מהם העקרונות המרכזיים שמבטיחים את החירות והאושר האנושי, ומה באמת ההבדל בין הימין לשמאל?
אדם הוא יצור שמחפש אושר: למענו הוא פועל ואליו הוא חותר, זהו הציר המרכזי של חייו.
אנחנו בורחים ממה שגורם לנו צער וכאב, ונמשכים למה שמסב לנו עונג ואושר. נרצה או לא זהו חוק טבע, נתון שאין להתכחש אליו. כוכב הצפון שלנו הוא האושר, ואליו אנחנו מנווטים.
מהו אותו אושר? ובכן, קשה להגדיר. נסתפק בשלל המילים הבאות: מימוש עצמי, ביטחון, סיפוק, חופש, הנאה, שמחה, נחת, איכות חיים.
מוסדות האושר האנושי
על גבי ההנחה הזו, מושתתת החשיבה הימנית הליברלית-שמרנית; היא מקבלת את עובדת החיים שהאדם פועל למען אושרו, ולא מִתְפַּתָה להילחם בה ולנסות ולהנדס חברת מופת אחרת, אלטרואיסטית, שבה אנשים אינם דואגים לאושרם שלהם. למעשה, אין לימין כל אג'נדה חוצבת להבות על תיקון עולם ועל החברה האידיאלית. הוא הרבה פחות יומרני והרבה יותר צנוע מזה. יש לו רק אמת מידה אחת: האושר האנושי.
כך, הביטוי "תפסת מרובה לא תפסת", מדריך את החשיבה של הימין בהקשר המדיני-חברתי. הוא חושש מאוד מרעיונות מבריקים, מסעירים ומהפכניים, על שידוד מערכות ותיקון הטבע האנושי. במקום אלו, הוא אוחז בחזקה באותן דרכים ומוסדות חברתיים, שכבר נבדקו והוכחו במרוצת מאות השנים האחרונות כתורמים ומועילים לאושר האנושי; או כמו שאמר זאת הפילוסוף והכלכלן פרידריך האייק:
הציוויליזציה היא תוצר של ניסוי וטעיה אנושיים מתמשכים … היא מבטאת את צבר הניסיון שחלקו הועבר מדור לדור כמידע מפורש, וחלקו הרחב יותר הוטמע בכלים ובמוסדות שהוכיחו את עצמם כעליונים – מוסדות שהייחודיות שלהם עשויה להתגלות באמצעות ניתוח מודע, אך הם ישרתו את צרכי האדם גם בלי שבהכרח נבין אותם.
הימין דואג למוסדות הללו, מקדם אותם ושומר עליהם. בלי יומרות גדולות, בלי לחשוב שהוא יודע הכל, בלי מילים מפוצצות. רק מה שגורם לאושר אנושי פשוט וטוב.
מהן הדרכים והמוסדות שלפי אמת המידה של האושר האנושי חיוניות לאדם? בקיצור נמרץ:
1. חירות
אין אושר אנושי בלא חירות. החירות היא נשמת אפה של היצירה, של היוזמה, של המימוש העצמי, של היכולת לחיות את החיים במלואם וליהנות בהם. לאורך רוב שנות ההיסטוריה, רוב בני האדם היו משועבדים או כפופים לשרירות לִבַּם של עריצים. זהו המצב השכיח, אולי אפילו הצפוי והטבעי יותר, אלא שהוא כולל סבל ודלות לרבים. חירות, כך מוכח, מבטיחה הרבה יותר שפע ואושר, אלא שהיא קשה להשגה. כדי ליצור מציאות של חירות מרובה, נדרשים מספר מוסדות חברתיים שיבטיחו את קיומה.
מהם המוסדות מחוללי החירות? ובכן: הקניין הפרטי, שמבטיח כי האדם הוא הבעלים הבלעדי של פירות עמלו, והוא זה שמנהל את חייו כאוות נפשו באמצעות משאביו; בחירות הוגנות ושוות (One Man One Vote), שמעניקות לאדם ייצוג שקול בבית המחוקקים; עקרון הכרעת הרוב בחקיקה, שמבטיח כי כל אדם נוטל חלק פעיל בעיצוב חובותיו וזכויותיו; עקרון שלטון החוק, לפיו החוקים חלים בשווה על כולם; עקרון הפרדת הרשויות, שמפריד את סמכויות החקיקה, שהן החשובות ביותר, מסמכויות הביצוע והמשפט, ומבטיח פיצול הכוח השלטוני; וחופש הביטוי וההתארגנות, שמאפשר לאדם להתבטא ולמתוח ביקורת ולפעול למימוש מטרותיו בציבור.
במקום שבו המוסדות הללו נשמרים כראוי, שם יש חירות. לא מדובר בערכים עליונים ("ערכי הדמוקרטיה") ולא בזכויות אדם מופשטות. מדובר במנגנון פונקציונלי, במכניקה שלטונית, שההקפדה עליה מחוללת חירות ומעצימה את האזרחים, בעוד שהפגיעה בה בשם ערכים "עליונים" (מישהו אמר "שוויון"?) מעקרת את החירות מתוכן.
