האם ישראל הפקירה את הצד"לניקים? בחינה מחודשת במלאת 30 שנה למות מפקד ומייסד צד"ל מייג'ור סעד חדאד.
מזה 14 שנה שחיילי צבא דרום-לבנון (צד"ל) לשעבר ובני משפחותיהם מתגוררים בישראל. בימים אלה, אוכלוסייה זו, המונה כ-2,500 איש תושבי נהריה, טבריה, שלומי, צפת וקריית שמונה, מציינת 30 שנה למותו של מנהיגם הראשון, מייסד צבא דרום-לבנון, מייג'ור סעד חדאד, שנפטר ממחלה ממארת ב-14 בינואר 1984. השיח הציבורי בישראל הרגיל אותנו לחשוב עליהם ועלינו במונחים קשים של בגידה והפקרה. ביטויים מסוג זה השתרשו בדעת-הקהל לאחר שנשמעו, בין-היתר, גם מתוך הממשלה וגם מתוך מערכת הביטחון. האומנם הפקירה ישראל את בעלי-בריתה לשעבר מצד"ל? האם הפרה את הברית שכרתה עימם בשנות הלחימה המשותפת ברצועת הביטחון בדרום-לבנון? האם הזנחנו אותם לאחריתם המרה כאן בישראל?
על-פי השיח הציבורי הרווח, כאמור, התשובות לכל השאלות הן – כן, בהחלט. אולם בחינה עניינית ונטולת דעה קדומה של המאורעות למן ליל הנסיגה מלבנון ועד לימים אלה, מעלה כי התמונה הזו חלקית ומעוותת. למעשה, למרות הבעייתיות הרבה בהתנהלות במהלך הנסיגה, לאחר שנפתחו השערים וחיילי צד"ל ומשפחותיהם התקבלו לישראל, המדינה טיפלה והשקיעה בהם בצורה חסרת-תקדים; והראשונים להודות בכך – אחרי הטרוניות הטקטיות בשם החיפוש הטבעי והאנושי אחר שיפור התנאים – הם אנשי צד"ל עצמם.
כינונה של ברית דמים
ראשיתה של הברית שנכרתה בין ישראל לבין צד"ל במחצית השנייה של שנות ה-70. באותה העת לחמו בדרום-לבנון נוצרים מרוניים מקומיים, בגיבוי מתון של צה"ל ובכפוף לאינטרס הביטחוני הישראלי, במחבלים פלסטיניים, שהפילו אימה וטרור על כפריהם, בעיקר באזור העיירה מארג' עיון והכפר אל-קליעה. בין יחידות ההגנה המרוניות באל קליעה לבין צה"ל החלו להעמיק המחלוקות, מכיוון שהמרונים דרשו מעורבות חזקה והתקפית יותר של צה"ל וציפו לשותפות הדוקה יותר במאמצם לדחוק את הפלסטינים צפונה ולפתוח מסדרון לביירות. החיכוכים הגיעו לשיא בעקבות טבח אכזרי שערכו הפלסטינים בכפר הנוצרי עיישיה בשנת 1976. יותר מ-70 נשים וילדים שנמלטו לכנסייה בכפר נרצחו בידי טרוריסטים פלסטיניים; תגובת צה"ל הסתכמה בירי סמלי של פגזים אחדים. משום כך נאלץ צה"ל לחפש גורם חדש, מתון יותר, שיוכל להוביל לשיתוף פעולה יעיל עם המרונים בדרום-לבנון.
לצורך כך נשלף מתוך צבא לבנון מייג'ור סעד חדאד, קצין קתולי יליד מארג' עיון, והובא מביירות לדרום. חדאד יצא דרך הים לישראל, ונפגש במטולה עם מפקד אזור דרום-לבנון דאז בנימין (פואד) בן אליעזר. לאחר ששב ללבנון דרך הגבול, השתלט מיד על המיליציה המרונית והחל להרחיב את גודלה ותחומי השפעתה. כך הוקם צד"ל. מבצע ליטאני שנערך שנתיים מאוחר יותר, ביסס עוד יותר את אחיזת כוחותיו של סעד חדאד בשטח ואת שיתוף הפעולה עם הממסד הביטחוני בישראל. תרבות גבול מפותחת משנת 76' ועד לנסיגת צה"ל בשנת 2000, כחלק מהברית שכרתה ישראל עם כוחותיו של סעד חדאד, הופעלה בגבול "הגדר הטובה". מדי בוקר היו כ-1,000 עובדים ועובדות מהקהילה המרונית חוצים את הגבול לישראל כדי להתפרנס במפעלי הצפון, לקבל טיפול באחת משש המרפאות שהוקמו לאורך הגבול בצדו הישראלי, ואף לייצא סחורות דרך נמל חיפה. משמעות הדבר היא שאת כל חייהם, מילדותם ועד בגרותם, עשו אנשי צד"ל בחסותה של שותפות זו.
