?בקעת הירדן – בשביל מה

נימוק חלש

בניסיון להתעקש על שליטה ישראלית בבקעת הירדן משתמשת הממשלה בנימוק הביטחוני ומגייסת לשם כך את מיטב הארגומנטים והגנרלים. למרבה הצער, מתברר שקל להפריך את הנימוקים הביטחוניים ולהחליף את בקעת הירדן הישראלית במוצב תצפית, בגדר, בכוח בין לאומי, במזל"טים או בפרוז.

משה דיין קבע כבר בזמנו כי לבקעה אין ערך בטחוני, וכי להגנת ישראל חשובים דווקא השטחים הגבוהים של הרי השומרון ויהודה.

באם נמשיך להתמקד רק בנימוקים ביטחוניים, נסביר לבסוף שהגולן חשוב כדי להגן על הגליל וארץ ישראל חיונית כדי להגן על גוש דן.

1920: דוד בן גוריון ושמואל יבניאלי

בשנת 1920 לאחר הצהרת בלפור, סיום מלחמת העולם, וסוף השלטון העותמאני התכוננו הציונים והישוב היהודי בארץ לעליה של מאות אלפים ולבניה מהירה של הבית הלאומי היהודי.

מפלגת "פועלי ציון" הקימה ועדת תכנון לישוב הארץ וגבולותיה, לקליטת מאות אלפים, לתעשייה ולחקלאות. בוועדה, שהחלה את עבודתה בפברואר 1920, השתתפו מיטב ראשי התנועה ביניהם נחמן סירקין, יצחק טבנקין, שמואל יבניאלי, דוד בן גוריון, יצחק בן צבי וזלמן שזר (שניהם נשיאי המדינה בעתיד). הועדה סיירה בשטח ושמעה את מיטב המומחים במשך כשישה חודשים, ולבסוף פרסמה דו"ח מפורט.

הפרק השביעי של הדו"ח, "העקרונות הגאוגרפיים והפוליטיים של הבניין" נוסח על ידי בן גוריון ויבניאלי ומהווה תכנית אסטרטגית-גאוגרפית למדינה היהודית (תכנית שכל כך חסרה לנו היום):

עלינו לפתח את המכסימום האפשרי של העבודה באותם החלקים שבארץ, המיושבים פחות מאחרים ושאין התחרות שם קשה… ארץ ישראל מיושבה בעיקר על שדרת הריה. לעומת זאת רצועת חוף הים ובקעת הירדן מצד שני, אלה הם החלקים המיושבים פחות מהאחרים.

באותם ימים היה אזור החוף עדיין ריק ושומם מכוסה דיונות וביצות. בפרוטוקול דיוני הועדה נרשמו דבריו של יבניאלי:

עמק הירדן והים אלה הן שתי רצועות חופשיות שאין שם שום ערבים כלל… צריכים אנו לסגור את הארץ מארבעה צדדיה… את לב הארץ, נזר האומה, את ירושלים עלינו להפוך מעיר נוצרית-ערבית ובין לאומית, למרכז עברי לא רק בשם, אלא גם בפועל.

בהמלצת הועדה תכנית ארץ ישראל העברית הייתה ישוב יהודי בגליל העליון, בנגב, בחוף ובבקעת הירדן כאשר החוף ובקעת הירדן מתחברים בירושלים העברית במרכז.

כידוע, היהודים ישבו אמנם את החוף, אך איחרו ביישוב הנגב ובקעת הירדן נשארה ריקה.

1967 יגאל אלון

מיד לאחר מלחמת ששת הימים הציע יגאל אלון לממשלת אשכול תכנית לגבולות הקבע למדינת ישראל. כמו התכנית משנת 1920 התרכזה גם "תכנית אלון" בבקעת הירדן שעדיין נותרה ריקה. אלון הציע לספח מיד לישראל רצועה ברוחב כ-15 ק"מ הכוללת את בקעת הירדן והמורדות המזרחיים של הרי שומרון ויהודה. באזור ים המלח ומדבר יהודה הרצועה הייתה אמורה להתרחב עד לכדי 25 ק"מ ולהגיע עד לגוש עציון וקריית ארבע. בנוסף הציע אלון לעבות את פרוזדור ירושלים ולספח את גוש עציון, דרום הר חברון ואזור ירושלים. סך הכול סיפוח כמחצית משטח הגדה המערבית, כמעט ללא סיפוח אוכלוסיה ערבית. על פי התכנית רצועה צרה אמורה לחבר את השטח הערבי לירדן בכביש רמאללה-יריחו.