2. משפחה
התא המשפחתי הוא המוסד החברתי הבסיסי והחיוני ביותר לתפקודה התקין של החברה. לאורך ההיסטוריה, התקיימו מספר מודלים של יחסי מין והבאת ילדים לעולם – הרמון, קומונה, פוליגמיה ועוד (היהודים לא שונים בכך משאר העולם). אולם, אט-אט כבשה את מקומה המשפחה המונוגמית, שבה יש רק בעל, אישה וילדים, והשתלטה באופן טבעי על כל העולם המפותח.
מה כל-כך מיוחד בתא המשפחתי המונוגמי? ובכן, הוא מתגלה כאפקטיבי במיוחד בלידת ילדים, גידולם וחִבְרוּתַם, בדאגה להורים המזדקנים, ובהסדרת היחסים בין המינים. או בלשונם של הכלכלנים השמרנים: המשפחה היא היחידה הכלכלית הבסיסית של החברה. וכך, מרגע שדרך כוכבה, המשפחה הפכה לצעד אנושי טבעי, וכמעט כל אדם שמגיע לפרקו ממסד את יחסיו עם המין השני דרכה.
גם כאן, כמו בעניין החירות, מדובר במוסד חברתי פונקציונלי ומרבה אושר. אין כאן ערך מהותי עליון, ערטילאי ושמיימי, שיש לשמור עליו בכל מחיר ויהי מה. לו האנושות היתה מפתחת מוסד חברתי אחר שמתפקד טוב יותר מהתא המשפחתי – לא היתה דרך וגם לא הצדקה למנוע ממנו להתפשט. העיקר הוא שמדובר באינסטרומנט שממלא פונקציה חשובה בדרך אל האושר המרובה של רבים, ושהוא מוכיח עצמו אמפירית, לאורך זמן, כפי שעושה המשפחה הגרעינית. בינתיים אין מועמדים רציניים להחלפה: רק תיאוריות מופשטות וניסיונות שונים ומשונים שנכשלו בתוך פחות מדור, שבדרך כלל חסרים אפילו בסיס הגיוני רציני (להוציא "חדשנותן" המסעירה) .
3. לאומיות
מהי לאומיות? קשה אמנם להגדיר את התופעה, אך ניתן לקבץ לסל אחד את מאפייניה העיקריים: שפה משותפת; אמונה במוצא משותף; היסטוריה משותפת; דת, מסורת ומנהגים משותפים; זיקה לטריטוריה מובחנת. לא כולם יחד כל הזמן, יש יוצאי דופן, אבל בסך הכל החבילה מוסכמת.
למרות מגמות אופנתיות במחקר, הלאומיות היא תופעה עתיקה משחר ההיסטוריה. היא אמנם לא הופיעה במסגרת של מדינות לאום מובהקות עד המאה ה-19, אך התופעה של קיבוץ אנושי אחד שחולק שפה, היסטוריה ואמונות משותפות היא עתיקת יומין. די להתבונן בהיסטוריה הסינית, היהודית והאתיופית כדי להבין זאת. אם ירצו או לא, זהותם של בני אדם אינה מתמצה רק במוסד המשפחה ― כשהשאר נשאר ללא גבולות וללא מאפיינים, כמו חומר היולי חסר צורה ― אלא הם מתארגנים באופן טבעי גם במסגרות חברתיות גדולות יותר.
היתרונות של הלאומיות ברורים: היא מספקת הגנה לפרטים ולמשפחות שנכללים בה; מקלה על יצירת הסכמה אודות שלטון מרכזי, המושתת על אמון ציבורי (קשה ליצור מסגרת של אמון במדינות מרובות לאומים); ההומוגניות הלאומית גם ממזערת את הנזקים האפשריים של עקרון הכרעת הרוב; ולסיום, היא מספקת גם את תשתית האמון שנדרשת למסחר תקין תחת שלטון החוק.
גם כאן, הלאומיות טובה לא כתכלית עליונה, אלא באופן פונקציונלי. היא מספקת לתאים המשפחתיים ולפרטים את ההגנה והצרכים באופן מיטבי. אין פלא שהמערב, שהיה החלוץ – בה"א הידיעה – בגיבושם של הלאומים למסגרות פוליטיות של מדינות לאום, הגיע לשגשוג ולפריחה שאין שני להם.
4. טריטוריה
אין לאום בלי טריטוריה. כדי לקיים מסגרת חיים תקינה, האומה חייבת ארץ משלה לחיות ולשגשג בה. היתרונות של טריטוריה לאומית ברורים: גבולות בני הגנה לבני הלאום; תא שטח שניתן ללמוד אותו לאורך זמן ולהפיק ממנו את המיטב; התבססות הקניין הפרטי והמסחר; זרז לתחושת השייכות והסולידריות הלאומית.
