות לא עמדו ולא עומדות במבחן של חשיבה רציונלית, סבלנית, ממושכת, מודעת למגבלות ולנטיות האנוש, כולל לרכושנות, לזהות, לבידול עצמי.
על הפוסטמודרניזם כבר נשפכו תילי תילים של מילים מיותרות ואין בי דחף עז להוסיף עליהן משלי. אומר רק זאת, ובקיצור נמרץ: הפוסטמודרניזם היא אידאולוגיה של חוסר אידיאולוגיה. תורה ששוללת הבחנה בין תופעות על בסיס איכותי או מוסרי. פוסטמודרניסט ידון בקוהלת ובסדרת טלוויזיה אווילית באותה רמה של מעורבות אינטלקטואלית. לדידו מדינה וארגון טרור נהנים מאותה לגיטימיות. במובן הזה הפוסטמודרניזם מבקש למחות נגד המוסכמות הקשוחות של העולם הישן, אולם בדיוק כמו ההיפים שלא הציעו לחברה מודל חלופי בר קיימא אלא פשוט חזון אוטופי במקום המודל הישן, הפוסטמודרניסט לא מחפש להחליף מבנה מוסרי ישן במבנה חדש, יעיל יותר, מתאים יותר לנפש האדם, אלא בחוסר מבנה. ממיר הבחנה בחוסר הבחנה. מוותר על קריטריון לא תמורת אחר, חכם ממנו, אלא תמורת היעדר קריטריון.
כמו ילד, הפוסטמודרניסט מאמין שאם לא יהיו קריטריונים אז כולם יוכלו לחוש שהם עומדים בהם ואף אחד לא ייעלב שהוא לא באמת נחשב בחברה. כמו ילד שלא מסוגל לחשיבה רציונלית שמתבטאת בסיבה ומסובב, הפוסטמודרניסט מאמין שביטול הרעיון של ערך יוציא מהעולם את הרעיון של חוסר ערך, או פחיתות ערך, בלי להבין שבמערכת החדשה שלו אנשים שמאמינים בערך כלשהו יהיו פחותי הערך החדשים. בלי להשלים עם כך שהמציאות מורכבת יותר ממה שהוא מסתכל עליו באותו רגע ושאין בה קיצורי דרך פלאיים, ושהצורך האנושי בהבחנה מוסרית ואיכותית עמוק יותר מכל מסורת תרבותית ספציפית כמו זו שהוא מבקש למרוד כנגדה. לכן הפוסטמודרניזם, בסופו של דבר, הוא ביטוי של מרד אינפנטילי.
אחרונה מבין התופעות שצריך להסתכל עליהן מבעד לאספקלריא של חשיבה ילדית היא הדינמיקה של המרחב האינטרנטי. יש לומר: נכון. יש באינטרנט איים קטנטנים ומבודדים של חשיבה מעמיקה ודיאלוג בוגר. איים אלה, כאמור, מצויים במרחק רב זה מזה והם היוצא מן הכלל. האמת היא שרובו ככולו של השיח האינטרנטי עוסק בביטוי מטופש לתופעות חסרות משמעות: צילומים עצמיים אינסופיים לצד צילומי חיות ואוכל, בדיחות ויזואליות שטוחות, הטחת האשמות והחלפת שמות גנאי וחזרה אינסופית על אותן נוסחאות שבלוניות של הצחקה והצחקה-שכנגד.
כמו ההיפיות והפוסטמודרניזם, האינטרנט גם הוא נתפס כמרד – מול הסבר החמור של התקשורת בעולם הישן; מול הרצינות והאיטיות המסורתיות של דו שיח משמעותי על סוגיות תרבותיות חשובות; אפילו מול הנחיצות של שיקול הדעת והטקסיות המסויימות של החיזור בין גבר לאישה. גם במה שקשור לעולם הוירטואלי, אם חושבים על הדברים במונחים של ילד לעומת מבוגר, לא קשה במיוחד להבין שהאינטרנט משמש חממה למבוגרים שמתמסרים ברצון לאשליה של ילדות מתמשכת. חוסר הסבלנות, השרירותיות, חוסר המסוגלות ל(אפילו הסלידה כלפי) מחשבה רציונלית מוסדרת, החיפוש המתמיד אחר בדיחה והלצה, הנטיה לתגובות אימפולסיביות וההיקסמות העצמית האינסופית – כל אלה אופייניים לילדים כשם שהם אופייניים למרחב האינטרנטי.
התנועות התרבותיות הגדולות האלה, כאמור, ראויות למבט מרחיב ומעמיק יותר. עם זאת, מודע לחלוטין לחלקיות של התייחסותי פה, בחרתי להיצמד למאפיינים שנמצאים במעמד קונצנזואלי או קרוב מאוד לזה. ההסתכלות על ההיפים, הפוסטמודרניזם והתקשורת באינטרנט כמרד נפוצה ומקובלת, כמו גם הנטיה של ילדים לאסוציאטיביות, לערבוב בין דמיון למציאות, לחוסר סבלנות ולהיעדר מסוגלות לשיפוט מוסרי. זה רק הדמיון הבולט בין שני העולמות האלה שאני מבקש להסב אליו את הדעת, כמו גם השייכות התימטית בינם למונח הבא שאני מבקש לדבר עליו.
