ביקורת ספר: הארץ המובטחת שלי, ארי שביט

ביקורת ספר: ארי שביט, הארץ המובטחת שלי: הניצחון והטרגדיה של ישראל. ראנדום האוס, 2013 (אנגלית).

המאמר פורסם לראשונה במגזין מוזאיק. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

סיפורו של העם היהודי מסופר במקרא באופן כל כך אפקטיבי, עד שעיצב ושמר על היהודים כעם מאז ועד עתה. אך מה קורה היום?

אנו חיים בעידן שבו העם היהודי, אחרי שנחל תבוסה לאומית קטסטרופלית – חמורה אפילו מזו שנרשמה במגילת איכה – המשיך וכתב פרק נוסף בהיסטוריה, פרק מעורר פליאה לא פחות מאלו שמופיעים בכתבי הקודש. במשך עשור אחד בלבד, אחרי שאיבדו שליש ממספרם, וללא סיוע ניכר לעין של אצבע אלהים, הגדירו היהודים מחדש את המושג "נס" כמה שיכול להתרחש הודות למאמץ אנושי. בששת העשורים שחלפו מאז, התגלו החיוניות והאיפוק התרבותי של דרך החיים היהודית, שלוטשו במשך כמעט אלפיים שנות גלות, ביצירה המחודשת של משטר יהודי משגשג – שהתקיים תחת לחץ קשה ומתמיד, שאף הולך וגובר בעת האחרונה, מכל עבר.

האם יצליחו סופרינו להתעלות לגודל השעה כפי שעשו סופרי המקרא?

היצירה שעוררה אצלי שאלה זו היא ספרו של ארי שביט, הארץ המובטחת שלי: הניצחון והטרגדיה של ישראל, שיצא לאור באנגלית בארצות-הברית וכעת יוצא במהדורה עברית. מדובר בדיווח אישי, אינטנסיבי כווידוי, שדרש חמש שנות מחקר והבשלה. שביט, דור רביעי בארץ, הוא בעל טור משפיע ב'הארץ' מאז 1995 ופרשן פוליטי מבוקש, הכותב כמי שבקיא בדברים מבפנים, מראיין דמויות מובילות מתחומי התרבות והפוליטיקה כידידים ותיקים ושותפי-דעה, ולעתים מצטט את דבריו שלו מן העבר כאמירות מתומצתות על ארועים ודמויות מישראל. הספר זכה לתגובות חמות, מכבדות ורציניות בעיתונות האמריקנית, לצד מקום ברשימות רבי-המכר.

שביט יוצא, כדבריו, "לספר את הסיפור של ישראל" באמצעות מקורות משפחתיים, היסטוריה אישית וראיונות. הוא מתחיל את הסיור המודרך שלו בהגעת סבא-רבא שלו, הרברט בנטוויץ', לביקור בארץ ישראל ב-1897, אותה שנה בה ייסד הרצל את התנועה הציונית בבאזל. שבעה-עשר הפרקים המסודרים באופן כרונולוגי מכסים את ראשית ההתיישבות היהודית בארץ, צמיחת הקיבוצים והמושבים, קידום החקלאות, השיכון והמחקר המדעי, הקליטה המוקדמת של ניצולי השואה והמגורשים מארצות-ערב, וכן הלאה, עד ימינו אנו.

כשהוא מוביל אותנו דרך הגיאוגרפיה וההיסטוריה של הארץ, מתמקד שביט במקומות שבהם התנחלו בני-משפחתו. כך, עין-חרוד, שנוסדה בעמק יזרעאל ב-1921, משמשת בספר כקיבוץ המייצג, בעוד שהעיר רחובות, שבה העביר שביט חלק מנערותו, משמשת כרקע לנראטיבים שונים ובלתי-קשורים זה לזה אודות תעשיית פרי-ההדר בישראל והפרוייקט הגרעיני שלה.

והעיקר: לפחד

הגיוס של משפחתו אין מטרתו להציג היסטוריה משפחתית. שביט בקושי מזכיר, לדוגמה, את בנו הבכור של הרברט בנטוויץ', נורמן, פעיל ציוני בריטי, שפרסם בשנת 1952 את הספר Israel Resurgent והיה הדמות ההיסטורית הבולטת יותר מבין השניים. שביט בוחר להציג רק את מה שהוא רוצה להראות.

זו בחירה סבירה בהחלט. אבל מה רוצה שביט להראות?