ד"ר אורית גזית, שהקדישה את עבודת הדוקטורט שלה להשתלבות אנשי צד"ל בישראל, מכנה מציאות זו במחקרה "תרבות גבול מפותחת בת עשרות שנים עם ישראל", ומוסיפה ש"זהותם התעצבה לאור המציאות הזו והדבר סייע להם בשלב המעבר מזהותם כלבנונים, ללבנונים ישראלים לאחר הנסיגה".
באביב 1983 עוד קיבל חדאד בחגיגיות את פניו של שר-הביטחון משה ארנס במטהו בלבנון, אולם בדיעבד נראה ביקור זה כשירת הברבור של חדאד: מיד לאחריו החל לגווע מסרטן, ובתוך חודשים אחדים הלך לעולמו. את מקומו תפס הגנרל אנטואן לאחד, שהוביל את צד"ל עד לפירוקו, עם נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000.
"אין מדינה בעולם שקיבלה ככה פליטים"
14 שנים חלפו, אך ליל הנסיגה הכאוטי עודנו זכור היטב לישראלים רבים. בתחילת מרץ 2000 החליטה הממשלה על נסיגה מלבנון (כותרת מרכזית בקמפיין המועמד לראשות הממשלה אהוד ברק) בחודש יולי של אותה השנה, ומערכת הביטחון החלה בהכנות קדחתניות. תהליכי קריסה, בעיקר בקרב כוחות צד"ל, שנבעתו מהגורל הצפוי להם, גרמו לממשלה להורות לצבא להקדים את היציאה לאביב ולא לחכות לקיץ. כך, תחת לוח הזמנים הלוחץ, נאלץ צה"ל לנוס, אין מילה אחרת, חזרה לשטח ישראל.
המהלך החל בהפתעה ב-23 במאי 2000 אחר הצהריים, והושלם, בחוסר נשימה, עם אור ראשון של בוקר ה-24 במאי. עם עלות השחר נגלו בלבנון שני מחזות מבישים: האחד היה כמויות עצומות של ציוד צבאי שהשאיר צה"ל מאחור, כולל טנקים, מכולות ציוד עמוסות וציוד אישי רב של חיילים; והשני היה הצטופפותם הנואשת של כ-7,500 אנשי צד"ל ובני משפחותיהם סמוך לגדר הגבול, שחדלה באחת להיות "טובה" ועתה נותרה סגורה ומסוגרת בפניהם, בעוד כוחות החיזבאללה קרבים מאחור.
אלפי הלבנונים הציבו בפני הממשלה דילמה קשה: הרשימות שהוכנו מראש כללו רק 600 שמות של אנשי צד"ל מרכזיים ובני משפחותיהם, אותם ביקשה מערכת הביטחון למלט לישראל ולהצילם מגורלם כ"בוגדים". במשך שעות אחדות נערכה בישראל התייעצות קדחתנית מה לעשות בכל 7,500 המתחננים להצלה, בעוד כלי הרכב של החיזבאללה מתקרבים לגדר ודגליהם הצהובים מתנופפים מעל הטנדרים. ההחלטה שנתקבלה לבסוף, לפתוח את השערים בפני כולם ולקבל אחריות מלאה למספר אנשים הגבוה פי שנים-עשר מהתוכנית המקורית, מסמנת רף מוסרי גבוה, המאפיין את התנהלות המדינה בסוגיה זו לכל אורך הדרך. שלושה ימים מאוחר יותר, כשכולם כבר היו במקום מבטחים, רעדה מטולה מפיצוץ אדיר שהחריד את האזור, כשכוחות החיזבאללה פוצצו את האנדרטה לזכר נופלי צד"ל בצדו הלבנוני של הגבול.