בניגוד לאג'נדות מימין ומשמאל שמקדשות את האדמה או מבטלות את חשיבותה מכל וכל, הטריטוריה היא קודם כל ואחרי הכל תנאי, אמצעי, פונקציה של חיים תקינים ומאושרים. זה לא גורע מחשיבותה או אומר שאי-פעם לא יהיה בה צורך, זה רק מעמיד את הדברים בפרופורציות הנכונות.
5. מסורת
המסורת, במובנה הרחב ביותר, היא השמן שבגלגלי המוסדות הללו. בלא מסורות של שלטון דמוקרטי, של חירות, של חופש קניין, של משפחתיות, של לאומיות, של פיסת ארץ, אין לדברים הללו תוחלת. האויב הגדול ביותר של המוסדות האנושיים שערבים לחירותו של אדם, היא המהפכנות והרדיקליות. המחשבה שבעזרת הריסת הסדרים הקיימים ו"התחלה מחדש" ניתן ליצור עולם טוב יותר, מחריבה בדרך-כלל את הבניין כולו.
מסורת זקוקה לסבלנות, לאמון במוסדות שהתעצבו במשך שנים ארוכות ונוסו באינספור ניסיונות. היא האטמוספרה הציבורית שמאפשרת את קיומם. במדינות ערב, למשל, לא מצליחים במשך עשרות שנים להחיל דמוקרטיה, משום שחסרים שם מסורת ותרבות דמוקרטית. המוסדות הללו שמנינו, אם כן, זקוקים לתרבות ולאווירה ציבורית שיאפשרו להם לשגשג. אלכסיס דה-טוקוויל, ההוגה הצרפתי השמרן בן המאה ה-19, הדגים את הדבר היטב. באחד מהקטעים בספרו 'הדמוקרטיה באמריקה', מסביר טוקוויל מדוע רק האמריקנים הצליחו ליצור שלטון דמוקרטי אפקטיבי ומשגשג, בעוד שהמקסיקנים, שאימצו גם הם את החוקה האמריקנית מספר שנים אחרי כינונה, כשלו לחלוטין:
משביקשו המקסיקנים לכונן את המשטר הפדרלי בארצם, לקחו להם את החוקה הפדרלית של שכניהם, האנגלו-אמריקנים, לדוגמה ולמופת והעתיקו אותה כמעט במלואה. אבל אף ששאלו מהם את כתבו של החוק, לא יכלו לשאול גם את הרוח המפיחה בו חיים. הם הסתבכו עד בלי די … עד היום מטלטלת מקסיקו בין ממשל עריצות צבאי לאנרכיה …; מנהגי האמריקנים שבארצות-הברית הם אפוא הסיבה המיוחדת שבגללה הם העם היחיד בכל אומות אמריקה, המסוגל לשאת שלטון דמוקרטי.
הזיקה למסורת תלויה בהכרה במגבלותינו התבוניות. מי שסבור שביכולתו לבנות מוסדות חברתיים טובים יותר – מן המסד ועד לטפחות – מאשר מה שהתעצב על-ידי מיליוני בני-אדם במשך מאות ואלפי שנים, תהיה לו מעט מאוד סבלנות למסורת. די להתבונן במהפכה הצרפתית היומרנית, שהרסה סדרי עולם ישנים באבחת גליוטינה אך שקעה כמעט מיד בתהום של עריצות ושפיכות דמים, כדי להבין שהאויב של המסורת הוא גם האויב של האושר האנושי.
אכן, יש מתח מסוים בין מסורת לבין חירות וחדשנות. אלא שמסורת איננה קיפאון וחירות איננה היעדר כל גבולות. שניהם נדרשים, ושניהם יכולים וצריכים לתרום לאושר. למעשה, השאלה הגדולה הרובצת לפתחנו ולפתח המערב בכלל היא האם נשכיל לשמור על המתח בונה ומפרה, או שנהפוך אותו להורס ומצמית.
הימין הפרגמטי מול השמאל האוטופיסטי
כל המוסדות הללו שמנינו — חירות, משפחה, לאומיות, טריטוריה, מסורת — משתלבים במארג אחד ומשלימים זה את זה. הימין נאבק על שימורם וביטחונם של המוסדות הללו, מתוך ריאליזם צרוף המזהה את חשיבותם לקידום האושר האנושי; הפטריוטיות שלו היא רציונלית, הוא מוכן להילחם בזרים ואף לשפוך דם על הדברים שחשובים לאושרו. הוא לא מנסה לחנך אף אחד, ולא מעביר את הזולת אינדוקטרינציה של ערכים ומוסר בדרך ל"חברת מופת". הימין רק רוצה שאנשים יחיו בטוב ויהיו מאושרים, ושומר על המוסדות שהוכיחו עצמם לצורך זה.