הדיקטטורה הסנטימנטלית
אם מרד האינפנטילים נוגע (ונגוע) בחשיבה ילדותית, הדיקטטורה הסנטימנטלית היא ביטוי של עולם רגשי אינפנטילי. לילדים ישנו האופן שבו הם חושבים – שיש בו חן גדול בילד ובעייתיות מסויימת במבוגר – אולם ישנם גם גוונים רגשיים של ילדות שאינם עולים בקנה אחד עם קיום בוגר.
בזמנים (רציונליים יותר) עברו, כל אדם ידע שיש מי שמסכימים איתו ומי שחולקים עליו מרה. מי שמחבבים אותו ומי שאינם יכולים לשאת את מראהו. אדם ידע שהוא משתייך לקבוצה (חברתית, מינית, גזעית, לא משנה) אהודה יותר במקום מסויים ואהודה פחות במקום אחר. ההבנה הזאת הייתה חלק בלתי נפרד מהתודעה שאדם הלך איתה בעולם הזה, מכיוון שהדעת מחייבת שבין מי שיש ביניהם הבדלים כה רבים בלתי-נמנע שתהיה גם שונות בטעמים והעדפות. וזה בסדר. זה חלק מהמצב האנושי.
שלא כמו מבוגר שנמצא בשליטה על התחושות שלו, ילד, ובייחוד ילד שלא גדל בסביבה שלימדה אותו לראות את עצמו באופן בריא ואוטונומי, אינו יכול לשאת את התחושה שלא אוהבים אותו ("כמו שהוא").
וכמו בעולם של ילדים שגדלו בתחושה שהם בעיתיים וחסרים, התרבות המערבית המודרנית אחוזת שיגעון עקשני ובלתי-אפשרי שכל אחד חייב לאהוב את כולם וכל דבר (כמו שהוא). כולם חייבים שיאהבו אותם (כמו שהם) במאה ה-21: נשים שמנות חייבות שתהיה הכרה רשמית ממועצת היופי העליונה בכך שגם הן יפות. חברים לכיתה של ילדים שמנים צריכים לעבור מחנות לחינוך מחדש כדי ללמוד לאהוב את הילד המסורבל. אנשים שעוסקים בסאדו-מאזו רוצים הכרה במה שהם עושים כפעילות לגיטימית. משתמשים בסמים רוצים שיקבלו את תחביביהם. אנשים שהומואים מעוררים בהם את התחושה הקלה ביותר של חוסר נוחות מעוררים בסביבתם התרבותית עווית בלתי-נשלטת וחרון אף מתפרץ – לא בגלל שהם טוענים שצריך לפגוע במישהו, פשוט בגלל שהם לא אוהבים אותו. או את זה. כולם חייבים שיאהבו אותם, ומי שלא אוהב מישהו, או משהו, הוא זוועה שאין לשאתה. הפרה קשה וחמורה של הסטטוס-קוו התרבותי. סוטה שיש להשיבו אל הדרך הטובה בכל האמצעים.
כמו ילדים, מקדמי הדיקטטורה הסנטימנטלית הגדולים לא שמים לב שבחברה שבה כולם צריכים להעמיד פנים שהם אוהבים הכל ואת כולם הולכת וגוברת האיבה בין מחנות ואנשים – ובהגיון רב: אין דבר מגונה יותר על האדם מאשר שיכריחו אותו לאהוב משהו שהוא לא אוהב, ומי שמכריח אותו שנוא ביותר.
המרכיב השני של הדיקטטורה הסנטימנטלית הוא הוויתור המוחלט על הניסיון בשכנוע רציונלי של מישהו במשהו. רציונל מנסה (או לא) להראות לבר השיח שלו את הפגמים בטיעונים ובתפיסת העולם שלו; דיקטטור סנטימנטלי לא מתעסק בזוטות כאלה: הוא קיים במישור הרגשי לבדו. אם דבר מציק לו הוא חייב להציק לכולם. אם משהו נוראי בעיניו, הוא חייב להיות נוראי בעיניי כולם. וכולם חייבים להזדעזע. אם תפריט בשרי מטריף עליו את דעתו אתה חייב שדעתך תיטרף עליך גם כן ואתה חסר לב אם זה לא קורה (ובשם חובתך להזדעזע הוא רשאי להציף את חייך בתצלומי שחיטה אומנותיים). אם התחושה שהקטבים נמסים גורמת לו לחלחלה חייב להתחלחל גם אתה כדי שלא תיחשב רוצח אכזר של כדור הארץ על יושביו כולם. אם התחושה שחבל ארץ מסויים נמצא בידיים הלא נכונות גורמת לו לבכי ולרצף אסוציאציות בלתי-נשלט אתה חייב לחוש ולעבור את אותם דברים בדיוק. אינך זכאי לאוטונומיה רגשית ומחשבתית משלך: אתה חייב להרגיש מה שהאדם הסובל/מזועזע/מצומרר/מעולף מרגיש. זוהי דיקטטורה סנטימנטלית. דיקטטורה של רגשות עזים שלא רק שאינם ניתנים לשליטה אלא לא מוצדק לבקש שיושמו תחת שליטה.