"אני זוכר שקיבלתי באותו יום טלפון מראש הממשלה אהוד ברק", נזכר השבוע האלוף במיל' יוסי פלד, שריכז את הטיפול באנשי צד"ל במשך השנים מטעם ממשלות ישראל. "הייתי אז אזרח מהשורה והוא ביקש אותי לקחת על עצמי את האחריות לקליטה של אנשי צד"ל שהכנסנו באותו בוקר לארץ. הסכמתי מיד כי ראיתי בזה ציווי מוסרי. הייתי חמש שנים אלוף צפון, כך שחשתי קרבה לעניין". תוך זמן קצר פוזרו כל 7,500 אנשי צד"ל לשעבר ובני משפחותיהם בין ישובי הצפון. "ארבעה חודשים אחרי הגעתם הנה", ממשיך פלד, "נפגשתי עם אנשי הצלב האדום. הנציג שלהם אמר לי אז שאין מדינה בעולם שקיבלה ככה פליטים. תוך שבוע לכולם יש מקום להתרחץ לאכול, ולשחק בלי מאהלים ובלי מחנות פליטים ובלי כלום. אני זוכר היטב את ההשתוממות שלו ואת המילים שלו, 'מה שעשיתם פה, אין דבר כזה בכל העולם'".
קשיי קליטה: ליווי צמוד ורשת ביטחון סוציאלית
כמו שנותיו הראשונות של כל מהגר, ועל אחת כמה וכמה של פליט, גם שנותיהם הראשונות של יוצאי צד"ל בארץ היו קשות ומתסכלות. הנסיבות הייחודיות שהובילו להגעתם לישראל גרמו לרשויות הקולטות לנקוט במחוות רבות, אולם את משבר הזהות ותחושת הזרות לא ניתן ליישב באמצעים חומריים. בתוך כשנתיים בחרו כמה אלפים להגר לארצות שונות במערב, בהן המתינו להם רשתות חברתיות ומשפחתיות קולטות. כ-2,500 נוספים בחרו לשוב ללבנון.
במחקרה של ד"ר גזית התברר כי החוזרים ללבנון היו בעיקר כחיילים בדרגים הנמוכים ביותר, שלא הוצעו פרסים על ראשיהם ואשר הגיעו עם מוקדי הכוח בלבנון להסדרים מוקדמים באשר לחזרתם. חלקם ישבו תקופות לא ארוכות בכלא, חלקם שילמו כופר, והותר להם לחזור לבתיהם. מצבם של כל אלה היום, אגב, לא טוב. קרוביהם שנשארו בארץ מספרים שדרום-לבנון כולו עזוב, אין בו פיתוח או אפשרויות תעסוקה, והנוכחות השיעית הדומיננטית אינה אוהדת נוצרים או סייענים לשעבר.
"בשנת 2001, שנה לאחר הנסיגה", נזכר פלד, "פתחה גרמניה את שעריה ל-600 מהם. במשך הזמן בחרו רובם לחזור הנה, וזה מדבר בעד עצמו". שדולות ציבוריות רבות כוח, בעיקר של יוצאי מערכת הביטחון והמודיעין, ליוו את קהילת יוצאי צד"ל בשנותיהם הראשונות בארץ ודאגו להיטיב את תנאיהם ככל שניתן. ככלל, דואגת המדינה למחייתם ופורשת לרגליהם רשת ביטחון סוציאלית. "אין בכלל ספק שיש בחברה הישראלית קבוצות זנוחות מהם בהרבה", קבע השבוע בכיר במערכת הרווחה בהקשר זה. בשנת 2004 נחקק חוק צד"ל, שהסדיר את מעמדם ובמסגרתו הוענקה להם אזרחות ישראלית מלאה. קבלת הדרכון הישראלי גררה גל הגירה נוסף לחו"ל, ובישראל התקבע גודל הקהילה על כ-2,500 נפש.
בשנת 2001 חולקו יוצאי צד"ל לשתי קבוצות: קבוצת הרוב הגדול שטופלה רוב התקופה על-ידי יחידה ממשלתית במשרד העליה והקליטה, וקבוצה של כ-200 בכירים, שטופלה בידי המנב"ס (מנהלת ביטחונית לסיוע) במשרד הביטחון, וכללה קצינים בדרג מ"פ ומעלה וכן מי שקיימו קשרים מודיעיניים רגישים עם זרועות הביטחון השונות. קבוצה זו זוכה מאז ועד היום ליחס מועדף. איש קשר קבוע ממשרד הביטחון דואג לכל מחסורם של בכירי צד"ל לשעבר או סוכני המודיעין הישראלי, ואפליה זו מעוררת מרמור ותרעומת בקרב קבוצת הרוב הגדול שאינה חלק מהמנב"ס.