לעומת ימין זה, שחותר להבטחת אושרו של האדם באמצעות הגנה וטיפוח של המוסדות החברתיים החיוניים, ניצב השמאל האוטופיסטי. לִבּוֹ של השמאל איננו נמצא במציאות הנתונה ובתנאיה הטבעיים, אלא בעולם שמעבר – בעולם הערכים המוחלטים, שבו אין צורך במוסדות, בריאליה, באמפיריות ובמסורת, אלא העיקר הוא ערכים וזכויות.
אינני סוציולוג, וניתן לתקוף את התופעה השמאלנית מזוויות רבות. מה שבטוח הוא, שהשמאל אימץ לעצמו שיח של ערכים וזכויות מהותיים בדרך לתיקון עולם, במקום לאמץ שיח מוסדי ואמפירי-ריאליסטי. את השמאל לא מעניין מה מתפקד ותורם לאושר האנושי; מעניין אותו מה ראוי להיות ואיזה עולם אידיאולוגי יש להחיל כאן ועכשיו, והוא מנסה להנדס את נפש האדם מחדש כך שתהיה מאושרת במציאות ה"אידאלית" שהוא מקווה ליצור.
פירות הבאושים של השמאל
תוצאת האוטופיזם היא קעקוע שיטתי של כל מה שמבטיח את האושר האנושי: החירות מותקפת בפרויקטים סוציאליסטיים שפוגעים בחופש הקניין, ובבג"ץ שפוגע בעקרון הכרעת הרוב; המשפחתיות מקועקעת באמצעות אג'נדות של "משפחה חדשה" ונטייה לעודד "אהבה חופשית" ולזלזל ב"התמסדות"; הלאומיות מותקפת באמצעות התמיכה בפלסטינים, במסתננים, בבדואים; הטריטוריה מעורערת באמצעות פרויקטים של שתי מדינות לשני עמים, התנתקויות ועקירת יישובים; המסורת מעורערת באמצעות נטייה מהפכנית ל"פוליטיקה חדשה", למחאה, לשינויים חריפים בשיטת הממשל, וכד'.
בשיח השמאלני, אינך נדרש להסתמך על תקדימים ולהביא ראיות אמפיריות. די שתגלגל עיניים לשמיים ותאמר את צמד המילים "זכויות אדם", "צדק חברתי", "תקופות אפלות", והטענה כבר תקפה.
אין צורך שתביא ראיות לכך שחלוקת העושר מחדש באמצעות מיסוי גבוה היא אפקטיבית ומועילה לכלכלה – מספיק שתאמר כי לא ייתכן שיהיו כאלה פערים בין עניים לעשירים; אין צורך שתבחן מה יהיו ההשלכות של הגבלות על ייצוא גז – מספיק שתאמר "צדק חלוקתי" ו"טייקונים חזיריים"; אין צורך שתאשש את טענתך כי קליטת המסתננים טובה באיזושהי צורה לחברה הישראלית – די שתאמר כי המוסר מחייב, כי זה מזכיר לך תקופות אפלות, וגם להם יש "צלם אלוהים"; והפלסטינים, הו הפלסטינים. מי בכלל צריך ריאליה עם הפלסטינים חפצי השלום והדו-קיום?
סוף דבר, השמאל מנסה להנדס חברת מופת, והולך עם ערכיו "ראש בקיר". המנוע שלו הוא אידאולוגי-ערכי, פרגמטיזם ואמפיריציזם ממנו והלאה. כאשר הוא מקבל לידיו את השלטון ומנסה להחיל על המציאות את תפיסותיו האוטופיות והערכיות, התוצאה היא תכנון אגרסיבי, שדינו להיכשל בשל היעדר מציאותיות.
תענוג! עכשיו רק נשאר ללמד את הימין מיהו, כדי שיפסיק להיות כזה לוזר
"חירות הפרט"? "שלטון הרוב"? "סולידריות"? אתה בטוח שלא קוראים לך ולדימיר איליץ'? אני מתחיל לחשוב שהאתר הזה הוא בעצמו shill של הקרן.
לימין יש זכות קיום רק במידה והוא מקדם את הסמכות על פני החברה כולה, מהסמכות הפטריארכלית במשפחה ועד לסמכות בשלטון המדיני, כלה בסמכות של המורה, איש הדת, השוטר, והחייל. זאת נקודת הפתיחה היחידה שתמנע גלישה לדמוקרטיה סוציאליסטית. ססמאות ה"חירות" למיניהן לא הוכיחו את עצמן כמסוגלות לשמר את החברה על יסודותיה היציבים והבריאים.
אתה מבלבל בין זכויות לחרויות.
זכויות צריכות להינתן, לרוב ע"י המדינה.
חרויות פשוט צריכות להישאר, לא להישלל.
הימין לא מאמין בזכויות רבות. אין לאף אחד זכות על מה שלא שייך לו. אף אחד לא יכול לדרוש מהמדינה כלום (למעט הזכות לביטחון, שאותה המדינה צריכה להעניק ולשמור עליה).
חירות היא רעיון אחר. היא רק משאירה אותך לנפשך, בלי שהמדינה או אדם אחר חוסמים אותך. כך- אין לך זכות להתעשר, אבל יש לך חירות מספקת כדי לנסות.