וכך התרבות הנוכחית שלנו תקועה בין חוסר יכולת לחשוב בבהירות בוגרת בשם מרד האינפנטילים מצד אחד לבין תחושה של אובדן רגשי עמוק שמחייב הזדהות ואהבה תמידיות מהזולת בשם דיקטטורה סנטימנטלית מצד שני. התוצאה היא קיפאון רגשי ומחשבתי ונסיגה מתמדת של האינדיבידואל מכל תחושה ומחשבה של יכולת ועצמאות: תרבות היא כוח מכריע, ואדם שתרבותו נוהגת בו כאינפנטיל מצד אחד וככלי קיבול רגשי מצד שני צריך להיות אינדיבידואל יוצא דופן כדי לפתח תכונות של חשיבה ורגש עצמאיים.
(דיקטטורה סנטימנטלית, כמובן, משתלבת היטב עם מרד האינפנטילים: אם אני בונה סביבי תמונת מציאות שמורכבת מאסוציאציות, דמיון ותחושות שלי הרי שכמובן שלא תהיה לי דרך רציונלית לשכנע בחוכמתה הגדולה של תפיסתי, ולכן לא נותר לי אלא להישען על דיכוי מחשבתך העצמאית כדי להכריח אותך לחשוב כמוני).
סוף דבר: הסיבות
הסיבות להתפתחותן של התופעות התרבותיות שאני קורא להן מרד האינפנטילים והדיקטטורה הסנטימנטלית הן רבות ומגוונות, אבל שתיים מהן ראויות לאיזכור כבר עכשיו. הסיבה הראשונה היא שהדור שגדל אחרי מלחמת העולם השניה בארה"ב היה הדור הראשון בתרבות המערבית, ולמעשה בהיסטוריה האנושית, שכל צרכיו היו מובטחים מראש על-ידי הוריו ומדינתו, מה שגרם לו לאבד עניין בקונספט הישן והטוב של חיים. השגשוג של דור ההורים של אותה תקופה לצד התפתחותה של רשת רווחה סוציאלית הפכה את היציאה אל החיים הבוגרים מהרפתקה מרנינה למילוי חובה משעממת. הסיבה השניה היא התחושה שמלחמת העולם השניה היא ההתגלמות הנוראה והבלתי-נמנעת של התפיסות הבורגניות, המשפחתיות, הפטריוטיות, של התקופה שקדמה לה. למרוד באופן טוטאלי נגד התפיסות האלה נראה, יש לשער, כמו תרופת פלא לחוליי האנושות.
אם מסתכלים על הדעיכה האיטית של תרבות המערב סביבנו – כלכלית, דמוגרפית, אומנותית –אנחנו יכולים לדעתי לומר במידה רבה של ביטחון שהאמצעים לריפוי החברה המערבית שהביא דור ההיפים, וחיזקו האינטלקטואלים הפוסטמודרניסטים ואחריהם האינטרנט, לא רק שלא הביאו לריפויו של העולם ממחלותיו, אלא המיטו וממיטים עליו צרות חדשות, מסוכנות לשרידותו אף יותר.
האם הליברליזם של וול סטריט שאומר שבסופו של דבר עסק פורנו שווה לבית ספר, במידה ושניהם מכניסים תשואה דומה על השקעה, הוא לא חלק מהתפיסה הפוסט מודרנית? האם מדינת הרווחה, שתפקידה רק לסבסד כל מיני תשוקות ורצונות של הפרט באשר הם, היא לא המשכו הישיר של ההגיון הזה?
הרלטיביזם הכלכלי יסודו ברלטיביזם מוסרי, שבתורו צמח מהרלטיביזם פוליטי, שהוא שם אחר לדמוקרטיה.
נדמה לי שרלטיביזם פוליטי לא באמת זקוק לשיטת משטר ייצוגית
מה שמאפיין את הדמוקרטיה כשיטת משטר הוא לא היצוגיות שלה, גם מונרכיה היא שיטה יצוגית. מה שמאפיין את הדמוקרטיה הוא השוויון הפוליטי והחוקי בין האזרחים, שוויון שמטשטש ערכים של טוב ורע, מצוין וגרוע, טיפש וחכם. דמוקרטיה היא איום על כל היררכיה טבעית ונכונה, וגורמת לכך שנשים וילדים ישכחו את מקומם הראוי, המשפחה תתפרק, הדת תופקר, ופרסומאי זוטר יעסוק בהגות פוליטית.
ואם כבר ביצוג עסקינן, הגיע הזמן לשאול את מי מייצג את האתר הזה.
דמוקרטיה היא שיטת ממשל (עזוב את כל שיח הזכויות שנוסף לה פתאום).
התוכן שלה הוא בהכרח התוכן התרבותי אותו יוצקים לתוכה האזרחים.
כשהערכים בחברה הם פוסט-מודרניים, רעיונות של אהבה אוניברסלית או אנטישמיות- אלו יהיו הערכים אותם מוביל הממשל.
דמוקרטיה מושפעת מאד מדעת קהל, כי היא עומדת לדין בפני הציבור פעם ב 4 שנים.
אכן, אם האזרחים הם רעים- השלטון יהיה רע. אבל אי אפשר להאשים בזה את השיטה, אלא את האנשים.