"מאז שאני זוכר את עצמי, אני זוכר פחד. פחד אקזיסטנציאלי". משפטים אלה מציגים לנו את התודעה המתעוררת, בתחילת מלחמת ששת-הימים, של הילד בן התשע, שבקטעים העוקבים יחווה את מוראות מלחמת יום-כיפור, את טילי הסקאד העירקיים שנפלו על אוכלוסייתה האזרחית של ישראל במלחמת-המפרץ הראשונה, ואת הירי, זריקות האבנים ופיגועי ההתאבדות של שתי האינתיפאדות הפלסטיניות. בקיצור, על-פי שביט, ניצחונותיה של ישראל, כמו גם חיוניותה, משמשים רק להסוות "עד כמה אנו חשופים, כמה אנחנו מאוימים כל הזמן". בהשליכו את הפחד שהוא חש על הנפש הלאומית הקולקטיבית, חוזה שביט את היום שבו החיים ב"ארץ המובטחת" שלו "יקפאו במקום כפי שקרה בפומפיי", כשהמוני ערבים או כוחות אסלאמיים אדירים יגברו על הגנותיה.

עד גיל תשע, כל ילד שקיבל חינוך יהודי מינימלי כבר למד שהמרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען המובטחת ביצעו חטא בל-יכופר כאשר עוררו חרדה במחנה בני ישראל עם סיפוריהם על הנפילים שכביכול פגשו ("וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"). ארבעים שנות הנדודים במדבר שניתן היה לחצות בשבועות מעטים היו העונש האלוהי על רפיון האמונה השפוף של העבדים-לשעבר ומורי הדרך הרכרוכיים שלהם.

אחד מן השניים: או ששביט אינו מודע לתובנה היהודית הרלבנטית הזו, או שהוא אדיש למסר שלה. אין ספק, פחד הוא תגובה רציונלית באוכלוסיית מיעוט החיה בקרב שכנים עוינים – אבל זו בדיוק הסיבה לכך שמנהיגים יהודים נוהגים להזכיר לעתים כה קרובות את ההתרחשות המקראית הזאת, על-מנת להזהיר מפני ערעור המורל הציבורי. במחסן הפתגמים היומיומי של אמי, הפתגם היחיד שהיא נהגה לצטט שלא ביידיש היה אמרתו של פרנקלין דלנו רוזוולט: "אין לנו ממה לפחד מלבד הפחד עצמו".

למרות שהוא מספר סיפור של הישגים לאומיים מרשימים, בכל מקום בספר נעשה שימוש בטכניקות ספרותיות הרומזות על אבדון מתרגש ובא. ב-1926 הופיע הכנר הווירטואוז יאשה חפץ לפני קהל של אלפים, בקונצרט שנערך באולם מאולתר בעין חרוד. להלן גרסתו של שביט על מעמד זה, שוודאי היה ארוע מלהיב ומרגש:

אני חושב על אותה אש יוקדת בבטן, אש שבלעדיה לא ניתן היה לעבד את העמק, לכבוש את הקרקע, להקים את מדינת היהודים. אבל אני יודע שהאש תתלקח ותצא משליטה. היא תשרוף את הפלסטינים של העמק ותכלה גם את עצמה. רמציה הרוחשים יהפכו בסופו של דבר את סימן הקריאה של עין חרוד לסימן שאלה.

כמה עמודים אחר כך מדבר שביט על אביב 1935, בו יבול ההדרים העשיר את הכפרים שהקיפו את רחובות, ו"רפואה יהודית" הביאה קידמה ל"קהילות פלסטיניות נואשות". איכשהו, הוא כותב, "הציונים של רחובות" שכנעו את עצמם שהודות לאלטרואיזם שלהם, "ההתנגשות בין שני העמים תוכל להימנע". אבל זוהי אשליה. "הם עדיין לא מסוגלים לצפות את הטרגדיה הממשמשת ובאה, הבלתי-נמנעת".

כה חריפה היא חרדתו של שביט, שאפילו התחזית של פיתוח עירוני דיה להאפיל על דיווח אופטימי אודות האינטגרציה של פליטים יהודים מאירופה ומארצות-ערב:

ב-1957 ביצרון הייתה עדיין מוקפת בשדות עוצרי-נשימה של פרחי בר: כרכומי הסתיו, עיריות, פעמוניות וכלניות. אבל אלה עמדו להיעלם. גל של פיתוח תפס את מקומם עם עוד ועוד שיכונים, מאוכלסים על-ידי עוד ועוד עולים חדשים ההופכים במהירות לישראלים.