"לא היה לי חלק בהחלטה על ההפרדה", מבהיר האלוף פלד, "זו החלטה רעה ומטופשת ולצערי אני לא בטוח שניתן כיום להחזיר את הגלגל לאחור. למרות זאת, אין עוד אוכלוסייה במדינת ישראל שהמדינה משלמת לה שכר דירה כבר ארבע-עשרה שנה, כך שעשינו בשבילם המון. המון אבל לא מספיק". שאלה: למה לא מספיק? מה לא עשינו שיש לעשות? אני חושב שדווקא בגלל שהם לא ציונים ולא עלו לכאן מרצונם, אנחנו חייבים להגיע למצב שלכל אחד יש בית משלו ולא רק לכמה מאות משפחות. ברגע שלכל משפחה יהיה בית, נוכל להגיד להם שלום, לכו כל אחד לדרכו.
טיפול בסטנדרטים הגבוהים בעולם
אמת המידה הגבוהה שמציב פלד נראית כמעט דמיונית, בהשוואה למקרים דומים בהיסטוריה. את יחסה של ישראל ליוצאי צד"ל ניתן להשוות לשתי התנסויות דומות: החארְכִּים – משתפי הפעולה האלג'יראים עם צבא צרפת במלחמת אלג'יריה, והאסיאתיים המקומיים ששיתפו פעולה עם צבא ארצות-הברית במלחמות קוריאה ווויטנאם, ובתוכם בני שבט המונג. שתי ההתנסויות, אגב, התרחשו כ-15 שנים בלבד קודם לכריתת הברית בין ישראל לצד"ל.
בשנת 1962 קיבל הצבא צרפתי פקודה לפרק את החארְכִּים מנשקם, על אף שמשמעות הדבר הייתה נטישתם לגורלם המר. ואכן, לאחר הפסקת האש נרצחו על-ידי כוחות המורדים של ה-FLN (החזית לשחרור לאומי באלג'יריה) בין עשרות למאות-אלפי חארְכִּים. קומץ קטן הצליח לברוח בעזרת מספר קצינים וחיילים צרפתים, שהפרו את הפקודה ועזרו להם להגיע לצרפת. מזה כחמישה עשורים, כמדיניות עקבית של כל ממשלות צרפת, מבודדים ניצולי החארְכִּים בצרפת במחנות עלובים בשולי הערים, חלקם במשכנות עוני וחלקם במחנות סמי-צבאיים. בשנת 1975 החלו בני הדור השני לחארְכִּים בצרפת להפר את הסדר ולדרוש צדק. מאז ועד היום פורצות אחת לכמה שנים הפרות סדר מצד הדור השלישי ואף הרביעי לחארְכִּים, במחאה על יחסן המזלזל של הרשויות כלפיהם. ב-2001, כחודש לאחר שקבוצת חארְכִּים בני הדור השני הודיעה על כוונתה לתבוע את ממשלת צרפת בגין אחריותה לפשעי מלחמה, הודה הנשיא שיראק בחוב המיוחד שחבה להם המדינה והביע הכרה בסבלם המתמשך.
גם גורלם של תושבי לאוס בני שבט המונג, ששיתפו פעולה עם כוחות צבא ארצות-הברית ולחמו לצדם נגד הקומוניסטים, לא שפר עליהם. משנסתיימה המלחמה, עזב צבא ארצות-הברית את אסיה והותיר את בני המונג מאחור, מופקרים לגורלם בידי הקומוניסטים תאבי הנקם. מאות-אלפים נמלטו לתאילנד השכנה והושמו במחנות פליטים. עד היום נחשבים בני המונג שנותרו בלאוס לאוכלוסיה נרדפת ומקופחת. מעטים מהם שהיגרו לארצות-הברית, חוו גם שם קשיי קליטה קיצוניים ונותרו בתחתית הסולם החברתי כלכלי.
