למה אומרים בית ספר, ולא בית חינוך? מדוע לפיד מתרברב בחסרון תעודת הבגרות שלו? ואיפה ההורים בכל הסיפור? טור של חיים נבון
נדמה שמישהו במשרד החינוך איבד את הכיוון: מטרתו העיקרית של בית הספר היא ללמוד, לשנן ולהתעמק בספרים. את החינוך יש להשאיר להורים • אבל אל דאגה, עצם הלימוד וההשקעה בטקסטים הגדולים מניבה פירות חינוכיים נפלאים • הרב חיים נבון קורא להחזיר את האחריות החינוכית להורים ואת הספרים לבית הספר
מטרתו הראשונה של בית הספר אינה לחנך; החינוך הוא משימתם של ההורים. בית הספר צריך ללמד. לכן המסורת היהודית מכנה את המוסד הזה "בית ספר" ולא "בית חינוך". לעתים אפשר לשמוע הורים מודאגים שבאים בתלונות לבית הספר: הילדים מסתובבים עם סכינים, שותים לשכרה, מנבלים את הפה – למה בית הספר לא עושה כלום?! התשובה הפשוטה היא שבית הספר לא הוליד את הילדים, לא גידל אותם, לא חינך אותם, והאפשרות שלו לעשות זאת – כוונתי למשימה האחרונה מבין השלוש – מוגבלת למדי.
איך מחנכים לערכים? יותר קל לומר איך לא: לא מטיפים עליהם בכיתה. כלומר, אפשר לעשות זאת, אבל התועלת החינוכית היא אפס. ערכים צריך לחיות, ולא להטיף. לכן ילד מתחנך קודם כל בבית הוריו, שאיתם הוא חי במשך רוב שנות ילדותו ובמשך רוב שעות היממה. מהתנהגות ההורים זה אל זה הוא מתחנך לזוגיות בריאה ולמערכות יחסים תקינות (או לא); מהתנהגותם לאנשים אחרים הוא מתחנך לאדיבות ולכבוד (או שלא); מהתנהגותם כלפי עצמם הוא מתחנך לחיים ערכיים בעלי משמעות (שוב: או שלא).
גם מורה יכול לחנך. אבל לא על-ידי הטפה. אם מורה מתייחס בכבוד לתלמידיו, אם הוא הופך את דפי הספר בעדינות אוהבת, אם הוא צנוע וחכם וקשוב – זה משפיע יותר מאלף שיעורי חינוך. במילים אחרות: דווקא הכותרת "שעת חינוך" היא מאוד לא חינוכית. כל שעה היא שעת חינוך.
יש עוד דרך שבה בית הספר מחנך. התפישה היהודית הקלאסית אכן האמינה שבבית הספר מתחולל גם תהליך חינוכי. לא רק תהליך הנגזר מעצם המפגש עם מורים שהם גם אנשים טובים, וּודאי לא "שעת חינוך" כיחידת זמן נפרדת, הנבדלת משעות ההוראה. במסורת היהודית, עצם הלימוד וקניית הידע נתפשו כמהלך החינוכי המובהק והמשמעותי ביותר.
לימוד ושינון הטקסט הם חוויה חינוכית
מנהיגיה העכשוויים של מערכת החינוך בישראל מצהירים שוב ושוב עד כמה חשוב לשלב בבתי הספר עשייה לא לימודית: ערכית, יצירתית, חינוכית, התנדבותית, חברתית, קהילתית… הם מפגינים חוסר הערכה כלפי לימוד טקסטואלי, שאותו הם מכנים בלעג "שינון". שר האוצר מתגאה מפעם לפעם בכך שלא עמד בבחינות הבגרות; הוא אף הכריז פעם: מה זה "תלמיד טוב" – מי שקיבל ציון 100 בבחינה, או מי שהולך לסעוד ניצולי שואה?! כאילו שהתלמידים המבריזים מבית הספר, מסתערים באותה שעה על רבבות ניצולי שואה כדי לסעוד אותם.
חכמי ישראל לא היו שותפים לפיצול הזה בין לימוד לבין חינוך. בעיניהם, ללימוד עצמו יש כוח מחנך. הם האמינו שמי שלמד היטב, מי שהתמסר למפגש עם הטקסטים המכוננים שלנו, הוא גם זה שילך לסעוד את הנזקקים. זו בדיוק המשמעות של הסיסמה החינוכית הגדולה: "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד" (אבות פ"ה מ"ה). המפגש עם יצירות גדולות מזכך את האישיות ומרומם אותה.
למעשה, לא רק ביהדות, אלא בכל תרבות גדולה, המפגש עם הטקסטים הגדולים של העבר נחשב חיוני לעיצוב אישיות בשלה וערכית. זאת, כמובן, בעולם שבו לא התביישו בהיררכיה המבדילה בין טקסט גדול לטקסט קטן, ושבו מורים ותלמידים פתחו ספרים ביראת כבוד. כאשר הלימוד נועד רק לפרק את הטקסט, לחשוף את האינטרסים הסמויים של הכותבים ולהגחיך אותם – בלימוד כזה אכן אין ערך רב.