ההצלחה הישראלית – הגבורה שלה, היוזמה שלה, היופי הטבעי שלה – ממשית רק כרקע לטרגדיה הישראלית, שעליה נופל הדגש האמיתי בכותרת המשנה המטעה באיזונה של שביט. אין שום הומור או קלילות בסיפור שלו – וזאת בארץ שב-2013 דורגה במקום ה-11 בעולם לפי מדד האושר הגלובלי. אפילו הדיווח הנמרץ שלו על סקס, סמים והסצינה הגאה בתל-אביב בת-זמננו משמשת כהקדמה לקינה על הפער המתרחב בין מגזרים בטוחים וחשופים בארץ – פער שלפי שיפוטו ממקם את ישראל בעשור השביעי שלה כ"מדינת לאום יציבה הרבה פחות משהייתה כשמלאו לה עשר שנים" (ופרחי הבר הלכו ונעלמו מביצרון).

על מה נסוב כל זה? ניתן להבין מדוע עשוי להיות קשה לספר את סיפורה של יהדות אירופה בשנות ה-30 ללא תחושה מבשרת רעות, בהינתן מה שידוע לנו על גורלה. אבל מדוע יטווה ישראלי מצליח בישראל המצליחה (אף אם המאוימת) פתיל נרטיבי של שקיעה ואסון המשתרע אחורה עד שנות ה-90 של המאה ה-19, באורגו תכריכים כדי לכרוך בהם את ההצלחות החד-משמעיות של ארצו?

תשובה אחת מובנת מאליה היא המלחמה הערבית הבלתי-פוסקת נגד ישראל, שהחלה הרבה לפני הקמת המדינה, ובהמשך תפסה מקום הולך ומתרחב בפוליטיקה הפנימית של מדינות ערביות ומוסלמיות, בהסתת האספסוף שבה מתמחים מנהיגיהן הדתיים, באידיאולוגיה של הטרוריסטים שלהם, ויותר ויותר בימינו, בעיצוב המנטליות של שמאלנים ואינטרנציונליסטים בכל מקום. בקריאה זו, נראה שהלמות התופים התוקפנית שהבהילה את שביט כילד השאירה אותו בטראומה בלתי-פוסקת.

אך המובן מאליו לא שייך למקרה שביט. זאת משום שלדבריו שלו, פחדיו מתעוררים פחות ממה שמתכוונים מנהיגים ערבים ומוסלמים לעשות לישראל, ויותר ממה שישראל עשתה להם. הפחד מפני תקיפה שבו פותח הספר מפנה מקום מיד להד החרדתי שלו – "מאז שאני זוכר את עצמי, אני זוכר כיבוש" – והחרדה השנייה מחליפה את הראשונה. הרמיזות האובססיביות על גזירת גורל מתמקדות כולן בעוולות שהיהודים עשו או עומדים לעשות לערבים, החל מהסבא-רבא שאינו "רואה" את הכפרים שלהם בסיור הראשון שלו ברחבי ארץ ישראל, דרך הקיבוצניקים של עין חרוד ה"מבעירים את הפלסטינים של העמק", המלחמה ב-1948, וכן הלאה עד היום.

אשמה יהודית

במצעד הכרונולוגי שלו דרך ההיסטוריה של ישראל, 1897, 1921, 1936, 1942, שביט ממקם את 1948, שנת הקמת המדינה, לא בתל-אביב עם דוד בן-גוריון הקורא את מגילת העצמאות מתחת לתמונתו של הרצל, ולא בין יהודי ירושלים העומדים ליפול קרבן למתקפה ברוטלית (למעשה, אף אחד מהפרקים שלו אינו ממוקם בבירה, שגם בה חי שביט פרק זמן מסוים), אלא בקרב על העיר הפלסטינית לוד, שבה הוא מעצב מחדש באופן סימבולי את הקמתה של מדינת ישראל כ"נכבה", כלומר, ה"אסון" המשמש כמיתוס המייסד של הערבים הפלסטינים:

לוד לא חשדה בכלום. לוד לא דמיינה את שעמד להתחולל. במשך ארבעים וארבע שנים היא צפתה בציונות הנכנסת אל העמק: תחילה בית-החרושת "עתיד", אחר-כך בית-היתומים קרית-ספר, בהמשך חורשת הזיתים, מושבת האומנים, כפר הפועלים הקטן, החווה הניסויית וכפר הנוער המוזר בראשות הרופא הגרמני התמהוני, שהיה כה חביב כלפי אנשי לוד ונתן טיפול רפואי לנזקקים … אנשי לוד לא ראו שהציונות שנכנסה לעמק כדי לתת תקווה לעם של יתומים הפכה לתנועה של נחישות אכזרית, המתעקשת לתפוס את הקרקע בכוח.