היית רוצה שאת הטוב והרע יגדיר מונרך שהכישרון המולד היחיד שלו הוא שם אביו? האם החיים במקומות כאלה טובים יותר? האם יש שם ערכים נעלים יותר? (רמז: ברגע שיש הפיכה במקום כזה- עדיף לא להיות אישה).
לא. המשפחה, הדת והערכים הישנים והטובים מתפרקים כי הם לא נראים כנחוצים יותר לאנשים החיים בחברת שפע עתירת ידע וקלוריות.
משום מה, ערכים באים לידי ביטוי בעיקר בשעות קשות. פעם החיים היו קשים ואנשים הוכיחו את ערכם בכך שלא נכנעו לקשיים ובגדו באורח חייהם- שלא גנבו בשעת רעב, לא בגדו במדינתם תמורת בצע וכו'. כיום לרובינו לא חסר כלום, ואז הערכים הפשוטים כל כך ליישום (לא תישאר רעב גם אם תקים משפחה) נראים סרי טעם. אנחנו סובלים פי כמה מקשיים נפשיים- כי אנחנו שבעים מספיק לשים לב אליהם. זה טוב ורע מעורבבים..
אני יוצא נגד עצם הרעיון שטוען שקול של אדם גאון ומוכשר שווה לקול של פראזיט טיפש ועצלן. הליברלים צודקים לגבי פסילת השוויון הכלכלי, אבל צריך להמשיך את המהלך וליישם את זה גם על הפוליטיקה.
הטוב והרע תמיד מוגדרים על ידי רשויות מוסריות ודתיות. רק שהיום הרשויות האלה הן ניהיליסטיות ואתאיסטיות. צריך להחזיר לתמונה את החינוך הדתי.
מממ, ומי יהיה זה שיחליט אם הקול שלך שווה משהו?
כן, אם הגאונים המוכשרים הם היחידים שיש להם קול, השלטון ידאג רק לגאונים המוכשרים. ואז כמובן שהגאונים המוכשרים יצביעו לעצמם, והכל על גבם של כל מי שאינו גאון מוכשר.
ומה אם לטיפשים או לעצלנים רע עם השלטון? לא איכפת לאף אחד.
עזוב רגע מוסר (ואל תשכח לאסוף אותו אחר כך), פרקטית, אתה חושב שזה יחזיק לאורך זמן? זה עבד פעם. אחרי שטעמנו מהיין ההונגרי של הדמוקרטיה שוב לא יטעו אותנו עם קומוניזם, מונרכיה או הבלים אחרים. הטפשים והעצלנים יקומו ויהפכו את השלטון. השוויון היום הוא הבסיס לחיים משותפים, וטוב שכך. המוביליות החברתית (סליחה על השימוש בביטוי הנלוז) היא אחד הזרזים הגדולים לצמיחה של כלכלה- היא נותנת תקווה לכל טיפש ועצלן להוכיח שאינו כזה, לגדול ולהתעשר.
מוביליות חברתית תלויה בשוויון זכויות, שתלוי בתורו בשוויון פוליטי.
אגב, נדיר למצוא קפיטליזם בריא במונרכיות. לרוב השלטון המלוכני מתערב עמוק בשוק, כדי לספק את צרכי בית המלוכה והמקורבים אליו (הגאונים והמוכשרים).
אלון מזרחי יחליט.
השיטה ההיררכית עבדה הרבה יותר זמן מהדמוקרטיה למען האמת. דמוקרטיה היא שיטה בת כמה, 200 שנה? 300 במקרה הכי טוב? ההיסטוריה האנושית בת 10 אלף שנה. אתה חושב שכשההומו ארקטוס המציא את האש הוא היה צריך לתת דין וחשבון למועצת העם בשביל שתתברר התועלת החברתית בכך? גם היום רוב העולם לא מתנהל לפי הקודים של הדמוקרטיה הליברלית, כולל במעצמות ההולכות והעולות. למעשה, גם המשטרים שנחשבים לדמוקרטים הם כאלה רק למראית עין, בפועל שולטת בהם אוליגרכיות הון ופופולריות.
ואני אכן לא קפיטליסט. אני תומך בקורפורטיביזם, שהיא שיטה רציונלית בהרבה מכלכלת שוק אנרכית: האיכרים יעמלו, האצילים ילחמו, הכהנים יתפללו. כל זאת בחברה הומוגנית מבחינה אתנית. היסטורית הקפיטליזם הצליח רק במידה והיה קורפורטיבי והומוגני. כלכלת שוק ורב-תרבותיות לא מסתדרת עם טבע האדם ששואף לסדר ולנצפיות (predictability). ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל שיטה אחרת תסתיים בסוציאל-דמוקרטיה ובטוטאליטריות קשה או רכה.
http://en.wikipedia.org/wiki/Corporatism
ראשית, לכרוך באותו הקשר אינטלקטואלי פילוסופיה פוסטמודרנית, היפים ותרבות וירטואלית פופולרית, זה שימור של דעה קדומה שנפוצה לגבי הפוסט מודרניזם… אפשר לחשוב בטעות שוב, שפוסט מודרניזם הוא שמאלני או "רב תרבותי". אבל הגזע קשיח והמושרש של הפוסטמודרניזם, כמו שהוא מיוצג על ידי בודריאר, ליוטר וכו' הוא עיוור צבעים וחסר הזדהות פוליטית-חברתית.
