ייאוש שמאלני

דפרסיה

השמאל הישראלי מיואש כי לא מסתמנת בעתיד כל דרך לחזרתו לשלטון באמצעות בחירות דמוקרטיות. נתניהו אינו מנהיג כריזמטי סוחף שזכה בניצחונות מזהירים, ולמרות זאת, כבר שנים שלא מופיע כל מועמד מהשמאל שיוכל להתמודד מולו; וזאת כאשר כל החכמה, האינטליגנציה, התקשורת וההשכלה מצויים "כידוע" בצד השמאלי. גם אחרי כישלונות וביזיונות של הממשלה והעומד בראשה, ולמרות התקשורת המגויסת ומיטב העיתונאים והסטיריקנים, לא נראית כל אפשרות לניצחון השמאל בבחירות.

כאשר השמאל אינו בשלטון הכול נראה לו רע, עצוב ונואש. בקדנציות של נתניהו לא הייתה כל מלחמה, לא חודש הטרור, אין אבטלה, יש צמיחה, מתחילה עליה ואפילו נמצא גז. למרות כל זאת, היייאוש השמאלני הגיע עד למחשבות אפוקליפטיות על סופה של מדינת ישראל ולהמלצות לירידה מהארץ.

שלום עכשיו

ההפגנות ההמוניות של 'שלום עכשיו' נגד הממשלה עברו מכיכר רבין לכיכר הקטנה של הסינמטק, ממנה לרחוב הצר לפני בית ראש הממשלה ולבסוף נמוגו כליל. עכשיו נותרו רק הפגנות הבדואים, והפגנות אליהם ניתן לגייס ולהסיע את העובדים הזרים. הייתה הפגנה אחת גדולה, אמנם לא נגד "הכיבוש" אלא בעד דיור בגוש דן, אך גם אותה, כמה חבל, לא מצליחים לחדש.

פעם הייתה 'שלום עכשיו' תנועה המונית של צעירים יפים ונלהבים. היום הצעירים כבר אינם צעירים ו'שלום עכשיו' כבר אינה תנועה. נשארו רק המשרדים, יריב אופנהיימר, תקציבים מחו"ל, עורכי דין, בג"צים ויחסי-ציבור, ובנוסף מערכת משומנת ומוטסת של מעקב אחרי בניה יהודית ביהודה ושומרון והלשנה לארצות-הברית, אירופה והעיתונות הזרה.

אולי גנרל?

מאז המהפך של 1977 ניצח השמאל בבחירות רק שלוש פעמים. כאשר המועמדים לראשות הממשלה היו רב אלוף (מיל') יצחק רבין, רב אלוף (מיל') אהוד ברק ואלוף (מיל') אריאל שרון, חלק מהציבור הצביע עבור הסמכות הביטחונית, תוך אמונה שהמועמד יבטיח את קיום המדינה וישמור על בטחונה. עוד זכור באיזו תקווה ליוו השמאל והתקשורת את צעידתו של רב אלוף אמנון ליפקין לבקו"ם ולפוליטיקה.

השמאל והתקשורת לא יכלו לגלות סבלנות ולהמתין עד לשחרורו של רב אלוף אשכנזי, והחלו לפעול (בהשתתפותו) להכתרתו עוד במהלך שרותו הצבאי. המהלך הסתיים בכישלון ובביזיון.

בינתיים התבגרנו והציבור כבר לא ילך בעיניים עצומות אחרי גנרל עטור מדליות.

תחליפי דמוקרטיה

כיוון שהשמאל נואש מיכולתו לשכנע את הציבור, נותרה התקווה להתערבות מדינות זרות שיכפו את מדיניות השמאל על ממשלת ישראל ותושביה.

כל החרמה של ישראל ושל מוצריה, וכל הפגנה באירופה נגד ישראל ו"הכיבוש" מתקבלות בהסכמה ובברכה. המדיניות האנטי-ישראלית של השוק האירופי והחרמת האקדמיה הישראלית מעוררות סיפוק ומחדשות את התקווה.

השמאל לא מצא כל דרך לשכנע את הציבור ונבחריו לסגת לגבולות 1967 ולחלק את ירושלים. נשארה רק התקווה שמזכיר המדינה האמריקני יכריח את ישראל להפסיק את הבניה בירושלים וסביבותיה, ולבסוף גם יגרום לה לסגת. ולמרות זאת, כל איומי השמאל בבידוד ישראל, בסנקציות אירופיות, בהפסקת הסיוע האמריקני ובאינתיפאדה חדשה אינם מצליחים לשנות את עמדות הציבור.

חבל

יש קו משותף לשמאל ולמיעוט הערבי, שמרביתו משתלב במדינה, בחברה, באקדמיה, ובכלכלה. מרבית הערבים הם אזרחים נאמנים וגאים של מדינת ישראל, וכידוע, אינם מוכנים להחליף את אזרחותם הישראלית. כמו השמאל, סובל גם המיעוט הערבי מהנהגה קיצונית, היוצרת לו דימוי עוין למדינה ומפרידה בינו לבין רוב הציבור הישראלי.

לשמאל הציוני יש מקום חיוני ומרכזי בכלכלה, בתרבות, במדע, בפוליטיקה, בביטחון ובחינוך. מרבית המגדירים עצמם כאנשי שמאל אינם מוכנים לחזור לגבולות 1967, אינם תומכים בבדואים ובמסתננים, אינם מאמינים לאבו מאזן ואינם מתנגדים למסורת ולברית המילה. חבל ומזיק שהנהגה מיואשת וקיצונית נותנת לשמאל דימוי אנטי-ציוני ולעיתים גם אנטי יהודי ומונעת את תרומתו ואת השתלבותו בהנהגה ובשלטון.

עוד משהו

אני לא "סמול", לכן לא שנאתי את אריק ולא קראתי לו רוצח בזמן מלחמת לבנון.

אני לא "סמול", לכן לא הערצתי אותו הערצה עיוורת לאחר עקירת ישובי גוש קטיף.