כאותן נשים המנפנפות בסדינים מגואלים בדם כדי לאשר את בתוליה של הכלה, שביט מנפנף לפני קוראיו בכל מעשה מדמם שבוצע על-ידי יהודים במלחמת העצמאות של ישראל. פרק זה של הספר נבחר להיות מוצג, לפני פרסום הספר, במגזין ניו-יורקר, שבו מניפים באופן קבוע את סדיניה המגואלים בדם של ישראל במקום את דגלה הכחול-לבן.

ומה הייתה "לוד"? החוקר אלכס ספיאן טרח להפריד בין עובדות לתעמולה בתיאורו של שביט על טבח שכביכול נערך בעיר הזאת, השני רק לטבח הידוע יותר לשמצה שנערך כביכול בדיר יאסין. החל ב"רכב המשוריין הענקי" נושא התותחים של הישראלים – למעשה רכב סיור ירדני ששופץ בערך בגודל של פורד טרנזיט – ספיאן מפרק את הדיוקן המשלהב שצייר שביט וקובע כדלקמן: תושבי לוד נכנעו תחילה לחיילים היהודים ואז, אחרי שחזרו בהם מכניעתם, כשנראה היה שכוחות ירדניים השיגו יתרון, חזרו להרוג ולהתעלל בלוחמים הישראלים. זו בלבד נראית כסיבה מספקת לתגובה "אכזרית" בשיאה של מלחמה שהושקה על-ידי חמישה צבאות פולשים נגד יהודים, שהבריטים מנעו מהם להקים הגנות ושסמכו על כוחות לא-סדירים של מתנדבים צעירים. משאובטחה העיר, הישראלים נתנו לערבים רשות לצאת, רשות ששני הצדדים הכירו בכך שמעולם לא הייתה ניתנת לו היה הנצחון עולה בידי הערבים.

אין דבר שקורה ליהודים הנוגע אך ורק להם, כך שכדאי לעצור לרגע על-מנת לבחון את משמעות השימוש במונח הפלסטיני "נכבה", במקום מלחמת העצמאות של ישראל. בספרה של ההיסטוריונית אניטה שפירא Israel: A History שיצא לאחרונה, היא מתארת את הלחצים המיוחדים על לוחמים יהודים בקרבות כמו זה בלוד, שבהם היו מעורבים כוחות ירדניים מאומנים ביותר. בהשוואה לדיווח המדוקדק של שפירא על מה שהיא מכנה בצדק כ"פלישה ערבית", הערבים והמוסלמים של שביט משוללי כל יוזמה, מוסר או רצון עצמי. הם אף פעם לא נראים זוממים או מתכננים, הם לעולם אינם שוקלים אסטרטגיה או את השלכותיה, הם אף פעם אינם חווים הרהורים מוסריים או נקיפות מצפון. "הם אינם חושדים בשום דבר", "הם אינם מסוגלים לדמיין מה עומד לקרות", וכן הלאה. צירוף זה של סוליפסיזם וגזענות בלתי-מכוונת מצמצמת את הערבים לשחקנים זוטרים בדרמה של אשמה יהודית.

אבותיו של שביט שהתיישבו בישראל ראו היטב את הערבים ואת כפריהם; כשלונם היה בכך שהם דמיינו אנשים כמותם, שחיו במקום בכפיפות לאחרים (במקרה של הערבים, בעיקר הטורקים) ושברצון היו מוכנים לאפשר לאחרים לחיות בקרבם. חלקם אכן היו כך. אבל את זה שביט לא מסוגל "לראות". הוא אינו מחיל על ערבים ועל מוסלמים את הסטנדרטים של הגינות שלפיהם הוא מצפה שיהודים ינהגו, ולכן הוא חייב לסרב לראות בהם אחראים לכל החלטותיהם, לפוליטיקה שלהם, ולמעשיהם. בדווחו על פגישותיו עם אנשי דת יהודים או אחרים שמהם הוא מסתייג, שביט מקפיד לספר לנו כיצד הוא מתייצב מולם בוויכוחים. לא כך בפרק שלו "למעלה בגליל", שם חבריו הערבים מבטיחים לו שגורלה של ישראל נחרץ, ובתגובה הוא פשוט מאשר שוב את אהבתו אליהם ושואל בעצב "מה יהיה עלינו, מוחמד?" לא פלא שהם מגיבים בבוז.