צד"ל דור ב': היטמעות מלאה בחברה
לעומת גורלם של אלה, נראות ההתמודדויות של יוצאי צד"ל בישראל כלקוחות ממציאות אחרת לגמרי. כפי שמעיד פאדי נמור, מנהל מרכז צד"ל בקריית-שמונה ורכז החינוך של בני ובנות צד"ל:
הבעיה העיקרית שלנו היום היא איך לגבש את הילדים שיהיו חברים אחד של השני. זאת המטרה שלנו כי הם הולכים ונטמעים בין היהודים. לפעמים אני מציג מצגות לפני הבנים והבנות שלנו, שאין להם שום מושג, ואפילו ערבית הם לא יודעים. צוחקים על ההורים שלהם שמדברים ערבית בבית. אנחנו משתדלים ללמד אותם את שפת האם שלהם, אני מעביר להם מצגות כדי שידעו על ההיסטוריה של המשפחה. מארגנים להם חוגי העשרה, מספרים להם על לבנון, על המנהגים. זה פחות ופחות מעניין אותם. הם ישראלים.
התסכול שמביע נמור הוא תוצאת ההחלטה שהתקבלה כשנתיים לאחר הגעתם לישראל, לפזר את ילדי צד"ל במערכת החינוך הישראלית. "בתחילת הפיזור היו קשיים, אבל בשיתוף-פעולה של כל הגורמים הקשורים לעניין, התגברנו על הקשיים".
כשנמור אומר "התגברנו על הקשיים", הוא מתכוון לכך שאחוז הזכאים לבגרות מקרב תלמידי התיכון בני צד"ל בקריית שמונה, עומד על 80-70 אחוזים. לצורך ההשוואה, אחוז הזכאים מקרב כלל בוגרי התיכון בקריית-שמונה עומד על 65-60 אחוזים.
ואיך מתייחסים אליכם השכנים היהודים?
אנחנו תמיד מפרידים בין התושבים לבין המדינה. תושבי הצפון קיבלו אותנו יפה מאד מתוך הערכתם לתרומה שלנו לביטחונם מלפני הנסיגה. המדינה זה סיפור אחר. הם לא היו בסדר. החלוקה פגעה בנו. יש הבדל גדול בין הקבוצות.
האלוף במיל' פלד אומר שכל מי שכאן לא יעזוב יותר את ישראל ולא יחזור ללבנון, גם אם יחתם הסכם שלום מחר בבוקר. זה נכון?
משנת 2000 שמנו לנו כלל. לבנון היא המולדת שלנו ויש לנו געגועים לשם, אבל אם לא נחזור בכבוד לא נחזור. בכבוד הכוונה ללא חיזבאללה. די. קיבלנו אזרחות הילדים קיבלו אזרחות. לא רואים את עצמנו חוזרים. השתלבנו כאן טוב וממילא המצב בלבנון בכלל לא מעודד אותנו לחזור.
כך לא נראית הפקרה
"השתלבנו כאן טוב", זהו אכן תיאור הולם של מצבה של אוכלוסיית צד"ל בישראל. האלוף פלד בוחר לקבוע שהם נקלטו כאן "מצוין". כך או כך, בני הדור השני נטמעו לחלוטין, ובודדים מהם אף התגיירו. הם משרתים בשירות לאומי במקום צבאי (מחשש שיחשפו לסחיטה באמצעות קרובי משפחה מלבנון) ובניגוד להוריהם, שנתלשו מלבנון באישון לילה ועדיין נקרעים בין שתי הזהויות, רואים עצמם הצעירים כישראלים לכל דבר. כפי שיודע כל חוקר חברתי, הצלחתה של הגירה אינה נמדדת בהיטמעות דור המהגרים, אלא בדורות הבאים אחריהם.
ולמרות זאת, פרצי אנרגיה וחיוניות אינם נחלתו של הדור הצעיר בלבד. קבוצת לוחמי צד"ל לשעבר שמצאה עצמה לפתע בצדו הישראלי של הגבול, התאגדה סביב אחד מהם, אליאס כרם שמו, והקימה קו יצור משגשג של מותג אלכוהול עלית ושמו עראק אל נמרוד. העראק הזחלאווי שמייצרת החבורה כבש זה מכבר את שוק העראק המקומי, והוא נמזג, ביוקר רב, בבתי-המשתה הנחשבים ביותר בישראל. והגם שזו ללא ספק הדוגמה הבולטת ליזמות העסקית שלהם, היא אינה היחידה.