איך לעזאזל מונעים מאותן "חירויות" להפוך ל"זכויות" במסגרת פוליטית? הרי בתנאים של דמוקרטיה המונית הרוב תמיד יבחר לעצמו כל מיני זכויות, לרווחה, לדיור, לנישואי גייז, לזכויות למיעוטים ומה לא, ומכאן הדרך לסוציאל-דמוקרטיה קצרה. הליברלים עושים גימנסטיקה מחשבתית בשביל להישאר "נאורים" ולדבר על חופש הפרט ודמוקרטיה אבל לסרב לסוציאליזם, שזה בערך כמו לנסוע לטיול מין במזרח הרחוק ולא לחזור עם פריחה חשודה.
אני חייב לומר שאני לא מבין על מה אתה מדבר.
זה לא נכון. הימנים, כשהם בשלטון, אמורים לפעול להפחתת רגולציות, הפחתת מיסים והפחתת השירותים והזכויות.
כל זה תוך השארת החירויות הפאסיביות (שעולות מעט מאד כסף).
זה באמת קורה במקומות רבים בעולם.
אגב, למה המצאת ש"נאורות" קשורה לסוציאליזם?
יש דברים יותר חשובים ממחיר העגבניות, אתה לא חושב?
האינסטינקט הימני הוא אינסטינקט סמכותני. אין לו קשר לתעלולים שמשאירים את ה"חופש" על כנו אבל מונעים ממנו באיזשהו תעלול לזלוג לכיוון של מפלגות טוטאליטריות שדורסות את החברה. הימין לא בא להגביל את השמאל באופן מידתי, הוא לא בג"צ; הוא בא למלוק את ראשה של המחשבה הפרוגרסיבית ולעקור את הסוציאליזם משורשיו הדמוקרטיים. כל נסיון אחר מוביל במוקדם או במאוחר לסוציאליזם דמוקרטי. אתה מוזמן למצוא לי מקרה היסטורי אחד של חברה שנותרה דמוקרטית וליברלית לאורך זמן ולא הפכה למדינת רווחה סוציאליסטית או קומוניסטית. רמז: אתה לא יכול.
אוי, אתה מדבר כאילו אתה לא מכיר את חוקי המשחק.
אף אחד לא רוצה למלוק את ראשו של אף אחד.
הרעיון הכללי הוא שכל צד מושך לכיוון שלו, ונוצר משהו מאוזן.
אישית אני חושב שהאיזון הנכון לא נמצא באמצע, אלא הרבה יותר ימינה. מצד שני לא הייתי רוצה לחיות במקום שבו יש אנשים שמתים מרעב כי הפסידו את כספם בעסקה כושלת. כן, המדינה יכולה לתת רשת ביטחון מסויימת, אבל בצורה מאד מינימלית.
החברה לעומת זאת יכולה וצריכה לעשות הרבה באמצעות עמותות ואירגונים שעוזרים לאנשים. זו מהותה של קהילה.
ואגב, זה שההיסטוריה מוכיחה את כוחה של מדינת הרווחה, לא אומר שהיא מוכיחה את צדקתה והצלחתה בהבאת אושר (ואפילו אוכל) לאזרחיה.
חוקי המשחק הם שהימין הפוליטי מדבר על חוקה וחירות הפרט ושוויון בפני החוק, בזמן שהשמאל מספח את הכלכלה:
http://www.unitedliberty.org/files/images/Expenditures_as_share_of_GDP.jpg
ככה זה לפחות במציאות, ולא בראשם של אינטלקטואלים מהפייסבוק שמסובסדים על ידי גופים אמריקאים עלומים.
אני מניח שיש לך הסבר איך שינויים חברתיים כן יכולים להתרחש. הרי אף אחד (יותר נכון אף אחת) מאיתנו לא רוצה להיות חבר בתא משפחתי בו לבעל מותר לאנוס את אישתו. עצם התפיסה לפיה לבעל אסור לאנוס את אישתו, או שאסור לו להתעלל בילדיו (ולא, אני לא מדבר על מכה על היד), כבר היא שינוי מהתפיסה המשפחתית הגרעינית מתקופות מסויימת. אבל הרי אותה משפחה הייתה מוסד חזק ורציני שאפשר לתאר אותו כ"אינסטרומנט שממלא פונקציה חשובה בדרך אל האושר המרובה של רבים, ושהוא מוכיח עצמו אמפירית, לאורך זמן".
תפיסה שמרנית כפי שהיא מוצגת פה בעצם משתמשת במהפכנים שקדמו לה ופשוט מקפיאה מוסדות כפי שהם עוצבו בהקשר היסטורי מסויים ומחליטה שמכאן והלאה כבר אסור לשנות. לכן מעניין אותי איך לדעתך אפשר להביא לשינויים חברתיים (ואני מניח שאתה מסכים שהמוסדות החברתיים בהם אנחנו מתקיימים הם לכל הפחות לא מושלמים אם לא פחות טוב מזה).