הממשלה אמנם לא קיבלה באופן פורמאלי את התכנית, אולם תכנית ההתיישבות של ממשלות המערך היו על-פי "תכנית אלון", כך הוקמה קריית ארבע וגם נסלל כביש לאורך מורדות הבקעה לפי התכנית ("כביש אלון").

1975 פרופסור אברהם וכמן

פרופסור אברהם וכמן היה דקן הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. ב1975 הגה ותכנן את התכנית הידועה בשם "השידרה הכפולה". במבוא לתכנית כתוב: "אין למדינת ישראל תכנית כוללת לטווח ארוך הנוגעת במכלול בעיות היסוד- האוכלוסייה בארץ, פרישת ההתיישבות היהודית, מערכות תשתית ומשאבים".

"ישנה בידנו כיום האפשרות, אולי האחרונה הנריאת לעיין, לקבוע את החלוקה לפי צרכי מדינת היהודים ואין אנו זקוקים להצטדק על כך. עלינו לעשות זאת תוך ראיית עתיד המדינה לטווח ארוך".

וכמן כתב שהיהודים התרכזו, כמעט כולם בשידרה המערבית עם הגב לים והערבים מעליהם בשידרה המרכזית על ההר. השידרה המזרחית- רמת הגולן בקעת הירדן והערבה נותרו ריקות. מדינת חוף צרה תהווה פיתוי מתמיד לדחוף אותה לים. התכנית המפורטת כוללת בין השאר אכלוס מסיבי, בערים מתוכננות, של רמת הגולן ולאורך מורדות בקעת הירדן והערבה (הערים תוכננו בגובה כמה מאות מטרים מעל פני הים מסיבות אקלימיות), ציר תנועה והתיישבות מרכזי בין ערד לבית שאן ועוד.

המבנה הארכיטקטוני למדינה אותו תכנן וכמן הוא מבנה של סולם עם שני עמודים חזקים בחוף ובבקעת הירדן ושלושה חיבורים בעמק יזרעאל, בערד וחיבור מרכזי בציר ירושלים- מעלה האדומים-בקעת הירדן: "ירושלים תהיה הצומת במרכז המדינה ולא עיר ספר בקצה הדרך".

וכמן הקים את "עמותת השידרה הכפולה" שפעלה למען התוכנית. בין פעילי העמותה היו גם האלוף יוחאי בן-נון, פרופסור יואב גלבר וראשי התנועה הקיבוצית. התכנית שנתמכה על ידי עוזר ראש הממשלה אריק שרון הוצגה לראש הממשלה יצחק רבין שסירב לקבוע את הגבולות העתידים של המדינה.

1995 יצחק רבין

בנאומו האחרון בכנסת, ב5 במאי 1995,  בנושא "הסכם אוסלו", קבע יצחק רבין: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה".

האופציה הירדנית

ברור שהפלסטינים לא יכולים להשלים עם סיפוח בקעת הירדן המהווה כמעט מחצית מהגדה המערבית. הם גם לא יכולים להשלים עם חלוקה בגבולות 1967 על פיה יקבלו 21 אחוזים משטח ארץ ישראל המערבית ואילו היהודים יזכו ב-79 אחוזים. "מדינה" פלסטינית מחולקת לשניים, על 5,000 קמ"ר בלבד, יכולה להיות מקובלת על יוסי ביילין, אך בצדק, לעולם לא תהיה מקובלת על הפלסטינים. אין בארץ ישראל המערבית מקום לשתי מדינות.

לצורך "שתי מדינות לשני עמים" יהיה צורך בשתי הגדות, או על-ידי השתלטות ההאשמים על יהודה ושומרון, כפי שרצה שמעון פרס, או השתלטות הרוב הפלסטיני על ירדן, כפי שניסה ערפאת. זאת הייתה גם הסיבה לתכנון המסדרון הצר בין רמאללה ויריחו בתכנית אלון.

אין ברירה: מפה חדשה תהיה לא רק בעיראק ובסוריה.