הצעת חוק חדשה ואווילית במיוחד של השר אורי אריאל, מטילה צל כבד על הבנתו מושגים בסיסיים בדמוקרטיה
"דייג אוהב דגים? אז אם אוהב אותם, למה מוציא אותם מהמים?". בשעת דמדומים זו, קשה לי לחשוב על משפט יותר מוצלח לתיאור מעלליו של השר אורי אריאל.
מרוב תשוקה להגן על הציבור הישראלי מפני ביטויים פוגעניים שכוללים את המילה "נאצי" על הטיותיה השונות, הוא מחוקק לנו באדיבותו חוק שהיה יכול להיכנס בקלילות לקודקס של הרייך השלישי. הצעתו של השר אריאל מצטרפת לדברים אוויליים אחרים שאמר היום שר נוסף, אהרונוביץ', לפיהם יפתח בחקירה נגד מי שיביע שמחה על מותו של שרון.
בהצעת החוק השערורייתית שלו, שאושרה היום בוועדת השרים לענייני חקיקה, חצה אריאל קו אדום של אחד ממוסדות הדמוקרטיה המרכזיים ביותר: חופש הביטוי. לפי ההצעה של אריאל, ייאסר בחוק שימוש במילה נאצי שלא למטרות לימוד ומחקר.
וכך לשונו של העילוי הדמוקרטי:
2. שימוש בסמלים נאצים שלא במסגרת או למטרת לימוד, תיעוד, עבודה מדעית או דיווח היסטורי – אסור.
3. (א) שימוש בכינוי נאצי, בעל פה או בכתב כלפי אדם, קבוצת בני-אדם … שלא במסגרת או למטרת לימוד, תיעוד, עבודה מדעית או דיווח היסטורי – אסור.
6. העובר על חוק זה, דינו – מאסר חצי שנה וקנס של עד 100,000 שקלים חדשים.
אז בלי להכביר מילים, רק להזכיר כמה דברים לאלה ששכחו איך נראים משטרים אפלים באמת; חופש הביטוי הוא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי, והוא סממן מובהק לחירות. הכלל המקובל הוא, שחופש הביטוי נשלל רק בעת פגיעה מובהקת באדם או במדינה: כאשר הוא מנוצל להסתה לרצח, כאשר הוא טופל עלילות, מכפיש ומוציא שם רע לאדם באופן שקרי, וכאשר הוא מסכן את שלום הציבור.
בכפוף לסייגים הללו, חופש הביטוי הוא אחד מהכלים הדמוקרטיים האפקטיביים ביותר. בהגות הליברלית מיוחסים לו ארבעה יתרונות מובהקים:
1. בירור האמת בשוק החופשי של הדעות; כמו בכלכלה, גם בדעות – הוויכוחים בין ההוגים, אנשי הרוח, הפובליציסטים, השרברבים והתגרים שבשוק עוזרים לברר את האמת, ומסייעים לדעות משמעותיות להיחשף. איסור מראש על הבעת דעות מונע את הדיון והליבון ההכרחיים.
2. שחרור לחצים ופירוק מתחים בחברה; הוויכוחים, הדיונים, וגם הגידופים, משחררים מתחים שיש בין קטבים בחברה. אנשים זקוקים ליכולת לפרוק את דעותיהם במרחב הציבורי, גם אם דעות אלו אינן מופת לאנינות טעם ולשכל ישר. לעתים הם זקוקים גם לאלימות מילולית, כדי להימנע מאלימות פיזית. אם תסתום להם את הפה, מהר מאוד יתחילו מקרי אלימות ממשיים.
3. חלק מהותי מההליך הדמוקרטי; דמוקרטיה עניינה השגת הסכמה וקונצנזוס על-ידי דיבורים. הדיבור הוא הלב, נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי, וברגע שאתה מתחיל להטיל איסורים ולזהם את הלב – הזיהום עלול להתפשט. אז אם לא מדובר בהסתה לרצח, בדיבה שקרית או בפגיעה בשלום הציבור, אין סיבה לגעת.
4. חירות האדם; חירות איננה דבר מופשט. היא מתפרטת לכמה תחומים מרכזיים, במיוחד חופש הקניין וחופש הביטוי. ברגע שמתחילים לשחק עם הליבה של החירות, קשה לדעת היכן זה יסתיים.
אז אנו נאמר לאורי אריאל – אנא בטובך, הפסק עם החקיקות הפופוליסטיות והמטופשות, והנח לנו לנפשנו. אנחנו יודעים להסתדר היטב עם אנשים שעושים שימוש לא ראוי בביטויים. לשם כך יש לנו את הפייסבוק, את הטוויטר ואת המקלדת, ואין צורך בעזרתך הנדיבה. אתה מטביע איתך את הספינה הדמוקרטית שלנו, רק כדי למנוע שימוש בביטויים של משטרים אפלים. וזה כשלעצמו לא בדיוק קורן אור.
הבית היהודי מפלגה מאכזבת – חוץ מבנט שקד ואורבך – אף אחד לא מתאים להיות ח״כ – בטח לא שר
פעם שנייה שאני נאלץ לא להסכים עמך מר לוי! עם כל הכבוד לחופש הביטוי ועל אף אמונת השמרנים-ליברלים בערכים אבסולוטיים (שלא כמו שניסית לטעון במאמר הקודם שלך) אין זה נכון להפיל על עיוור מין תבנית נוקשה של חירויות עם כללים על כל מקרה ומקרה בלי לבחון את את המצב הפרטיקולרי. ונחש מה, אם נעצרים רגע לבחון את הנושא מנקודת המבט הייחודית של העם היהודי ולא ישר שולפים פרדיגמות נוקשות על חופש זה או אחר (כמעשה השמאל) מגלים שאצל עם ששש מיליון ממנו נרצחו לא מזמן בידי אותם הנאצים אפשר בהחלט להגביל במעט את חופש הביטוי כדי לשרש את ולהחזיר לפרופורציות את כינוי הזוועה הזה.