מסכים לחלוטין, רק מהכיוון השני.
בועז, מדהים אתהפושט כותב כ"כ קולע! אתה בדיוק כותה את מה ששנים אני אומר: ההבלים הם הרבה יותר מהותיים. מוסרית ואנושית הרבה מעבר לשאלות של אדמה (בדיוק בגלל זה מעוות לראות ימניים פמינסטיים או יוזמות כמו של יועז הנדל לשמור על חיילינו במחסומים שלא יפגעו בערבים)
"מי שסבור שביכולתו לבנות מוסדות חברתיים טובים יותר – מן המסד ועד לטפחות – מאשר מה שהתעצב על-ידי מיליוני בני-אדם במשך מאות ואלפי שנים, תהיה לו מעט מאוד סבלנות למסורת"
אני חושב שההנחה הזו היא התשתית הקונסטרוקטיבית לעמודי התווך שיצרת. אם זו הייתה ההנחה של מחוללי המהפכות בעשרות השנים האחרונות אז העולם היה עדיין רחוק מאוד מהמקום הטוב והבטוח שאתה מתאר, רק בהירות מוסרית יכלה להניע אל המקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו ובקצבים של עשרות השנים האחרונות. עם ישראל מן הסתם היה עדיין בגלות אם בכלל היה נשאר משהו מאיתנו…
השמאל טועה, לעיתים אף מסכן את קיומנו אבל לא בגלל שהוא מעמיד ערכים אוטופיים אל מול ניסיון אמפירי, המשוואה שאתה יוצר מזעזעת ומסוכנת – אנשים שחולמים ערכים (אוטופיים) אל מול אנשים פרגמטיים בעלי ניסיון אמפירי, לפי דבריך היה אפשר לשכנע את יאיר שטרן ובן גוריון להירגע קצת עם החתרנות תחת השלטון הבריטי…
אמנם עמודי התווך שלך נכונים ומדוייקים וראויים כמבט וכוח מנחה
אך חסר בהם כלשונך- את אותם "ערכים עליונים" שבלעדיהם גם עמודי התווך שציינת לא יזכו לאישור מהנדס
המאמר עצמו מאוד מעניין ולא פחות חשוב בהיר וברור. הבעיה היא שאת הימין שאתה מייצר כאן לא ניתן למצוא בנוף הישראלי, אלא רק במדינות מערביות ותיקות כמו ארה"ב או אנגליה. ואת השמאל לעומת זאת ניתן גם ניתן למצוא בישראל כפי שהדגמת. לכן אני חושב שרוב מי שמגדיר עצמו כימני *בארץ* יתקשה להתחבר למסר הזה.
"הימין הפרגמטי מול השמאל האוטופיסטי"
הסעיף הזה נכון אולי למאות ה-18 וה-19 בהן השמרנות הייתה פשוט ריאקציה למגמות החדשות שדרשו שינוי, והשינוי היה לפעמים רדיקלי מאוד וגורף. בפועל רבים בשמאל כיום הם דווקא רפורמיסטים שחשדניים כלפי 'חירויות חיוביות' והלכי רוח רומנטיים מבחינה פוליטית. (תומכת מרצ, יולי תמיר היא אפילו תלמידה ישירה של ישעיה ברלין שבלט בניסוח הגישה הזו). הימין הישראלי הדומיננטי מתייחס לעיתים קרובות למדינה כאל 'אתחלתא דגאולה', ורואה לקולקטיב היהודי ייעוד רוחני ודתי כלל עולמי. הטיעונים שלו עושים לעיתים קרובות שימוש בתנ"ך וב'זכותנו על הארץ'. השמאל הליברלי דווקא מסויג מרוח הגיוס הקולקטיביסטית שמאחורי הסמלים הלאומיים, והטיעונים שלו מדברים לעיתים קרובות על הנזק הדיפלומטי שעלול להיגרם לישראל אם תמשיך בבניית ההתנחלויות ובשליטה על שטחי יהודה ושומרון. להאשים את השמאל בהנדסה חברתית זה להתייחס למיעוט המבוטל מביניהם שעדיין מאמין במהפכה קומוניסטית.
הצגת בצורה יפה ומצוחצחת מדי את "הימין השמרני-ליברלי".