בתור התחלה, פוסט מודרניזם מעמיק ומקורי הוא לא שמאלני והבשורה שלו היא לא עוד ניסוח של דקדנטיות שמאלנית.
לגבי הילדותיות לכאורה (או הכישלון של התנועות השמרניות ה"בוגרות") – מי אמר ש"מבוגרים אחראים" אנוסים למצוא פיתרון לבעיות של האנושות? המטרה של הפילוסופיה היא לחפש את האמת. לא לפתור בעיות של "מבוגרים". אפילו לא לחנך את החברה ואת הדורות הבאים שלנו.
הפוסטמודרניזם במובן שבודריאר פיתח בישר את כל תהליכי השקיעה התרבותיים עוד משנות ה-70. הוא ראה את זרעי הריקבון הרבה לפני וייטנאם. הוא הבין שהגדולה המודרניסטית היא "ענק עם רגלי חרס", ושמבפנים כבר אי אפשר להישען על הסמלים השחוקים ה"משחררים" האלה בכל התחומים (משפחה, מדינה, כלכלה, פמיניזם וכו').
דרך אגב, בודריאר ודומיו לא מעריכים או משווים בין ארגוני טרור למדינות מתוקנות. הם פשוט מראים שהשיפוט המוסרי לגבי כאלה קיבוצים חברתיים כבר לא מעניין במונחים של העידן שלנו. אפשר לעשות השוואות מוסריות. אבל זה לא ילמד אותנו שום דבר מעניין שלא ידענו עוד בפילוסופיה ה"נאורה" של קאנט.
אפשר להגיד שאי אפשר לרפא את העולם, כי הוא לא חולה במחלה. המחלה היא החברה עצמה. וצריך פשוט ללמוד להבין איך היא מתנהלת ואיך להשתלב בתוכה על סמך הממצאים.
הפוסטמודרניזם המעמיק הוא צנוע והוא זרם יותר ישר ויותר בוגר מכל רומנטיקה שמרנית בסגנון שהכותב כאן מנסה לקדם, מתוך חוסר התמצאות בהגות הפוסט מודרנית המעמיקה.
אם כבר מדברים על אינפנטיליות, אין דבר יותר אינפנטילי (ברמה פרוידיאנית) מהדת וממדינת הלאום שהיא למעשה תחליף מודרני ל"רחם" הדתי. גם הדחף לחפש פתרונות ולחולל נסים הוא מאוד ילדותי ומבוסס על חוסר בגרות מובנה וחוסר הבנה של המציאות (שהיא בגרות בסיסית).
"הדור שגדל אחרי מלחמת העולם השניה בארה“ב היה הדור הראשון בתרבות המערבית, ולמעשה בהיסטוריה האנושית, שכל צרכיו היו מובטחים מראש על-ידי הוריו ומדינתו, מה שגרם לו לאבד עניין בקונספט הישן והטוב של חיים."
אולי, אבל יש שתי בעיות עם זה:
הראשונה היא שבבריטניה ובשאר אירופה הרבה יותר, אבל עדיין מגמות תרבותיות עברו מצד אחד של האוקיינוס לצידו השני,
והשניה, והיותר חשובה – שזה הדור הראשון *באיזושהי תרבות אי פעם* שגדל עם הנשק הגרעיני והטילים הביניבשתיים, והתחושה שבתוך שעה ובלי התרעה כמעט סוף העולם יכול להגיע, מילולית ממש.
אתה בטוח שבבריטניה המשתקמת משתי מלחמות עולם קשות, שרוסיה של מסך הברזל יושבת לה בחצר האחורית, שנמצאת במצב כלכלי לא מזהיר, שמסורתית סובלת מאבטלה גבוהה וממוביליות חברתית נמוכה לצד תפיסה מעמדית מושרשת הייתה תחושה כזאת של חופש ושפע? מסופקני. מעבר לזה נדמה לי שהמוקד התרבותי של העולם אחרי מלחמת העולם השניה הוא באופן ודאי למדי אמריקה ולא אירופה, ורוב הטרנדים שמגיעים משם והלאה מגיעים משם.
עם התחושה של אפשרות של שואה אטומית אתה קולע לדעתי, וזה לגמרי משחק בפסיכולוגיה של התקופה. האם זה הופך את החיים לחסרי טעם? את ההשקעה לטווח ארוך לחסרת טעם? לא יודע, אבל זה בהחלט שווה מחשבה. לי נדמה שהתחושה שאין יותר דברים גדולים להשיג הייתה המכרעת בהתפתחות של התנועות התרבותיות האלה, בסך הכל בני אדם חיו בסכנת השמדה (ולו פחות סינמטית) גם לפני הפצצה האטומית, ולא התפתחה תרבות כזאת.