האמת איבדה חינה

אבידה נוספת של הספר הזה היא המחויבות של עיתונאות לאמת. תחזיות של אבדון נעדרות באופן בולט בדיוק במקום שבו הן מתבקשות – במיוחד בפרק שבו מתאר שביט כיצד בראשית שנות ה-90 החליטו הוא והמחנה הפוליטי שלו להביא "שלום עכשיו" באמצעות טשטוש כוונותיהם המוצהרות של אויבי ישראל.

ב-1992 בחרה ישראל בממשלה בראשות יצחק רבין על פלטפורמה של אי-קיום מו"מ עם ארגונו הטרוריסטי של יאסר ערפאת, שהובס עשר שנים קודם לכן בלבנון, גורש ממנה והתמקם בטוניסיה. בחתירה תחת התהליך הדמוקרטי, קומץ שמאלנים ישראלים, שנתמכו על-ידי מיליונר אמריקני, קשרו יחד עם ערפאת להציבו בראש "רשות פלסטינית" בתמורה ללא-יותר מאשר הבטחה שישמור על השלום. בסיוע אמריקני נוסף הם שכנעו את רבין לקבל את ההסכם, במידה רבה בניגוד למיטב שיפוטו. בכך הפקידה ישראל בידי הטרוריסט המוביל בעולם את האחריות להגן על מטרתו העיקרית, ואז המשיכה לתמוך בו ולחמש אותו.

יוסי ביילין, אחד ממארגני המפגש עם ערפאת בנורווגיה, מודה כיום שהם מעולם לא שקלו את האפשרות שאש"ף לא יקיים את הבטחותיו. כך שכאשר שביט כותב "השלום היה הדת שלנו", כוונתו שפעלנו באופן אידיוטי על-ידי הונאה עצמית. בדווחו על כך הוא אינו מחפש במקום שבו קבור הכלב (אם לאמץ ביטוי מן היידיש והעברית). אין רבותא בכך ששביט מכיר כעת בכשלון "הסכמי אוסלו לשלום" משנת 1993. במובן זה הוא אכן הבדיל עצמו כבר בשלב מוקדם מעמיתיו ב-הארץ. ולמרות זאת, הוא עדיין משוכנע ש"צדקנו כשניסינו את דרך השלום". במקום לנצל את כשרונו המקצועי לצורך בדיקת חלקו וחלקם של חבריו-לדרך באסון שנבע ממעשיהם, כולל האובדן העצום של חיי ישראלים, הוא מחפש באופן מגושם לזכות את עצמו מאשמה בשם כוונותיו הטובות.

שביט מסיים את ספרו כפי שפתח אותו, עם דימוי של מעגלים קונצנטריים של מוסלמים, ערבים ופלסטינים הצרים על ישראל. אך סכנה שונה מטרגדיה, והפחד הבריא שמעוררת עוינות שונה מהחשש החולני של מי שמדמה שהוא אשם בכך שגרם לעוינות הזאת. שביט נכשל בכך שאינו מבחין בין ההצלחה הישראלית לבין הטרגדיה של המלחמה הערבית והמוסלמית כנגדה – מלחמה שהחלה לפני 1948 ושהייתה תמיד אדישה לתיקונים ותרניים בגבולותיה או במדיניותה של ישראל. העוול היחיד שישראל עשתה אי-פעם לערבים – ואני מדגישה, היחיד – הוא הצבת מנהיג טרוריסטי, שהישראלים לעולם לא היו מסכימים שישלוט עליהם, בראשות השלטון על הפלסטינים.

