מלחמה על הבית

הרחק הרחק אי שם למעלה, ברקיעים המוחלטים שבהם אפילו אלוהים עצמו מהלך בחשש מפני הלא-ידוע, מתנהל מאבק איתנים סוער על עתידו של העם היהודי. מדברים בו על ארץ ישראל, כי מכל בחינה מעשית העם היהודי בתפוצות נגמר, גם אם יש עדיין יהודים שאינם חיים בארץ ישראל ואינם תושביה של הישות שקנתה לעצמה שביתה בשטח האדמה הזה, הלא היא מדינת ישראל.

הוויכוח הלוהט מתנהל בין שלושה, ורק הם רשאים להשתתף בו: שדרנית הטלווזיה עצמית כזבני, פעילת העמותות טרלילה סינמטי, והשופט (העליון) דין אוניברסי. השדרנית עצמית חושבת שאין לה צד ולא ראוי שתיקח צד, אבל המומנט המהפכני מצטלם יפה יותר עם אנשים שמבקשים זכויות, אז היא בעדם. טרלילה שמעה פעם מפקיד משרד-פנים שתפסיק לבלבל לו במוח עם בקשות לרישומים של עציץ כבן-זוג, אז היא מתעבת את העם היהודי ומדינת ישראל. והשופט אוניברסי עוסק בדבר אחד: צחצוח נפשו לקראת יום הדין הגדול – שיהיה בינלאומי ויעסוק, כפי שיבחינו עמיתים חדי-העין, בו.

כך בטוחים הכל, מימין ומשמאל, שמתנהל לו הוויכוח על חיינו ועל עתידנו, הרחק למעלה בשמיים מבלי שלנו, יהודים סטנדרטיים וממוצעים, תינתן האפשרות אולי, במחילה, לקחת בו חלק. הימין חי בתחושה אפאטית שהכל אבוד, הפור נפל, אין מה לעשות, הם חזקים מידי, הם מאורגנים מידי, אז מה נעשה, אז מי ינהיג אותנו, מה אומרים, למי אומרים, מתי לבוא, מי אתה, מי אני, מדוע, למה, איך, ביחס למה?כמו אליפלט בשירו הידוע של אלתרמן, הימין אחוז תימהון כיצד ובשל מה זה ואיך. רק נקלע לפה, אין לו מושג מה באמת קורה, בטח שאל תבקשו ממנו לקבוע כללים. הוא רק אנשים סטנדרטיים.

ימין הכבשים הזה, כמובן, מסתדר היטב עם תפיסת העולם של האקסטרא–שמאל שרואה בעצמו ובנציגיו סדרני העבודה (המאוגדים והחברים בוועד) של היקום. קשה להגיד שהם טועים בתחושתם, מכיוון שהימין מתנהל כמו מוכה ירח, ללא ביטחון, ללא אמירה מוצקה.

בסוף כל משפט שאומר ימני ישנו סימן שאלה תמידי ועצמוני, כאילו הוא מחכה ששמאלני יהנהן ועל-ידי כך יאשר לו להיכנס לחדר של הקיימים באמת. תודעת הכניעות והכפיפות הזאת היא לא רק אסטרטגיה אווילית בהקשר של הוויכוח ימין שמאל, היא גם הרת-סכנות במציאות חיינו.

כי המאבק לא מתנהל ברקיעים המוחלטים של השדרנית עצמית והפעילה טרלילה והשופט דין. הוא מתנהל פה. בשכונות ובבתים ובבתי-החולים ובבתי-המשפט שלנו. ואם הימין לא יתעשת ולא יתעורר הוא יגלה שלא רק שהוא הפסיד בוויכוח מול השמאל, הוא וילדיו הפסידו את המדינה היהודית.

כי המאבק הוא לא על המסתננים. המאבק הוא על הסיפור שלנו ומי יכתוב אותו. זה אותו מאבק איתנים ישן של העם היהודי על עצמאותו וייחודו – עצמאות וייחוד שתמיד בתרבות המערבית, בלי לשים לפרדוקס הפנימי הטמון בכך, יש מי שמנסים להכחיש ובה בעת להכחיד.