אני חושב שבמכלול של הדברים מאזן הכוחות של המלחמה הקרה וה MAD לגמרי זווים איזכור, אבל צריך לזכור באותה מידה שבישראל, שנמצאת גם היא תחת סוג של איום השמדה, התרבות מנסה לחדד ערכי מוסר ולא לשכוח אותם, והתגובה היא לנסות ליצור אמצעי מגננה ולא להתמסר לתחושת החידלון העתידי האפשרית.
די חשבתי בקול פה, תודה על תגובה מאירת עיניים.
לגבי בריטניה – ודאי. מעולם לא הייתה בבריטניה הלאמה בקנה מידה נרחב כמו אחרי מלחה"ע II, ותחושה שהמדינה אחראית על הכל. בעברית טוני ג'אדט האריך על זה ב'אחרי המלחמה' שלו. זה גם עבד להם, בהתחלה, ואחרי המשבר הראשוני ואפילו אחרי סואץ הם הרגישו שכלכלית הם בדרך הנכונה.
לגבי השואה האטומית – כשאבא שלי היה ילד, תרגלו בבתי ספר מה עושים במקרה של הפצצה אטומית; היה את משבר הטילים שבו כל אחד חשב שהסוף קרוב; מפציצי B-52 ושאר מטוסי פיקוד האוויר האסטרטגי עלו לאויר דרך קבע בשנים מסויימות עם פצצות גרעין חמושות, ורק באויר הודיעו להם אם זה תרגול או משימה אמיתית; וכן הלאה וכן הלאה.
(ועוד משהו – ה-MAD עדיין לא שלט בכיפה. בשנות החמישים והשישים המוקדמות עדיין חשבו שניתן לנהל מלחמה גרעינית, מקסימום תאבד כמה עשרות מליונים, ורק ב-1967 הוציאו האמריקאים משירות באירופה את הדיווי קרוקט, אולי הנשק המופרע ביותר שמישהו תכנן אי פעם, שהיה תותח-ללא-רתע אטומי בעל טווח של 3.5 ק"מ ורדיוס הרג של 2.5 ק"מ, שנועד לעצור שריון סובייטי המסתער דרך פתחת פולדה – http://en.wikipedia.org/wiki/Davy_Crockett_(nuclear_device). בקיצור, באותו זמן נראה היה בדיוק שמלחמה גרעינית יכולה לפרוץ בכל רגע. ד"ר סטריינג'לאב ו'אל כשל' הם רק שניים מהסרטים הבולטים שעסקו בפחד הזה).
הדור שגדל בשנות השישים היה תחת איום השמדה שהדור הקודם יצר, וידע שהדור של הוריו ולפניהם הוביל למלחמה הנוראה ביותר שידעה האנושות – ובמידה מסויימת רק החליף איום אחד באיום שני. כשם שמלחמת העולם השניה שברה את כוחן של המדינות הקולוניאליות בקולוניות שלהן, היא שברה את כוחם של המבוגרים במדינות שלהם. לקח לתהליך יותר זמן להתרחש, אבל להבנתי כשהצעירים הביטו למעלה הם לא ראו רק קיום אפרורי, אלא הבטחה מפוקפקת לעתיד שבו יש עוד משבר טילים בקובה, אבל לא בהכרח עוד קנדי (כפי שנתפס אז).
אני לא יכול להגיד לך שאני (או מישהו) יודע בדיוק מוחלט למה תנועת ההיפיות התחילה באמריקה. אולי צריך ללכת עד וולט וויטמן להבין את זה. אני חושב שלמימדים של אמריקה, למרחבים האדירים שלה, לערים העצומות, לריחוק בין אנשים ומשפחות, היה חלק בזה, לצד מסורת חברתית דלילה יותר מבאירופה. כשמדברים בסדר גודל כזה ההשערות אינסופיות, וסביר להניח שלכל זה יש חלק לא מבוטל בהיווצרות המרד הזה. אף פעם לא מזיק ללמוד עוד משהו.
הדייויד קרוקט הזה זה באמת טירוף מוחלט. פעם ראשונה שאני שומע על זה. זה לא ייאמן פשוט. אני בטוח אגב שיש דברים שאנחנו עוד לא יודעים בכלל, פסיכיים באותה מידה אם לא יותר.
אכן מעניין, רק תעשו משהו עם תחלופת הגדלים והצורות של הפונטים
אתה כותב כאן הרבה אבל לא אומר יותר מידי על דרך החיוב. ובכל מקרה רציתי להתעכב על נקודה אחת שעניינה אותי במה שכתבת: מה פירוש "השיפוט המוסרי לגבי כאלה קיבוצים חברתיים כבר לא מעניין במונחים של העידן שלנו"? ומה המשפט הזה אם לא אבן היסוד של היחסיות התרבותיות, שהיא ה""הישג"" הכי גדול של השמאל הפוסטמודרני?
מאמר מעניין, אפילו שהוא מנסה לתפוס נושא שאפשר לכתוב עליו ספרים שלמים, בכמה מאות מלים. אהבתי את האבחנות המדוייקות לגבי חוליי האדם המערבי במאה ה21, ואת הדחייה המוצדקת מאלה שלא מסוגלים לנסח טיעון רציונלי ולכן פונים אל רגשות ואסוציאציות. זו אכן תופעה מסוכנת ודוחה.