אני חושב שלא כל אמירה היא בגבולות חופש הביטוי. אי אפשר לקרוא לאדם רוצח לדוגמה משום שזו הוצאת דיבה.
בנוסף הקריאה "נאצי" באה להגביל את חופש הביטוי. הרי המקלל בא להוציא את המקולל מחוץ לגבולות השיח.
מכיוון שידוע איך בית המשפט מתייחס להוצאת דיבה של השמאל (ראה תביעת אם תרצו), אני יכול להבין את המחוקק. יחד עם זאת קשה לי להסכים איתו.
הייתי מסתפק בקנס נמוך (10000 שח) וחקיקה שתאלץ את ביה"ש להרשיע.
אכן, זו אמירה שבאה להוציא אותך מגבולות השיח ולכן היא לא מקובלת.
אני חושב שזה צריך ממש להיות אסור.
אבל לא בחקיקה.
זו דוגמא נהדרת לנושא שעליו צריך להיות טאבו. החברה צריכה לקבוע את גבולות השיח שלה, והעונש של מי שעובר על כללים כאלה הוא הוצאה מהשיח.
אל למדינה להתערב בעניינים לא לה.
לקח לי זמן, אבל אני הולך ומכיר בהפרדה החשובה בין החברה למדינה.
זה שיש בחירות כל 4 שנים לא אומר שהמדינה מייצגת את רצון החברה- זו לא אסיפת חברים בקיבוץ. המדינה, בתור הגוף היחיד המוסמך להשתמש בכח, לשלול חירות ולגבות קנסות, חייבת להגביל את המקומות בהם היא מתערבת בחיי הפרט והחברה.
עם כל הרצון לסמוך על "החברה האזרחית" שתעשה את העבודה בעצמה, זה לא תמיד, אפילו לא בד"כ עובד.
כל הבאסה.
גם להמליץ לאנשים לא לאכול אוכל משמין לא עובד כל כך, אז צריך לחוקק להם חוקים?
גם להגיד לאנשים לעשות כושר לא מאד עוזר לרובם, אז נקבע את זה בחקיקה?
גם כשמכנים אותך כינויי גנאי בקשר למקצוע כביכול של אמא שלך זה נועד להוציא אותך מהשיח. אז מה? הם צריכים לשבת בכלא?
אז בעצם כל החוקים צריכים להיות מבוטלים.
למה בעצם צריך משטרה? הרי על כל שוד אפשר לארגן איזה 20 חבר'ה מ"החברה האזרחית" שיטפלו בזה…
אפשר היה לארגן את זה ככה, ואכן כך היה לפני רעיון המדינה.
למעשה יעיל יותר שאכיפת החוקים תהיה בסמכות המדינה, וכן הרשות לשלול זכויות יסוד ולהפעיל כח.
יש חוקים שכן צריכים להתקיים, והנמכת הטיעון נגד חוק מסויים עד אבסורד היא בסך הכל דמגוגיה.
גנבת לי את הנושא
יש סיבה שבגללה בהרבה ממדינות אירופה אסור להכחיש שואה, בחוק – הסיבה היא ההבנה שמי שמכחיש את השואה מעוניין לאפשר חזרה עליה.
השוואה לנאצים היא לא סתם אווילות, אלא היא אווילות שנועדה במקרים רבים להתיר דם, בוודאי כאשר משווים את ישראל לנאצים בסיטונאות. אפשר להתווכח על הצעדים של אריאל, אבל הגיון מסויים יש בזה (כשם שיש הגיון מסויים בכך שהגרמנים עד היום לא ביטלו את סעיף 86 א' בחוק הפלילי שלהם, שמטיל איסור על שימוש בסמלים נאציים והרבה יותר מזה). זה לא אומר שהחוק הוא טוב, ודאי לא בצורתו הספציפית, אבל הוא בהחלט לא "יכול להיכנס בקלילות לקודקס של הרייך השלישי."
לפני ארבע שנים הכנתי הצעת חוק דומה לזו, עבור ח"כ אקוניס. הוא התלהב ושכח.
הצעתי הכילה סעיפים נוספים שכללו גם שימוש בביטויים גראפיים לשואה.
הגדרת האנטישמיות בחוק, מעקב אחרי ארגונים ופעילים אנטישמיים בעולם ואיסור כל שיתוף פעולה איתם ודברים נוספים.
מיותר לציין, שהשמאל עושה שימוש תדיר וביריוני בסמלי השואה כדי להשתיק את מתנגדיו. החוק יקנה מידה קלושה של סיכוי לתיקון.
לצערינו הרב, מדינת ישראל הממלכתית איננה קיימת. המדינה מחולקת למחנות. היה ומחנה כלשהו ינצח, מן הסתם ימצא את הדרך להתפצל. בהיעדר ממלכתיות, קיים מאבק על משרות, מוסדות, מינויים, תפקידים, מקורות מימון ממשלתיים, אקדמיה ותקשורת. לפיכך, כל עוד בתי המשפט אינם בשליטתינו, צריך לחוקק חוקים המפצים על היעדר ההיגיון ולפעמים האפלייה הבוטה של בתי המשפט. כל עוד אין ממלכתיות, יש מאבק בין רשויות על כוח והשפעה.