גרמניה שוב שולטת: 15 שנים לייסוד גוש האירו

לפני 15 שנה, ב-1.1.1999, נוסד באירופה גוש האירו, שאיחד את מדינותיו תחת מסגרת מוניטרית של מטבע אחד • אט-אט, הפך האיחוד לבן חסותה של המדינה החזקה באירופה, גרמניה, שהחלה לתת את הטון לחברות הגוש החלשות • למרות הצטרפותה של לטביה למטבע לפני ימים ספורים, המשבר ב-2008 חשף את חולשותיו של המהלך הגרנדיוזי, שנראה כי לא יאריך ימים

החגיגה העצובה בעולם

זו היתה החגיגה העצובה ביותר בעולם. בשבוע שעבר, במלאת חמש־עשרה שנים לייסוד מטבע האירו (1.1.1999), הפכה לטביה למדינה השמונה־עשרה שהצטרפה לגוש המוניטרי המאוחד. ולאדיס דומברובסקיס, ראש־ממשלתה של המדינה הבלטית הקטנה (2 מיליון תושבים), הצטלם עם שטר של עשרה אירו ששלף מכספומט, ומיד הזהיר: "ההצטרפות לאירו אינה יכולה להיות נימוק לא לדבוק במדיניות פיסקלית ומקרו-כלכלית אחראית". החיוך המאולץ שעטו דומברובסקיס ועמיתיו הלטבים לכל אורך האירוע, כמו העיד כי הם היו מוכנים לוותר על החגיגה המפוקפקת הזו, ואם רק היה אפשר – גם על ההצטרפות לגוש האירו.

המטבע שאיש אינו חפץ בו

היתה סיבה לחיוכו המעושה של דומברובסקיס. משאל דעת קהל שנערך בלטביה, העלה כי רק שמונה אחוז מכלל תושבי המדינה הקטנה תומכים באופן מלא במעבר מהלאט, המטבע הקיים, לאירו, עוד 16.5% תומכים במידה מסוימת, ולעומתם 50% מתנגדים למעבר נחרצות. דומברובסקיס אולי היה שמח להצטרף אליהם, אך אין לו ברירה: ההלוואות שנטלה לטביה בעיצומו של המשבר בשנת 2008, כפתו אותה למסלול ההצטרפות. למעשה, מדינות גוש האירו גררו אותה פנימה ביד מעוקמת מאחורי גבה, בוכה ומייבבת.

רק לפני עשר שנים היתה ההצטרפות לגוש האירו עילה לחגיגות אל תוך הלילה בריגה; המטבע האירופי היה החלום המתוק, שראשי־הממשלות של מדינות מזרח־אירופה לשעבר היו נרדמים איתו, כשצחקוק של אושר מלבב את שנתם. היום הם מתעוררים מחלום האירו בבהלה, כשכל גופם שטוף זיעה. פולין מעקמת את האף, בצ'כיה מתנגדים 81% מהתושבים לאימוץ האירו, בליטה, בבולגריה, ואפילו בהונגריה חוששים. בכל המדינות יש אמנם רוב גדול המשתוקק להתקרבות לאירופה ולרעיונות האירופיים, אבל ירא מהצטרפות לאירו, מאיבוד העצמאות הכלכלית, ומהכורח לשאת בעול חובותיהן של יוון, איטליה ושות'. רק ברומניה יש רוב קטן ומתכווץ במהירות לאלו התומכים בהצטרפות לגוש האירו.

ארצות־הברית של שום מקום

כדי להבין את קריסת חלום האירו צריך להתייצב ליד ערש הולדתו. רעיון אירופה המאוחדת נולד והתעצב במובנים רבים בדמותו של רוברט שומאן. מי שהיה פעמיים ראש־ממשלת צרפת ושר החוץ שלה נולד בלוקסמבורג להורים שהיו שעטנז גרמני-צרפתי-לוקסמבורגי, גדל כדובר לוקסמבורגית — שפה של שום מקום בלב אירופה — ודשדש כל חייו באותה הוויה של שום מקום, בצרפתית במבטא לוקסמבורגי כבד. חלומו של שומאן היה לברוא מתוך אפר החורבן שהמיטה הלאומנות על אירופה במלחמת־העולם השנייה מדינת על־לאום אירופית, שרגלה האחת נטועה בצרפת, השנייה בגרמניה ולִבַּה בחלום פאן־אירופי של על־מקום ושל שום־מקום.