אני אקח את הtake home messege הבא מהמאמר הזה. המערב , אם ירצה לשרוד למול הכוחות הקמים עליו, מוכרח להפסיק להתעסק באידיאולוגיות ילדותיות ורדיקליות של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" (לא בהכרח במובן של קומוניזם אלא במובן של הרס המבנה הקיים ללא כל הצעת אלטרנטיבה) ולהתחיל לחפש אידיאולוגיות עקביות ,מורכבות, רבות סעיפים, ופרקטיות, שמציעות *אלטרנטיבה ברת קיימא* לדברים שמהם הוא לא מרוצה.
וצודק מי שאמר כאן, שקפיטליזם חזירי הוא האמ-אמא של הרלטביזם המוסרי: בקפיטליזם לא מרוסן, כל מה שמכניס כסף הוא שווה ערך לפי כמה שהוא מכניס. בין אם זו תעשיית נשק או בית חולים, אתר פורנו או בית ספר תיכון.
צפרא טבא גבר זליבנסקי!.
במטותא ממך, לא הבנתי משהו.
מצד אחד "המטרה של הפילוסופיה היא לחפש את האמת", אבל מצד שני "השיפוט המוסרי […] כבר לא מעניין".
ובמילים אחרות, זה אולי אמת אבל זה לא מעניין. אז המטרה של הפילוסופיה היא לחפש את האמת, אלא אם האמת לא מעניינת, ואז המטרה היא לזרוק כמה שיותר באזוורדז בלי לומר שום דבר ברור מספיק לאדם פשוט כמוני?
פוסט יפהפה. ובשם טכני יותר – "ניהיליסטים וסוגדי הגחמות".
תודה. טופל
בחור חכם וגם פיקח. הוא השכיל לא להביא את מחאת רוטשילד כדוגמא כדי לא להפסיד את אהדת האינפנטילים.
מרגיש קצת כמו הטיעונים של אלן בלום ב'דילדולה של הרוח באמריקה'
נהדר. תודה!
הסכמתי עם הסיכום שלך עד ההערה לגבי הקפיטליזם. כי למעשה יש בעולם רק שתי צורות של התנהלות כלכלית: קפיטליזם מצד אחד ותכנון מרכזי מצד שני, בין אם הוא מבוסס על שוחד, היכרות אישית או רגולציה.
קפיטליזם מאפשר את מירב החופש הכלכלי לאדם וטוען בתוקף נגד מעורבות ממשלתית והעדפות שלא על בסיס כלכלי, ולכן הוא התורה הכלכלית המועדפת עלי וגם מה שהביא לצמיחתה של המעצמה הגדולה שראה העולם.
לא יודע לגבי בודריאר ודומיו, אבל ההשוואה בין ארגון טרור למדינה מופיעה אצל אוגוסטינוס הקדוש:
Justice being taken away, then, what are kingdoms but great robberies? For what are robberiesthemselves, but little kingdoms? The band itself is made up of men; it is ruled by the authority of a prince, it is knit together by the pact of the confederacy; the booty is divided by the law agreed on. If, by the admittance of abandoned men, this evil increases to such a degree that it holds places, fixes abodes, takes possession of cities, and subdues peoples, it assumes the more plainly the name of a kingdom, because the reality is now manifestly conferred on it, not by the removal ofcovetousness, but by the addition of impunity. Indeed, that was an apt and true reply which was given to Alexander the Great by a pirate who had been seized. For when that king had asked the man what he meant by keeping hostile possession of the sea, he answered with bold pride, What you mean by seizing the whole earth; but because I do it with a petty ship, I am called a robber, while you who does it with a great fleet are styled emperor.
על קצה המזלג;
הומואים, לסביות, מסוממים כבדים, פמיניסטיות, לוחמים למען הקמת מדינה פלסטינית למען קבוצת רוצחים שאינה יכולה לבטא פלסטין וחייבת לעוות ל-'בלסטין' ; מה משותף להם? הומואים ולסביות לא באמת יקימו משפחות גרעיניות חזקות שיבנו בתים וישלמו משכנתאות ויוציאו מתוכם אנשים בריאים שיפתחו וישמרו מדינת לאום. אמנם זה נאמר בהכללה, אבל זה נכון סטטיסטית. הפמיניסטיות גם הן השיגו עד כה גירוש בעלים אוטומטי מהבית, עשיית צרות נוראית לגברים, שתוצאתה היא שגברים לא רוצים להתחתן, ואין ילודה. אם ייוולד בן אחד לפמיניסטית סביר להניח שיסבול מהפמיניזם. זאת אומרת שבגדול הומואים, לסביות, פמיניסטיות אינם מביאים משפחות לעולם. לפיכך ילודה שלילית גורמת להשמדת המערב בגלל התנועות הללו שהפכו ללגיטימיות בזמן שהמתנגדים להם נלעגים ונרדפים. צרכני סמים לא זקוקים לדבר חוץ מהסם, צרכני סמים כבדים לא מתעניינים בהשבחת החברה ועתיד העם והמדינה. נותרנו עם האנשים שדואגים מאוד לעם הפלסטיני שגורש כביכול מאדמתו וצריך להקים לו מדינה על חשבון היהודים…כמובן שלעם הסורי המושמד על ידי נשיאו לא צריך לדאוג, ולעם המצרי המורעב לא צריך לדאוג. יש בעולם מאות סכסוכים אלימים, אבל רק ל-'בלסטינאים' צריך לדאוג. כמובן גם לדובי הקוטב. כאשר אתה בוחן אדם על פי מה שהוא בוחר לדאוג לו, ורואה שלעצמו, לעמו, ולמדינתו אינו דואג, אתה כאדם רציונלי חייב להבין מהר שמדובר בקרבן של אי חשיבה שיטתית, שכמוהו מיליארדים רבים בעולם. כאשר מתבוננים בילדים האינפנטילים שגדלים היום בעולם. הם רודנים קטנים שקמים כמו מלפפונים על הגנן מול הוריהם. ילדים כאלה הם תוצאה של הרס סמכות הורית שיטתית. נכון פה ושם יש הורים שלא ראוי להפקיד בידם סמכות. אבל כאשר מערערים לחלוטין את הסמכות ההורית והמורית החברה נשארת לגמרי ללא סמכות. ילד שגדל ללא סמכות יהיה פצצת זמן חברתית. העולם כפי שהכרנו במערב דינו נחרץ. אירופה הפכה ל'אירוערביה', ואמריקה ל'היספנית'. למזלנו העם היהודי מתרבה רובו תחת מסגרות דתיות וחרדיות אשר משמרות את העולם הישן והטוב. בהצלחה לשורדים המעטים של המערב שלבסוף יתגיירו.