יהדות שנותקה משורשיה

אבותיו של שביט היגרו לארץ כיהודים. אבל קשה שלא לתהות האם שביט מרגיש פחות מרומם על-ידי יהדותו מאשר נדון לשאת בעונשה. בתיאורו של "הזהות העברית" של ישראל, כפי שהוא מכנה אותה, חסרה ראייה כלשהי לקיומה של תחושת הזהות העוצמתית שאיפשרה ליהודים בכל הדורות לשרוד לנוכח תוקפנותם של אחרים. מכל השפע של התרבות היהודית של ישראל בת זמננו – השירה והשירים, התחייה העממית של הפיוט, הפקות התיאטרון, התסיסה של החיים האקדמיים והאינטלקטואליים, שלא לדבר על פריחת חיי הדת היהודיים כפשוטה – לא מופיע כמעט דבר בספרו. חסרים גם התגליות של עיר דוד והממצאים מבית-המקדש השני, כמו גם הקשר אל אדמת המולדת שהופך ישראלים רבים כל כך לארכיאולוגים חובבים; החורבות של מצדה מופיעות בספר כאמצעי מלאכותי לטיפוח תחושות של מחויבות ונאמנות אצל טירונים שזה מקרוב גויסו לצבא. אך איזו סיבה אחרת יכולה להיות לכך שישראלים מדברים היום עברית מלכתחילה, להוציא הקשר הרציף של יהודים אל מולדתם?

מנותקת משורשיה היהודים, ישראל של שביט מוצאת את צידוקה העיקרי בסבל ובפחדים מסוייטים לכאורה של יהודיה. אבל סבל אינו מעלה יהודית, הוא רק המחיר ההכרחי שיש לעתים לשלם עבור הזכות לחיות כיהודי. יתר-על-כן, אם מתחרים למי יש פחדים ומצוקות חריפות יותר, כיצד יוכלו היהודים המשגשגים של "עם הסטארט-אפ" להשתוות לערבים הפלסטינים המקופחים תמיד? בספרו של שביט, אין לכך סיכוי.

עשיית צדק לסיפור של ישראל המודרנית דורשת בטחון מוסרי המבחין בין תרבות המחויבת לבנייה לבין תרבות המחויבת להרס מבנים שבנו אחרים. האם באמת יש צורך לאשר מחדש שהמדינה היהודית נשענת על יסודות של לגיטימיות מוסרית ופוליטית, חזקים יותר מאלה של כל עם מודרני אחר? או שיהודים שמרו על הזכויות הילידיות שלהם בארץ ישראל, הן כאשר חיו בציון והן בכל עת ובכל מקום שבו חיו מחוצה לה? בעידן המודרני ובמונחים מודרניים, זכויות אלה אושרו שוב ושוב, הן בחוק הבינלאומי והן באמצעות המאמצים העצומים של היהודים עצמם, שרכשו חלקות קרקע גדולות, שיקמו שטחים נרחבים של ביצות ומדבר, בנו תעשיות וערים, ויישבו מחדש את הארץ בתהליך שאין שני לו של קיבוץ גלויות ויישוב מחדש של פליטים.

היות והמלחמה נותרה, לדאבון הלב, האמצעי האוניברסלי להגנתה של קרקע שנתבעת על-ידי אחרים, יהודי ישראל נאלצו להגן על ארצם לעתים קרובות יותר מכל עם אחר בן-זמננו. בשלום ובמלחמה, הריבונות היהודית דרשה ועדיין דורשת מן היהודים תכונות שכליות ורוחניות גבוהות יותר מאלה ששמרו על אבותיהם במשך מאות שנים בארצות זרים. בעבר נדרש אומץ לב אדיר להשבת המולדת היהודית לידיהם, אך כיום נדרש לא פחות אומץ לב לשמירתה והגנתה על-ידי אנשים שלעת עתה הם בוגרים פחות מאבותיהם מבחינה פוליטית. ניתן רק לקוות שבמשימה המונומנטלית הזאת יגלו הישראלים במלותיהם הכתובות והנאמרות אותה מידה של בטחון מוסרי שהם מגלים בשדה הקרב – וכי אלה הכותבים באנגלית דווקא, כפי שעשה שביט, יזכרו שבין אם הם בוחרים להכיר בכך ובין אם לאו, תוקפיהם הבולטים ביותר בימינו הם האליטות הליברליות המערביות.

רות ר. וייס היא פרופ' לספרות יידיש וספרות השוואתית באוניברסיטת הארוורד, ומנהלת לשעבר של המרכז ללימודי יהדות. מבין ספריה נציין את האחרון: לא בדיחה: עושים הומור יהודי, בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון