ראוי למיעוט הערבי להכיר בכך כי דו-לשוניות עלולה להרחיק אותו מאינטגרציה, ועלולה לקפח אותו עוד יותר.
מה משמעות התביעה החוזרת ונשנית להכרה ב"דו-לשוניות"?
ראשית, אנו נדרשים לתת מעמד שווה לעברית ולערבית "בכל תפקודיהן ופעילויותיהן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת", כאמור ב'חוקה הדמוקרטית' של 'עדאלה'. כלומר: כי דיוני הכנסת והממשלה יוכלו להתנהל גם בערבית; כי כל מאות-אלפי הפרסומים הרשמיים השנתיים יראו אור גם בערבית. כי כל צו, תקנה, תמרור, שלט, נייר פורמאלי יהיו גם בערבית.
שנית, אנו נתבעים כי כל פסקי הדין של בית המשפט העליון, בתי המשפט המחוזיים ובתי הדין לערעורים יהיו גם בערבית. לגבי בתי משפט השלום וערכאות משפטיות נמוכות אחרות, הדרישה כי הן תתנהלה רק בערבית.
שלישית, מוצע כי נסכים ש"יחידות אוטונומיות קטנות" – כלומר: עיריות, רשויות מקומיות וכפרים ערביים – תהיינה רשאיות להשתמש רק בערבית.
ורביעית, על פי החוקה החדשה נחוייב להקים שני סוגי מוסדות חינוך, לרבות מכללות ואוניברסיטאות, בשפה הערבית.
אין כל ספק, יש כאן קפיצת מדרגה במגמה המוצהרת של אינטלקטואלים פלסטינים בישראל לחסל את צביונה של המדינה ולפורר את החישוקים העיקריים של אחדותה.
כדאי לזכור ולהזכיר: בארצות-הברית, הגדולה בדמוקרטיות של זמננו, שומרים מכל משמר על השפה האנגלית כיסוד המבטיח את קיום המדינה. שם אי-אפשר לקבל אזרחות אם אין יודעים אנגלית ברמה מינימלית. ברוב מדינות אירופה, יש כללים ברורים הקשורים לשפת המדינה (בתחומי האזרחות, החינוך, המסמכים הרשמיים ועוד). גם האמנה האירופית להגנה על זכויות המיעוטים הלאומיים משנת 1998, אמנם מגינה על זכותו של כל מיעוט לאומי לשמור על שפתו, אך היא אינה מחייבת את המדינה לשמר ולטפח את שפות המיעוטים. ברוב המדינות – חוץ מבלגיה, למשל, הסובלת מבעיות קשות כתוצאה מן הדו-לשוניות שלה – ברור לחלוטין כי אין חובה שהחינוך יינתן בשפת המיעוט על ידי מורי המדינה ועל חשבונה (כנהוג בישראל, בחינוך היסודי והתיכון).
בלי שפה, אין מדינה
מה קובע הדין הישראלי במדינה היהודית והדמוקרטית שלנו? על פי החוק – הממשיך את המשפט המנדטורי הבריטי – יש בישראל שתי שפות רשמיות: עברית וערבית. אולם לערבית, למרות היותה שפה רשמית, יש מעמד נחות. מעמד הבכורה של העברית ברור ונחרץ. נשיא בית המשפט העליון השופט אהרן ברק קבע ביולי 2002 (בהקשר לעתירת ארגון 'עדאלה' ואחרים בנושא שילוט בערבית בעיריות שיש בהן מיעוט ערבי): "משפט ישראל אינו מכיר בזכות קולקטיבית – זכות שכנגדה עומדת חובת-עשה – לטיפוח זהותה ותרבותה הייחודית של קבוצת אוכלוסייה מסויימת, ולא שמענו עד כה על זכותו של מיעוט לשמר ולקדם את לשונו תוך הטלת חובה על רשויות הציבור לסייע לו".
השפה העברית היא אבן ראשה בהגדרת מדינת ישראל כמדינה ריבונית. היא אינה רק ביטוי לזהות פרט, או לזהותו של קולקטיב זה או אחר בתוכה, אלא היא המפתח ללכידות המדינה כולה והיא הכוח העיקרי המאחד אותה. כשם שהצרפתית היא יסוד בהגדרתה של צרפת כמדינה ריבונית, או הגרמנית היא יסוד בהגדרתה של גרמניה כמדינה ריבונית (למרות במדינות אלו מתגוררים מיליונים רבים ששפת-אמם שונה לחלוטין, וביניהם מיליוני מוסלמים), כך העברית, היא יסוד היסודות של הסולידריות שלנו.
גורל עם ישראל מאז ומעולם היה תלוי בשפה העברית. ההיסטוריה מוכיחה כי אותם ציבורים יהודיים שבהם כל בני הקהילה זנחו את השפה העברית – השתמדו. זכינו בריבונות יהודית תודות לאבותינו בכל הגלויות, אשר תמיד היה חלק משמעותי מהם שלא זנח את הלשון העברית.
כאן נאה לחזור על דבריו של משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק על חשיבות העברית. אלה נאמרו בפני ציבור יהודי לפני כתשעים שנה, באייר תרע"ז:
הלשון היא המבדלת בין אומה אחת לחברתה, והיא החוט שעליו נחרזות תמורות הנפש הרבות. ה'אני' של האומה נרקם על גבה. הכל שוטף ומתחלף, הכל נלקח, נגזל, ניטל, אף קרקע נגזלת – הכל, לבד הלשון. התכנים (דת, מצוות ומעשים, מחשבות, דעות ואמונות, מנהגים), כולם משתנים וחולפים, והצורה (הלשון) עומדת: היא הנצחית, העולמית… לא רק בראשית היה הדבר, אלא גם באחרית, הלשון היא השארת הנפש היחידה… הלשון שומרת-חנם של כל הקניינים הלאומיים.
הסולידריות של כל התושבים בכל מדינה מחייבת בכורה ברורה של שפה מסוימת. כך ברוב מוחלט של מדינות העולם: בסין וביפן, בארצות הברית ובצרפת, בשבדיה ובדנמרק, ברוסיה ובאוסטרליה, באיראן ובלבנון. אצלנו: העברית היא שפתה של מדינת ישראל והיא תשתית היותנו מדינה.
העברית היא בסיס יהדותנו, אך בו-זמנית היא גם הבסיס לשותפות ולשוויון בין כל האזרחים. אם ניתן יד לתביעה לדו-לשוניות ונענה בחיוב לתביעה לרב-לשוניות – נחסל את היסוד העיקרי של ריבונותנו ושל אחדותנו.
עלינו לזכור ולהזכיר לכל: המדינה היא קודם כל מדינה עברית. וראוי למיעוט הערבי להכיר בכך כי דו-לשוניות עלולה להרחיק אותו מאינטגרציה, ועלולה לקפח אותו עוד יותר. הרוצה להיות עטוף כולו בשפה הערבית ולחיות כל הזמן בתרבות הערבית, יכול לבחור לחיות בארץ ערבית. לערבים, יש עשרות אפשרויות לכך. לנו יש מדינה יהודית אחת, וקיומה תלוי בעבריותה.
ד"ר צבי צמרת, הוא היסטוריון, איש חינוך ופעיל ציבורי, לשעבר מנכ"ל יד בן צבי ויו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.