הניסיון של אקסטרא–שמאל לגרום לעם היהודי להיכנע לאוייביו הערבים אינו מצליח. סכנותיו ברורות מידי, והערבים לא מצליחים לדקלם כראוי אפילו את מעט השורות שנכתבו עבורם. הניסיון להביא לסוג של דיקטטורה של הפרולטריון על-ידי מלחמה בעשירים ובהצלחה כלכלית, אף-על-פי שכבש בקסמו הרומנטי צעירים וצעירות ישראלים לא מעטים שבטוחים שהמפתח להצלחתם האישית בחיים הוא הכנעה קולקטיבית של האויב האמיתי שלהם: העשיר, גם הוא אינו מתרומם, למרות שבשמו נעשו ונעשים נזקים כבדים למשק ולחברה הישראלים.

בחזית הבטחונית והכלכלית השמאל נוחל כשלונות, מכיוון שהסכנות של האידיאות התלושות שלו בתחומים האלה מובנות היטב לרוב הציבור הישראלי, בוודאי היהודי. כדי לנחול ניצחון נדרש השמאל לבחור מאבק שסכנותיו אינן כה ברורות כמו רצח עם על-ידי הערבים או קריסה כלכלית על-ידי סוציאליזם.

במובן הזה של מאבק שמאלני מהפכני נפלו המסתננים כפרי בשל לידי מי שבאופן מסורתי, יומיומי, נחוש, וממומן היטב, נלחמים בהיותה של מדינת ישראל מסגרת המאגדת יהודים חופשיים ועצמאיים. את המסתננים אפשר למכור לציבור הישראלי כמי שאינם מייצגים סכנה גדולה מצד אחד, אך כמי שאי-אפשר להתנכר לכאבם מצד שני. כך השמאל משיג את מה שתמיד חלם עליו: גביע קדוש שינטרל את מנגנוני ההגנה הטבעיים של יהודי ישראל, מנגנוני הגנה שעדיין מתפקדים היטב מול סכנות ברורות, כמו הכזב הערבי או הסוציאליסטי. והוא מתכוון לעשות זאת על-ידי הצבת אתגר קיומי שאינו מיידי, וטשטוש היכולת לשיפוט רציונלי נוקב של הבעיה על-ידי פנייה מתמדת אל המישור הסנטימנטלי (ע"ע הדיקטטורה הסנטימנטלית).

המאבק הוא לא על המסתננים. הם סטטיסטים, בדיוק כמו שאבו-מאזן הוא סטטיסט. המאבק הוא על קיומו האוטונומי של העם היהודי. אם המאבק שלנו כקבוצה לאומית חפצת-חיים במסתננים האפריקנים ייכשל, השמאל יעבור מייד למאבקים הבאים: שינוי הדגל. ההמנון. ביטול חוק השבות והחלפתו בחוק שיבה.

אם להמנון של מדינת ישראל יתווסף בית בערבית, אותו יחוייבו כל המורים ללמד בבתי-הספר הממלכתיים, או אם לדגל הכחול לבן שלנו יתווסף חצי-סהר ירוק, או אם תבוטל הזיקה שבין יהודי העולם לארץ ישראל על-ידי ביטול חוק השבות (בג"ץ שאחרי ניצחון מוחץ על הציבור היהודי באמצעות אזרוח דה–פקטו של עשרות-אלפי אפריקנים יחוש עוד פחות מחויב למסגרת המאגדת היהודית ממה שהוא חש היום) – אם השינויים האלה, שיש בקרבנו מי שעבורם הם מפעל חיים, באמת יקרו, לא יהיה אפשר לסובב את הגלגל לאחור בלי מלחמת אזרחים.

המחנה הרציונלי, השפוי, הנורמלי, של העם הזה חייב להביע את רצונו בצורה בלתי-ניתנת לערעור, לספק, לתחמון, לדו-משמעות, לדחייה אל סוף הרשימה. הוא חייב לתת סיבה ומרחב פעולה לפוליטיקאים היושבים בראש ואולי עוד לא לגמרי מבינים את התמונה, או שאולי מבינים ומרגישים שהמומנטום הציבורי לא איתם.

ביום שני הקרוב בשעה 19:30 תתקיים ברחבת הסינמטק בתל-אביב הפגנה שמבקשת לומר, בפשטות: הרוב הציוני השפוי לא ייתן לעצמית, טרלילה ודין לקחת ממנו את המדינה היהודית שלו. אין מצב. לא יהיה.

אני אהיה שם.

עדכון: ההפגנה נקבעה מחדש ליום רביעי באותו מקום ובאותה שעה.  