מאמר מעניין ומעמיק אך מצד שני שמרני מאד. בכל מקרה, בימינו כשקשה להשיג עומק, טוב מאד שיש מאמרים כמו המאמר הזה!
מסכים עם חלק מהדברים, אך מסכים עם מי שרשם בתגובות שעולה מהמאמר ריח של רומנטיקה שמרנית. כאילו בעבר הרחוק היה הרבה יותר טוב וכדאי לכולנו לחזור לתקופה לפני כל המהפכות הללו.
אני אתחיל בכך שגם אני מכיר בחוסר העומק שיש כיום ושהיה גם בתרבות הנגד של שנות השישים,למרות כל הרעיונות היפים שלהם. זה לא אומר שהם טעו, אלא רק שצריך לבוא לעזרתם ולהציע לרעיונות הנכונים שלהם תיאוריות עמוקות וחכמות יותר. זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות תחת השם "רוחניות חילונית". כמובן שאי אפשר לפתח את הנושא הזה בתגובה קצרה, אנא קיראו את המאמרים שלי בנושא זה בבלוג שלי "חופשי ומאושר"-
לדוגמה הפוסט "רוחניות חילונית – האם יש משמעות בעולם ללא אלוהים?"
ביום שלישי הקרוב 7.1.14 אני מרצה על נושא זה בחיפה במקום שנקרא ג'ירפה בסלון בשעה 20:00.
אומר רק שלפי דעתי הבעיה היא שהמין האנושי ותרבות המערב במיוחד עדיין לא הפנימה שבפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית הגענו למצב (לפחות במערב) בו אנחנו יכולים סוף סוף להפסיק לחיות במחשבה הישרדותית ולעבור לחיות במחשבה של מיצוי העוצמה הרבה שיש בנו כיצורים חושבים ומודעים. זהו תהליך קשה להשתחרר מחשיבה הישרדותית שחושבת רק על רבייה ודרכים לשרוד במלחמת קיום ולעבור לחשוב במונחים של הגשמה עצמית, יצירת אני אוטנטי, והכרה בעוצמה העצומה ששוכנת בנו מתוך היכולת המוחית הגדולה שלנו. ניתן לראות את כל ההיסטוריה של המערב כהליכה איטית לכיוון הזה. אט, אט השתחררות מכבלים ונינת זכויות אדם בכדי שנוכל להשתחרר "מחשיבה הישרדותית" ולעבור ל"חשיבה יצירתית".
לכן, כשבמאמר שלך נשמעה נימה ביקורתית בכך ש"בארה”ב היה הדור הראשון בתרבות המערבית, ולמעשה בהיסטוריה האנושית, שכל
צרכיו היו מובטחים מראש על-ידי הוריו ומדינתו, מה שגרם לו לאבד עניין
בקונספט הישן והטוב של חיים."
אתה לדעתי טועה. ההיפך הוא הנכון. זו פעם ראשונה שמישהו במין האנושי יכל להרשות לעצמו לחשוב שלא במונחים הישרדותיים, אלא לחשוב במונחים של יצור בעל תודעה עצמית ועוצמה אדירה שרוצה לעשות משהו עם זמן חייו ועם העוצמה הזו. זה הכיוון הנכון שגם נמשיך לצעוד בו בעתיד לדעתי, אך ברור שכדור ראשון שיכל לעשות זאת הם היו צריכים להמציא את הגלגל ובכך הם לא בדיוק עמדו. לא נורא, תורינו להמציא זאת ולהצעיד את המין האנושי מהחשיבה ההישרדותית הפשוטה אל חשיבה יותר מעמיקה שמנסה להגשים את העוצמה הטמונה בנו.
ניר להב
הנה גם ניתוח על תרבות הנגד והתנועה ההיפית –
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=2370051&r=1