את יום השנה ה-30 למותו של המפקד הראשון, מייג'ור סעד חדאד, מציינת בימים אלה עם שאר אנשי צד"ל בצפון הארץ, גם בתו, ארזה חדאד. חדאד, שמעידה על עצמה כמי שישראל היא ביתה ואין לה כל תוכניות לעזוב אף פעם ולשום מקום, היא מדענית טילים מצטיינת בטכניון בחיפה. האם כך נראות הפקרה והזנחה, או שמא זהו דווקא מקרה שיש להתגאות בו, התמודדות מוצלחת עם אתגר לאומי ואנושי מורכב?
כן, אהוד ברק הפקיר אותם כי נסג כמו טיפש.
הוא לא הפקיר רק אותם אלא גם את מדחת יוסף, הרב בנימין הרלינג, התנצלות בפני משפחות המפגינים האלימים באוקטובר 2000 ועוד…
כן, זה היה בימי ברק העליזים כשהוא קיבל את מושכות השלטון ועשה כל מיני דברים ש… איך לתאר אותם ? היו ועדיין הינם – בעיני – בעייתיים ביותר.
כך, כן הפקרנו גם הפקרנו את צד"ל = צבא דרום לבנון. החל מהיציאה המוזרה כל כך כשהודיעו לאנשים הטובים האלה שהם חייבים להגיע לגבול הלבנוני ישראלי במהירות כשפתחו את הגבול והכניסו אותם למדינה אחרת ידידותית, אך לא ביתם ולא תרבותם ולא מולדתם. וכאן מי שהיו עד תמול שלשום אחים לדם ולנשק וחברי ורעי אמת משני הכיוונים – השלטון כאן פתאום לא הכיר אותם ולא הכיר בהם.
ראיתי זאת כשכמו רבים בישראל התחלתי לעשות דברים למענם החל מהרגע שראיתי את ההפגנה שלהם כשישבו בכיכר רבין באוהל הגדול. מהצד הישראלי היו שם כל אנשי השטח שהכירו אותם כל כך טוב והיו והגיבו כמו שבני משפחה מדרגה ראשונה מגיבים – קצינים בכירים וחיילים רבים מכל שדרות העם – מימין מרכז ושמאל באו ותמכו ועשו כמיטב יכולתם.
השתתפתי מיוזמתי בקידום עניינים של הפצועים קשה אנשי צד"ל. לא יכולתי להשאר שוות נפש. פתאום בבתי החולים שהם קיבלו טיפול לפני הנסיגה – פתאום לא הכירו אותם… וקשה מאוד היה להגיע למסמכים… אנשי השטח עשו עבודת נמלים והגיעו לכל הפצועים קשה ויצרו תיק לכל אחד מהם. שאותו העבירו לארגון נכי צה"ל (בתקופה של מוץ מטלון) שמיד פתחו את כל בתי הלוחם בישראל בפניהם – אבל אלה היו רק הפצועים קשה.
מאותו הרגע של פתיחת בתי הלוחם המשיך מאבק ארוך למען זכויות הפצועים קשה עד שהם קיבלו את זכויותיהם. הרבה אנשים מעולים וטובים היו מעורבים במאבק הזה כשאנשים ישראלים לא וויתרו – אנשים יפים, מוסריים, שהזיזו הרים במקומות שלעתים אי אפשר היה לכאורה להזיז אותם.
אני לא מבינה למה הממשלה ההיא נהגה כך, למה הקשתה כל כך על הצד"לניקים אז – למה הקשו כל כך על הפצועים קשה, למה למעשה גרמו לצה"ל וגם להם לעזוב בלי הסכם.
זה גרם נזק מאוד קשה למדינת ישראל (שאולי אפילו לא מבינה את מידת הנזק בקשרים עם אחרים).
אני מקווה בכל לבי שישראל תכיר בכל אלה שנשארו בישראל תכיר בהם וזכויותיהם ותפסיק להקשות על חברי ורעי האמת שלנו, שלטעמי – היום, הם חלק מעמי, לטובה.
והלוואי ויגיע שלום אמת בין לבנון וישראל והגבול יהיה לגמרי פתוח ואנשים מעולים יוכלו לשוב לבתיהם ולמשפחותיהם ולמולדתם. ובינתיים אני מקווה בכל לבי שיקבלו זכויות מלאות מלאות כמו שנכי צה"ל קיבלו פעם – כל החיילים ולא רק הקצינים שם.
אחי גיבורי התהילה – האנשים הטובים של צבא דרום לבנון. אני אתכם.
ראשית תודה רבה על התעניינות שלכם בנושא צד"ל.
