חשיפה: פרקליטות המדינה עוצרת את אכיפת החוק בנגב

מסמך פנימי שהגיע לידי 'מידה', שהפיץ עו"ד יריב אבן-חיים, הממונה על אכיפת דיני המקרקעין בפרקליטות המדינה, מכיל הנחיות להקלה באכיפת חוקי התכנון והבנייה. זאת, במסווה של קביעת "סדרי עדיפויות" למימושם של צווי הריסה. אימוצן של הנחיות אלו יביא לפגיעה אנושה ביכולות האכיפה והביצוע של הפקחים, ולנסיגה נוספת במעמדו של שלטון החוק בנגב.

המסמך, שכותרתו: "עקרונות לסדרי עדיפויות באכיפה לפי חוק התכנון והבנייה בנגב", הוא טיוטה שהופצה במנגנונים השונים בטרם היא מאומצת כמדיניות אכיפה רשמית. ההנחיות הכלולות במסמך, שחובר ככל הנראה על-פי הנחיה מגבוה, נועדו לקבוע "סדרי עדיפויות באכיפה" על מנת "למקד את משאבי האכיפה בראש ובראשנה בעבירות המשמעותיות ביותר מבחינת העניין לציבור שהן מעוררות".

במסמך נקבע כי "ניתן לשקול להימנע ממימושו" של צו הריסה בהתחשב בשיקולים רבים, שאינם נוגעים באופן ישיר לחומרת העבירה. כך, קובע המסמך כי ניתן להימנע מהריסה של "תיקון מבנים", או מאכיפת צווים על "בנייה קטנה (עד 50 מ"ר)… שיתברר כי נעשתה על-ידי זוגות צעירים בלבד… שהמדובר הוא בביתם הראשון". ניתן להימנע גם מהריסה של "בנייה חדשה" המצויה בשטח המיועד להסדרה, שבעליה "עושה את כל הנדרש להשתלב ולהתקדם בתהליך ההסדרה".

מלבד קריטריונים אלו, שלמעשה מותירים את הריסתו של כמעט כל מבנה בלתי-חוקי בסימן שאלה (למי אין זוג צעיר בסביבה?), נוספו עוד כמה "סעיפי סל", שדרכם ניתן להכשיר דה-פקטו כל בנייה שהיא: "ניתן וראוי לשקול גם נסיבות הקשורות לאחראי לביצוע הבנייה הבלתי חוקית החדשה", כגון: "מצב רפואי קשה חריג; נסיבות אישיות מיוחדות; השתלבות ותרומה מיוחדים לחברה או למדינה".

כל זאת כמובן, תחת הקביעה כי "סדרי העדיפויות והשיקולים הכלולים במסמך זה אינם ממצים ואינם קשיחים … אף אם המדובר בשיקול שאינו נמנה בין השיקולים האמורים".

במילים אחרות: אפשר לבנות בשקט. הרבה. וכמה שיותר. למי אין "נסיבות אישיות מיוחדות" או שיקול שאינו נמנה" באמור?

לא בחינם המלצות אלו משגעות את המערכת: כל מי שעוסק בעניין ומכיר את המתרחש בשטח, מבין כי אימוצו של מתווה זה מעקר מתוכן את מאמצי האכיפה בנגב, שדווקא בשנים האחרונות הצליחו להגיע להישגים משמעותיים. הפעלתה של תכנית "רוח קדים" יחד עם תחילת פעילותה של 'יחידת יואב', הביאה לעלייה דרסטית בשיעור ההריסות העצמיות בפזורה הבדואית, תוך השבתו של שלטון החוק למחוזות הנידחים ביותר. בשנה האחרונה הוצאו למעלה מ-1,400 צווי הריסה לבנייה לא-חוקית בנגב, ש-350 מתוכם מומשו בפעולות אכיפה, ו-350 נוספים בהריסות עצמיות של העבריינים עצמם. מכיוון שהנחיות אלו נוגעות לחוק התכנון והבנייה, הנאכף על-ידי משרד הפנים (שמרבית ההריסות נעשים על-ידו), הרי שאימוץ ההנחיות שבמסמך מאיים להפוך את הקערה על פיה, ולבטל במחי-עט הישגים יקרים ונדירים.

אמנם, הנחיות אלו מוגדרות כהנחיות זמניות, שיחולו עד לחקיקתו של החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב ("חוק בגין" לשעבר), אך כל מי שמכיר את הדינמיקה באזור יודע כי הזמני והארעי בנגב הוא הקבוע ביותר. בעוד שעתידו של החוק לוטה בערפל, הנחיות הפרקליטות יעמדו לנצח ויהפכו להנחת העבודה המקודשת של הדור הבא. למען האמת, העתיד כבר כאן: ממידע שהגיע לידינו עולה כי בחלק מהאזורים החלו נציגי הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית לנהוג על-פי ההוראות החדשות. ובכמה מקרים אף סופר על סקרי צרכים לשיפוץ והרחבה שערכו הללו בקרב תושבי הפזורה, מכיוון ש"עכשיו מותר".

בקריאת המסמך עולה גם תחושת אי נוחות עזה: איך שלא מסתכלים על זה, רשימת השיקולים הנמנית בו מצויה הרחק מעבר לשיקול דעתם של פקידי הממשל, ואפילו אלו המתעטרים בחברות בלשכת עורכי הדין. רוצים להקל על זוגות צעירים? רוצים לתת מענק "אי הריסה" לגששים בדימוס? רוצים להחריג חולים משלטון החוק? התכבדו ופנו לדרג הפוליטי, למקבלי ההחלטות (שכידוע טרם אישרו את חוק הבדואים), ונסו לשכנע אותם בנחיצות הרעיון. להשחיל שינויי מדיניות בתוך תת-סעיפים של "טיוטות", זה לא רק נכלולי, זה גם אנטי-דמוקרטי.