כמה הערות תוכן וכמה הערות על ערכים
1. אושר לא סתם מורכב מהדברים שציינת, אלא גם בהם יש סדר מסוים (למרות שגם זה יחסי, בעיקר כי האדם הוא מעל הכל מאוד סתגלתני)- אדם צריך בטחון אישי, זה אומר שהוא יודע שהוא מוגן מפגיעה אקראית כזו או אחרת. אח"כ אדם צריך בטחון כלכלי- לדעת שיש לו אוכל ושצרכיו הבסיסיים יענו (רק אח"כ מגיע ה"אושר" של דברים נוספים). אדם שאין לו את אלה מתקשה גם להינות משאר הדברים בחייו. יש לכך חשיבות- כי הרבה מהדברים שאמרת מתקשרים לכך שאלו צרכים יותר בסיסיים של אושר משאר הדברים- משפחה ושייכות חברתית (עד רמת הלאומיות) יוצרות בסיס משותף של הגנה מסוגים שונים, כולל הגנה כלכלית. הידיעה שיש חירות נובעת בראש ובראשונה מהידיעה שאין עליך איום כזה או אחר שיפגע בחירות זו, פיזי או כלכלי. הצורך בטריטוריה הוא לא רק עצם קיומה כדי לנצלה, אלא גם הריבונות עליה שמתקשרת לביטחון אישי וכלכלי. על מסורת אפשר להגיד שהיא מעין תוצר לואי- היא יוצרת תחושת בטיחות של המוכר והידוע על פני הלא בטוח.
לגבי לאומיות- את הדבר המענין ביותר ובמידה רבה החשוב ביותר בלאומיות לא הזכרת- תחושת החיבור והמחוייבות לאדם שמעולם לא פגשת אבל מבחינתך חולק איתך מאפיינים משותפים מספיק כדי שתהיה מוכן אפילו לסכן את עצמך כדי להגן עליו. צבא הלאום הוא דוגמה טובה לכך ובעולם הגלובלי כיום יש מידה מסויימת של מחוייבויות "תת-לאומיות" שהתפתחו כמו תחושת החובה כלפי כלל בני האדם לזכויות בסיסיות, ואפילו תחושת מחוייבות ליונקים אחרים.
2. הצגת הדברים היא יפה מדי. באותה מידה אפשר להציג כך את ערכי השמאל הליברלי-חברתי עם תיקונים מזעריים. הבעיה היא באופן בו החלק השמרני רואה את הדברים. למשל- האם המסורת וה"תא המשפחתי" סותר תא משפחתי של זוגות חד מיניים? אצל מרבית השמרנים כן- האם אין בכך פגיעה בחופש הפרט ובזכויותיו, כלומר בחירותו? כך גם הבעיה היא שעודף חופש פעולה כלכלי הוביל לאורך כל ההיסטוריה להבדלי מעמדות קיצוניים שפגעו באופן חד משמעי בחופש ובחירות של המעמדות הנמוכים עד כדי כך שזכות הבחירה החופשית שלהם הפסיקה להיות ממש חופשית ומידת ההשפעה שלהם על הדמוקרטיה היתה נמוכה עד לא קיימת בפני האוליגרכיה.
3. התוספת של השמאל הליברלי-חברתי, שאין בכלל הבדל גדול בין מה שכתבת לבין ערכיו, היא הערבות ההדדית. אתה כתבת את הדברים מול השמאל הקיצוני ובאותה מידה אפשר לכתוב את ערכי תנועת בני המושבים למשל (תנועה לא פוליטית, בניגוד לנוע"ל, עם חניכים ופעילים מכל הקשת הפוליטית, אבל עם ערכים של הדדיות ושותפות בתוך קהילה ליברלית) כערכים נעלים מול הימין הקיצוני ולסכם ב"פירות הביאושים של הימין".
גם היחס למסורת מעט שונה- יש מסורות ויש הרבה כבוד אליהן ולעבר, אבל המבט הוא קדימה ולא אחורה. כאשר מבינים שמשהו שהבנו בעבר אינו נכון, לא מהססים לתקנו. כך עם היחס לזכויות נשים, כך גם היחס לקהילות הלהט"בים ואפילו היחס לזכויות הסטודנט ודברים קטנים יותר שנובעים מהאמונה שעל אף המסורות, צריך להבין שהתקדמנו כחברה אנושית לערכים שלעיתים שונים מהמסורת של אבות אבותינו.
כך שלצערי נפלת בתקלה הרטורית הקלה ביותר- הצגת את הצד שלך כנופת צופים שמייצגת בערך רק את הימין -מאוד מרכז מתון ומולו ניסית להציג את השמאל הרדיקלי חסר העכבות שהשתלט היום גם על מפלגת העבודה, אבל ממש לא מייצג את התפיסה הליברלית-חברתית.
טענת שכותב המאמר מייצג "ימין מאד מרכז מתון".
לדעתי הוא דווקא מייצג את הימין הקיצוני ביותר, לפחות במונחים ישראליים/אמריקאיים בני זמננו.
כתוב יפה ומסודר אבל איכשהו מנותק מהפיסקה האחרונה "פירות באושים.." ואפילו סותר אותה. היא די מקלקלת את הכיוון של הימין הפרגמטי שנשב מהמאמר.
מצחיק שאתה מדבר על מסורת כאשר ה"ימין הקלאסי" כפי שאתה מתאר אותו קם רק במאה ה 16 ולאומיות, למרות טענתך החסרת סימוכין היא גם כן תופעה של מאות השנים האחרונות. עד היום ניתן לראות חברות שבטיות חסרות כל זיקה מעבר למעגל הקרוב של 100-150 איש.