לימוד טקסטואלי, פרונטלי, כשהוא במיטבו – אינו "שינון". לימוד כזה הוא החוויה הרוחנית והחינוכית הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם; רבים מאיתנו זכו לחוות לימוד כזה. בזכות רבותיי הגדולים אני זכיתי, ואני מתפלל שגם ילדיי יזכו ללימוד כזה. אכן, כדי שהלימוד יביא לתוצאה המקווה הזו צריך מורים מעולים, תלמידים קשובים, ואווירה חברתית המעריכה את היצירות הגדולות של העבר. שלושת אלו אינם קלים להשגה: מורים מעולים מעולם לא התגלגלו ברחובות; כדי שתלמידים יקשיבו – צריך לחנך אותם לקשב; ובנוגע לאווירה החברתית – ובכן, תפתחו עיתון.
במקום להיאבק על כל אלו, נדמה שראשי המערכת – אנשים טובים כשלעצמם – מכריזים על כניעה. הלימוד הוא בעיניהם רק "שינון", שיש להציל מבין מלתעותיו את "החינוך". אכן, אין מנוס מהקדשת כמה שעות לתנ"ך או לביאליק. אבל על כך נמהר לפצות את התלמידים במבחר פעלולים חינוכיים, בדיבורים על ערכים, בהתנדבות, בהתכתבות, ביצירה, בהלחנה, בהלחמה – הכול, רק לא ספרים. כי מה הקשר בין ספרים לבית הספר?
גם אם עקרונית אתה צודק, אתה מתעלם מבעיה קשה שלא מאפשרת לימוד משמעותי, והיא חוסר המעורבות של התלמיד (וגם המורה!) בטקסטים עצמם.
הטקסטים נהיו כאלה שצריך לזכור את תכנם בעל פה, כי אלה נחשבים לחשובים, וכולם שכחו שאמור להתרחש כאן תהליך למידה, שיש בו שאלות משמעותיות מעניינות, נקודות מרכזיות הנוגעות לחיים שלנו, תהליך שיש בו עניין ורלוונטיות.
אך כשכל האווירה משדרת "זה החומר, נכון, זה לא כל כך מעניין, גם אותי לא, אך זה מה יש, תשיג את הציון ותלך הלאה", אז המערכת כולה בקריסה. זו המערכת היום, והיא זקוקה לניעור מאוד רציני.
כמוכן אתה יכול להאשים בזה גם את האוירה החברתית ואיכות המורים, אך יש משהו במערכת עצמה שמקדשת את הציון ואת הזיכרון בלבד ולא את העניין/חשיבה/העמקה/יצירתיות וכל שאר דברים שכל כך חשובים בתהליך למידה אמיתי. אדם עם אפס בכל הנ"ל יכול "להצליח" במערכת החינוך, ובלבד שיש לו זיכרון טוב וטיפה משמעת למידה. זה לא למידה, אלא זומבים. ברוב המקרים, זה כל מה שנשאר היום ממערכת החינוך לצערי.
תמצת את זה נפלא קן רובינסון, הפילוסוף החינוכי, בתיאורו במשפט את מערכת החינוך היום: "אלה השאלות, לכל שאלה יש רק תשובה אחת נכונה, היא כתובה מאחורי הדף, אל תסתכלו. בהצלחה".
יפה!
אמת דברת. המורה האמתי מציב בכוח ידיעותיו ואישיותו אידיאל לתלמידים, שהם שואבים ממנו השראה ורוצים להדמות לו. משום כך כל שיעור הוא למעשה שיעור 'חינוך', ודווקא שיעור 'חינוך', שאינו כולל בדר"כ לימוד של חומר עיוני, איננו מחנך. ועוד נוסיף: מערכת החינוך כיום היא למעשה פירונית לחלוטין. כל מי שיודע כמה מעטות הידיעות הנדרשות כדי לעבור בגרות בתנ"ך (חילוני) או בספרות, מבין שכמות השנון – משמע החומר שצריך לדעת בעל-פה – היא אפסית, שהפרשנויות חופשיות ובלתי מחייבות, ושבכיתה מתנהל, בהתאם לכך, דיון חוויתי ואישי על הטקסט. פירון לא נלחם במערכת של 'שינון' אלא במערכת שהיא 'כולה' חוויה שהוא רוצה שתהיה 'כל כולה' חוויה.
לדעתי הכותב מפספס את העובדה שבבתי ספר רבים התלמידים לא מרוכזים וחסרי משמעת ונימוסים, בשביל לחנך אותם צריך לחנך קודם כל את ההורים שלהם, צריך שהחברה כולה תתגייס להקנות ערכים של נימוס אדיבות וסבלנות שלא נדבר על המילה כבוד, היום מורה לא עסוק לא בלימוד ולא בשינון הוא עסוק בלהשליט סדר בכיתה, אגב המגיב הוא מורה בפועל בבית ספר, אני מקווה שגם כותב המאמר.