שומן מת בשנת 1963, עוד לפני הקמת הקהילה האירופית, ושנים לפני הקמת האיחוד האירופי, אך חלום ארצות־הברית של אירופה המשיך להתפתח על־פי הקווים שהתווה. הציר המרכזי של האיחוד היה מראשיתו ברית התועלת שבין גרמניה לצרפת: הגרמנים ביקשו לשוב ולהפוך אירופים, אחרי עשרות שנים שבהן ביקשו להפוך את אירופה לגרמנית בכוח הזרוע. והצרפתים, שבאפם עמד ניחוח קץ ימי תהילתם, ביקשו לשמר את מעמדם ולהגן בכל כוחם על החקלאות המסורתית, על בית־החווה והז'יט, על הצרפתית, על היין, הברי הקממבר, על החופשה השנתית המקודשת ועל האליטה הביורוקרטית. מרכזי הכוח של האיחוד האירופי שיקפו את הרעיון השומאני של אירופה: הפרלמנט קבע את ביתו בשטרסבורג שבחבל אלזס־לורן הצרפתי־גרמני; המרכז המנהלי שוכן בלוקסמבורג, הדוברת גרמנית, צרפתית ולוקסמבורגית; ומושב הוועדות והכוח בבריסל – מובלעת דוברת צרפתית בחבל ארץ דובר הולנדית בלבה של בלגיה.

תחת שלטון גרמניה

אופיו של האיחוד האירופי, ואחר כך גם של האירו, ביטא היטב את האופי הגרמני-צרפתי של מעצביו. אט אט, הוא הפך למעין טריטוריה צרפתית-גרמנית; הגרמנים תרמו את הביורוקרטיה הענפה והדקדקנית, והצרפתים מסכו את היומרה ואת היהירות האליטיסטית, האנטי־דמוקרטית ברוחה. מחד גיסא ניצב הפרלמנט האירופי – גוף שמעטים מאזרחי אירופה בוחרים בו, וחשיבותו אפסית. מאידך גיסא ניצבה הביורוקרטיה הלא נבחרת של בריסל, אליטה בעיני עצמה, שראתה לעצמה זכות לחרוץ גורלות ולכפות ציות לצוויה ולאמונותיה בכוח פיתויים ואיומים כספיים.

הרעיון הכלכלי שביסוד האיחוד וגוש האירו היה פשוט. מדינות הליבה — צרפת וגרמניה — יצרו גוף שזרועותיו השונות התיימרו להכתיב מדיניות פיסקאלית ומוניטרית, ולהכתיב את אופני ומחירי הייצור החקלאי והתעשייתי, את מדיניות העבודה והשכר, את מדיניות האנרגיה, ואת מדיניות הייבוא והייצוא. התגמול עבור צרפת, גרמניה ומספר מדינות מפותחות באיחוד (כמו הולנד או אוסטריה) היה ברור: הן זכו ביכולת לקבוע את תנאי הייצור למתחרות פוטנציאליות, ובכך לעקר את עוקצה של ההתחרות. עד הקמת הגוש, מפעל בפורטוגל, ביוון או במדינה מפותחת פחות באירופה לא היה יכול להתחרות בגרמנים באיכות המוצרים, אלא רק במחירם. אולם, ברגע שמדינה מפותחת פחות הכפיפה את עצמה לסבך התקנים והכללים של האיחוד, נשחק מאוד היתרון התחרותי שלה מול המדינות המפותחות יותר.