אני רוצה להבהיר כי הראיון נעשה בשיחה טלפונית ונוצרה אי הבנה. חשוב לציין כי אינני מתוסכל בגלל השתלבות תלמידי צד"ל בחברה הישראלית, להפך אני שמח ועבדתי קשה כדי שהם ישתלבו בצורה מוצלחת כמו שקורה היום, אך במקביל אני חושב שמחובתנו לשמר לתלמידי צד"ל את השורשים והמנהגים.
בנוסף, יש לומר כי לא ציינתי שהילדים צוחקים על ההורים כשהם מדברים ערבית, אלא אמרתי כי רוב הילדים מדברים עברית בבית וגם אם הוריהם מדברים איתם בערבית הם עונים להם בעברית.
במקרה היום בפייבוק נתקעתי בפוסט של צעירה ישראלית, על הקיר מאחור היה את דגל ישראל, מדברת על בוז'י הרצוג והבלה בלה בלה שלו שאלה אותו היכן היה לפני 15 שנה, בהקשר לאנשי צד"ל, אז היה לי מעניין לקרוא והגעתי מחיפוש בגוגל הנה.. שמעתי בעבר, לא התעמקתי בנושא. לא ידעתי שחיים בישראל כל כך הרבה.. אז בהזדמנות זאת גם להגיד שבתור יהודי ציוני שבעצמי עליתי לישראל מלטביה, קל גם לנו לא היה זה ברור! אבל הערכה כלפיכם אני חש והמון !! תודה לכם שהיתם שם איתנו ותודה לכם שאתם איתנו כאן !!
אתה מדבר על המיעוט של המיעוט של יוצאי צדל שכן הצליחו, השאר ממש אבל ממש לא התאקלם, מאנשים עם בתים ומכוניות הם נהיו ״פליטים״ עם כל הכבוד אנחנו לא פליטים, אנחנו חיילים, לא באנו כי רצינו לבוא לישראל אנחנו לא פליטים ולא מהגרים אנחנו היינו היד של ישראל בלבנון, מאינטרסים משותפים וברית שנכרתה. בגדו בנו וגם בבכירים שלנו המדינה בוגדת, אחריי שמשרד הביטחון גייס אלטרנטיבה לחיילי המודיעין ששירתו ב504 גם אותם הוא נטש. זה שיתאקלמנו ואנחנו יודעים איך לשיר בחנוכה ופסח לא אומר שניתן לנו זכויות, אין לנו אנדרטה ולא מזכירים אותנו ביום הזיכרון.
לדעתי בכל מקרה אפשר לשפר את היחס לצד"לניקים – גם אם הוא הטוב בעולם במקרה הזה.
ולך צד"לניק, תאמין לי שאנחנו לא שוכחים אתכם, גם אם באופן ממלכתי לא מזכירים מספיק.
להשוות צד"ל לפליטים !! בושה וחרפה. זה פוגע ביחסים.
אחים לנשק קוראים לכם פליטים!
או שמסיעים לכל המשפחות או כלום! מה זה600 משפחות ומה עם השאר? ולא לקרוא לצד"לנקים פליטים ולהשוות!!
כלבנונית דור ב אני יכולה להגיד שישראל כלל וכלל לא הפקירה את הצדלניקים. היא תמכה בהם מהרגע שהגיעו לארץ ועד היום! נכון שהתמיכה ירדה אבל זה ברור מאיליו, שהרי 18 היו צריכות להספיק בכדי להשתלב. יש שעדיין מתלוננים וזה בגלל הכאב על האובדן של מה שהיה להם בלבנון. החזקים המשיכו הלאה, הקימו בית ומשפחה כאן ולא מסוגלים לחשוב על לחזור ללבנון. דור שלישי כבר נולד והוא לגמרי משולב עם החברה הישראלית. חלקם אף לא מדברים ערבית שוטפת יותר.
גם היום כשאני אומרת לאנשים שאני לבנונית, הם מחייכים אליי ומספרים לי על שירותם בצבא ועל זכרונם מלבנון. זה כיף לשמוע שעדיין מעריכים את ההקרבה שנעשה גם מקרב הצדלניקים.
אני מודה לישראל על כל העזרה שנתנה. אלו שתמתלוננים לא חושבים על כך שהיא יכלה גם לא לתת סיוע כלל. ישראל הצילה חיי אלפים וביניהם את הוריי וחבריי הקרובים. אנחנו לנצח נזכור זאת.