בקיצור – כמו רבים לפניך מכל קצוות הקשת הפוליטית אתה חושב שעלית על הנוסחא המנצחת. גם הצד השני חושב ככה וגם אצלו יש כותבים לא פחות רהוטים.
הבסיס למחשבה ליברלית הוא שאנשים טועים – באופן שיטתי. ושאף אחד לא חף מכך – לכן צריך לבזר כוח – כדי ששום החלטה בודדת לא תוכל להיות הרסנית מדי.
גם טריטוריה – אדם פרטי צריך שיהיה לו בית – אלא אם כן הוא חלק מחברה נוודית, ואז הוא צריך רכוש נייד. בקיצור ין שום דבר ממה שכתבת שהוא אמת מוחלטת – חלקו נכון, חלקו לא נכון וחלקו נכון כרגע.
יצא לך שניים: שמרנות, ופרגמטיזם. ושניהם נובעים מגישה שמעדיפה את המוכר, המציאותי והפשוט. שזה אחלה, אבל לא חף מחסרונות.
אנחנו צריכים ימניים מגניבים. כאלה שלא מפחדים מחידושים אבל דווקא בגלל זה לא מנסים לעשות דווקא. כאלה שהם אינטילגנטים מספיק כדי לבחור להיות עממיים ופשטניים כשמתחשק להם. כאלה שמלאים אהבת אדם וחלומות על שלום עולמי אבל מפוכחים מספיק כדי לזכור להיות מחוברים למציאות.
נו באמת. לא מנפנפים מעל המנגל כשיש עליו בשר. וזאת משום התפישה הפילוסופית העמוקה שלפיה הבשר מתמלא באפר ופיח.
"הימין רק רוצה שאנשים יחיו בטוב ויהיו מאושרים, ושומר על המוסדות שהוכיחו עצמם לצורך זה." נירלי שהמשפט הזה מסכם הכל. ה"ימין" (שאין הגדרה יותר שטחית ולא של משקפת שום ציבור אמיתי בארץ, כמו "שמאל") רוצה שאנשים יהיה מאושרים, אבל זה טופס רק לאנשיו שלו. אני לא אומר שצריך להילחם בשביל אושר כלל אנושי ולדבר אספרנטו, אבל מי שנמצא פה קרוב אלינו ואני אפילו לא מדבר על פלסטינים ערבים ישראלים או בדואים, האושר שלו כנראה לא באמת חשוב, אפילו שהוא לא סוטר את שלנו.
שמירה על מוסדות ש"הוכיחו" את עצמם זה טיעון חלש מכיוון שמי כמונו יודע שכל מקום וכל אזור בכדור הארץ יש לו מורכבויות משלו ולכן צועקים פה, הרבה פעמים בצדק,"שארה"ב ואירופה ולא יתערבו וינסו לחנך אותנו". מה גם שהיום שונה מאתמול ותפיסות שסרדו מאות שנים ללא שינוי לא היו רלוונטיות לקצה השינוים המודרני. כך שמוסדות ממקומות וזמנים אחרים לא בהכרח מתאימים לנו, גם עם הם "מוכחים".
אני חושב שלא במקרה רק ארגוני השמאל תומכים ועוזרים לפליטים בעוד ארגוני הימין מחפשים לכלוא אותם. התפיסה של מי שבאמת רוצה שאנשים יחיו בטוב היא שאם להם יהיה טוב אז גם לנו יהיה ולכן פתרון הבעיה הוא בכך שנמצא דרך ששנינו יוכולים לחיות איתה ולהרוויח ממנה. מצד שני יש מי שמחפש פתרון בלי לראות את הצד השני כאשר כל מה שעומד מול עיניו זה שהגיעו פליטים והם גורמים לנו בעיות ולכן צריך להוציא אותם מפה. התפיסה הזו היא תולדה של שנאת האחר שהיא משהו נרכש וקשה להשתחרר ממנו אם מתחילים לחשוב כך. ברגע שהרעיה תיהיה כזאת שתחפש פתרון לשני הצדדים ולא רק לצד אחד אני מאמין שנגלה ששנינו מרוויחים מכך, הרי הכח הכי גדול של המין האנושי הוא שיתוף פעולה.
אנחנו לא חיים יותר באומות נפרדות, הצד הנאור של העולם הולך לכיוון של קהילה משוטפת אם פחות ופחות שוני בין קבוצות, מדינות או עמים. הצד השני מנסה להביא אותנו למה שנקרא מלחמת ציוויליזציות מכוון שהוא לא מוכן לקבל שום תפיסה חוץ מתפיסתו שלו.
אני לא אומר שהשמאל הישראלי מושלם, עצם התפיסה של ימין ושמאל היא חלק מהבעיה, אך אני חושב שהתפיסה "הימנית- ליברלית" כמו שמוצג בכתבה רק מקרבת אותנו לצד הפחות נאור בעולם.
מאמר שכולו המחשה למושג "הנחת המבוקש"