* * *

מגילת העצמאות, שהיא המסמך המכונן של המדינה שאנו חיים בה, מדברת על מדינה יהודית ודמוקרטית. שונאי ישראל בתוכנו שוללים את שני הסעיפים: את היהודית על-ידי נסיונות בלתי-פוסקים לדלל את הרוב היהודי בתחומה, ואת הדמוקרטית על-ידי כפיה על הרוב הקיים ערכים וצעדים שהוא לא מסכים איתם ולא הצביע עבורם.

אין מצב. לא יהיה.

הלקח שהושכח

אפתח את החלק הזה בז'אנר שאני לא אוהב: וידוי אישי. והווידוי האישי הוא שאחד הדברים שאני הכי לא אוהב לדבר עליהם זה השואה. אני לא אוהב לדבר על השואה כי המילה עצמה מכאיבה לי. כי הקונוטציות המילוליות והוויזואליות של המילה הן משא של חורבן מדכא. זה עושה לי רע לחשוב על זה, זה עושה לי רע לדבר על זה, אני שונא את העובדה שצריך. זה הקטע האישי שלי.

אני בטוח שאני לא היחיד שמרגיש ככה. אני סמוך ובטוח שכל אדם עם מצפון מתפקד ושכל עובד מרגיש משהו דומה כשהנושא הזה עולה.

אבל לפעמים צריך לעשות גם דברים שלא אוהבים. ובמקרה הזה חייבים כי יש אנשים שמשהו במערך המצפון והתבונה שלהם לא עובד נורמלי ודיבורי שואה, במקום שידכאו ויעציבו אותם, ממלאים אותם איזשהם עזוז וחדווה של טובים ויפים וצודקים.

אני אעשה את זה קצר ותמציתי, כי בעוד שיש לחקור ולהבין מה קרה בשואה במובן המעשי של מה איבדנו שם ומה קרה בדיוק, את הלקח המוסרי מהשואה אפשר לסכם במשפט קצר אחד:

השואה מוכיחה שיש מי שיעשו כל דבר כדי להשמיד את העם היהודי.

לטעמי זה הלקח היחיד מהשואה. כמובן, בזמנים הלא לגמרי שפויים שאנחנו חיים בהם, יש מי שזכר שואה נורמלי הוא מלח על הפצעים שלהם. אלה מחפשים כל הזמן מה אפשר להרוס ובמה אפשר לחבל – ויש הרבה, מפני שהאנשים השפויים של כל ההיסטוריה עבדו קשה כדי להביא אותנו למצב הלא רע בכלל שבו אנחנו נמצאים. אפשר להרוס את המשפחה, הזהות, הדת, האמונה, התרבות, היחסים בין גברים לנשים. ואפשר גם להרוס את זכר השואה אם אתה מעוות מספיק בנפשך לרצות את זה.

המעוותים את זכר השואה עושים את זה בדיוק כמו שהם הפכו את המילה שלום לקוד לרצח יהודים, את המונח זכויות עובדים לשוט להתעלל בו בכולנו בשם וועדים מאפיוזיים, ואת המילה גאווה לאמצעי לבייש את הזולת ולסתום את פיו. נאמנים לתורתם הזו, שלוקחת כל מושג מוכר וגורמת לו שייצג את ההיפך המוחלט ממה שאדם נורמלי ונורמטיבי מבין, הם לקחו את האירוע ההיסטורי הטראומטי והכואב לאין שיעור שואה והפכו אותו מסמל של זוועות שעמי העולם חוללו ליהודים לסמל לאכזריות של היהודים עצמם.

ככה זה כשהנשמה שלך מעוותת ואתה לא מאמין בכלום חוץ מכוח פוליטי.

באורח לא פלאי, במה שנוגע לעיוות זכר השואה מדובר באותם אנשים שרוצים למחות את ישראל היהודית ולהפוך אותה לסניף של אפריקה ההרוסה והחרבה, עם קורטוב של אסלאם מרענן מעל: יש יהודים שמחוסר-יכולת נפשית להתקומם מול האנטישמיות של העולם הנחשב לא רק מפנימים את התעמולה שונאת היהודים על קרבה ועל כרעיה, אלא גם מוסיפים עליה את הארס שרק מי שהיה שייך פעם לקבוצה שבזה לו יכול לחוש כלפיה.

ואנחנו צריכים לומר למוכי הגורל האלה שמדברים על השואה בשמחה לאיד בדיוק מה שנגיד ביום שני למי שרוצה לקחת את המדינה היהודית ולתת אותה למחריביה–בכוח:

אין מצב. לא יהיה.