עבור המדינות המפותחות פחות, ובמיוחד מדרום אירופה (איטליה, ספרד, פורטוגל, ויוון) היתה תמורה משתמעת מהמהלך. הן נדרשו לציית לתכתיבי האיחוד, תמורת היכולת לספק לאזרחיהן אפשרות ליהנות מחיים של נוחות וממערכת רווחה כמו בצרפת או בגרמניה. כל זאת, כך לפחות הבינו זאת במדינות אלו, בלי להיטרד בזוטות כמו בניית מערכת כלכלית שתזין ותאפשר את חיי הנוחות האלו.

מי ששחה בלי בגד ים

ההסדר עבד היטב כמה שנים. היוונים פיתחו בשנות האירו שלהם שיטות חדשניות לקבלת שכר בלי עבודה; האיטלקים נשענו לאחור, כי את כל השיטות שפיתחו היוונים הם כבר יישמו מזמן; הספרדים בנו בתים לכל אזרחי אירופה, על בסיס ההנחה שכולם יקנו בתים כי בספרד יש שמש; והפורטוגלים סתם בזבזו כסף: מרגע שהפך האירו להילך הרשמי בפורטוגל, תפח החוב שלהם מ-50% ל-124%.

האמת נחשפה עם המשבר הכלכלי. וורן באפט אמר פעם כי כאשר הים בשפל, רואים מי שחה בעירום. השפל הכלכלי, שראשיתו בשנת 2008, חשף במהירות רבה מי המדינות ששחו בלי בגד־ים. בועת הנדל"ן האירית קרסה, ואחריה גם אירלנד. אחר־כך הגיעה יוון. ואחריה פורטוגל, ספרד ואיטליה. גם צרפת, התברר, היתה יותר אחותה של איטליה מבת־בריתם של הגרמנים הצייקנים.

המשבר חשף את הצד הפחות מלבב של האיחוד האירופי. כדי לשמר את האירו כפה האיחוד על אירלנד, יוון, ספרד, קפריסין, הונגריה, רומניה ולטביה לאמץ מדיניות של הידוק חגורה ולקבל הלוואות מהאיחוד האירופי – שימנעו מהן לנטוש את גוש האירו, או שיכפו עליהן להצטרף אליו בבוא העת. ציבור האזרחים במדינות אלו התנגד לכך, כמובן, אך אף אחד לא שאל אותם. מנהיג מדינה שהעז לפצות את פיו כנגד האיחוד, הודח בלי צרמוניה מיותרת. כך אירע באיטליה, ביוון ובאירלנד, והלקח היה ברור: באמצעות האיחוד האירופי, עברה השליטה במדיניות הפנים של מדינות אלו לידי האיחוד וגרמניה.

נפילתו של האירו

הפגנת הכוח של האיחוד האירופי במאמץ לשמר את האירו מקרבת את נפילתו. הביורוקרטיה של האיחוד האירופי מאוכלסת בפוליטיקאים שלא הצליחו להיבחר במדינותיהם, ובאליטה פקידותית לא נבחרת. בשני המקרים, נגועים הביורוקרטים ביותר משמץ של בוז לציבור, לבחירות, לחופש בחירה ולדמוקרטיה. הם סבורים כי במקום שבו הציבור אינו נענה להם, הציבור טועה ויש לכפות עליו את ההתנהגות הנכונה – החל בעצמת השאיבה המותרת לשואבי אבק, ועד לזהותם של מנהיגי הבובה במדינות השונות.

הצלחת האיחוד האירופי לשמר את האירו תוך כיפוף זרועותיהם של המנהיגים השונים באירופה (כלומר, כל המנהיגים שאינם אנגלה מרקל), מפתה את הביורוקרטיה של האיחוד לחשוב שניתן יהיה להמשיך בכך גם בעתיד: הווסאלים של האירו ימשיכו לציית לתכתיבי בריסל ומרקל. אך שבועת האמונים של הווסאלים אינה בלתי־מותנית. כל עוד יש לבריסל ולמרקל משהו לתת לווסאלים, הם ימשיכו לחסות תחת דגל האירו. ברגע שלגרמניה ייגמר הכסף, או ברגע שאחת ממדינות האירו תקרוס, או כאשר השוק יתמחר מחדש את הסיכונים – הווסאלים ימרדו, וקיצו של האירו יגיע בחטף.