אני חושב שמודל החינוך הניו אייג' שטוען שצריך ללמד ללמוד – הוא טעות ביסוד הדברים.
פעם אחרי פעם אני שומע שגוגל זה פורטל טוב יותר מהמורה למידע. וזה רק חצי נכון.
מי בדיוק ילמד את הילדים קרוא וכתוב? גוגל?
מי ילמד אותם לוגיקה? הבנת הקשרים?
האמת היא שעל מנת לחפש צריך לדעת הרבה מאוד דברים כרקע, וצריך כישורים בסיסיים רבים. בטח ובטח כדי להבין את מאמרי הויקיפדיה שגוגל ימצא, ועוד יותר כדי להבין אם החומר שנמצא הוא חומר איכותי/מקצועי/מדעי, או אולי תוכן שיווקי, או מאמר של נער זב חותם עם בלוג.
חלק מהדברים האלה ישתפרו לבד במנוע החיפוש. כנראה בעתיד הלא רחוק.
וחלק לא.
וכל עוד נמשיך לייצר אנשים בעלי חוכמה והבנה וידע, נוכל להמשיך לייצר מדענים שיבנו את הטכנולוגיה שתאפשר לעצלנים, וחובבנים למצוא מידע בסיסי בתחום שהם אינם מבינים בו.
וגם אם היה בית ספר שהוא ראוי,
לא הייתי יכול לבחור בו לילדים שלי. רק מה שיחליטו עבורי!
פה טמונה הנקודה.
(אגב אצל הדתיים לאומיים יש אפשרות לבחור בין בתי הספר..)
מאמר מצוין!
קראו גם:
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-51410-00.html
הרב חיים – כל מילה פנינה. להדפיס ולתלות בחדרי המורים
למיטב ידיעתי, במדינת ישראל יש רק כ- 3000 תלמידי תיכון בשנה שמסיימים מסלול בגרות עם 5 יחידות במקצועות ריאליים. השוק צריך בין 6000 ל- 8000. מה זה אומר על יתר המאה אלף (בערך) בכל מחזור?
מאז ששרת החינוך יולי (במקור יעל) תמיר ביטלה את בתי הספר התיכונים המקצועיים (בשם שוויון ההזדמנויות שהשמאל כל כך מתפאר בו) המסכנים שלא מתאימים ללימודים עיוניים תקועים ארבע שנים במערכת שלא תורמת להם מאומה. כלומר, הם יוצאים משם עם השכלה וידע של כיתה חית במקרה הטוב.
אם השקפת עולמו של שר החינוך הנוכחי (לא זוכר מה שמו) לא היה צל חיוור של יולי תמיר, אולי היינו זוכים לראות מערכת חינוך שנותנת השכלה שמתאימה לאוכלוסיות שונות. החיסכון במתילפנידאט (ריטלין) ותרופות הרדמה דומות היה מכסה את העלות הנוספת, אם יש כזו, לפתיחה מחדש של בתי ספר מקצועיים ובלאו הכי הייתה מורידה את הצפיפות בכיתות תיכון. בכך גם הייתה חסה על הבריאות הנפשית והתדמית העצמית של מי שאינו מתאים ללימודים עיוניים, והייתה מספקת כח עבודה הולם למקצועות צווארון כחול שסובל גם הוא ממחסור בידיים עובדות עם הכשרה הולמת.
כתלמיד לשעבר במוסד חינוכי אותו ניהל שר החינוך, אני יכול להעיד שהנאמר בכתבה על חוסר ההצלחה של "ההטפה החינוכית" אכן התקיים בפועל ממש. אינני מרגיש יותר אלטרואיסט, חברתי או נדיב ביחס לחבריי שלמדו במוסדות חינוכיים אחרים, אך לבטח אני מרגיש שזכיתי ללמוד פחות מהם – גם מקצועית וגם תורנית.
לטעון שבית ספר זה מוסד חינוכי – זה כמו לטעון שבית בושת זה מקום מכובד – הרי בית ספר הוא אולי מוסד לימודי – אבל ודאי שלא חינוכי: בבית הספר יש הכי הרבה מקרים של אלימות , דקירות , צעקות , קללות , התעללויות והשפלות – אז מה חינוכי בזה? הרי בתי הספר בגרמניה הנאצית כבר היו יותר נורמליים מבתי הספר בימינו. בית ספר זה מקום מקולל ומסוכן – ואני כותבת את זה מניסיון – ואני בטח לא היחידה. הלוואי שבתי ספר לא יהיו קיימים לעולם. חבל שהמציאו אותם בכלל – כאילו אנשים לא ידעו להסתדר לפני שהומצאו.