החוקה במצרים: דיכוי 'האחים המוסלמים' והגאונות של סיסי

האם יצליח הכוכב העולה הגנרל אל-סיסי לשקם את מצרים? החוקה החדשה סוללת את דרכו לנשיאות, מבססת את שלטון הצבא ומהווה שלב נוסף בסילוק מתנגדיו העיקריים, הלא הם 'האחים המוסלמים', מהזירה הפוליטית • עתה, בזכות סיסי, החלת השריעה במצרים רחוקה מאי-פעם ו'האחים' רק מאבדים פופולריות בקרב הציבור הרחב • אולם לא רחוק היום בו יאלץ הנשיא הבא להתמודד עם אתגר חמור בהרבה: שיקום הכלכלה, המחייב קיצוץ חד בסובסידיות

כמו בימיו הטובים של הנשיא מובארכ, לא פחות מ-98% מהמצביעים במצרים אמרו "כן לחוקה" החדשה; חוקה המחזירה את מצרים, פחות או יותר, לימי טרום 'האחים המוסלמים'. התוצאות היו די צפויות, אם כי לא ברוב מוחץ שכזה. לאור אופיו הריכוזי של המשטר החדש, ובהתחשב בצירוף האחוז הגבוה שהצביע בעד החוקה, יש מי שהעלה ספקות בנוגע לאמינות המשאל. אך מעבר לדיווחים מקומיים שונים אין הוכחות לזיופים בקנה מידה גדול; אחרי הכל, אנשי הצבא ושאר נציגי השלטון דאגו שרק אומרי "כן לחוקה" יגיעו להצבעה.

המשאל אינו מבטא בהכרח את דעת רוב המצרים: רק כ-38% מקרב בעלי זכות בחירה הגיעו להצביע. הפובליציסט המצרי הידוע פהמי הֻוויְדִי, הביע דאגה מכך שאחוז הצעירים שהשתתפו בהצבעה היה נמוך ביותר – רק כ-16%; דאגה שנובעת מהעובדה שהצעירים היו אלו שהניעו את המהפכה לפני שלוש שנים. ניתוח באתר האופוזיציוני 'אל-בדיל' הסביר במידת-מה את התופעה, וקבע כי הגוש הגדול ביותר שהצביע "כן" לחוקה עשה זאת מתוך תקווה לשקט וליציבות ולא ממניעים מהפכניים.

ביסוס שלטון הצבא

החוקה החדשה מטילה מגבלות מסוימות על סמכויות הנשיא. למשל, הנשיא יכול להחליף את הרכב הממשל רק באישור בפרלמנט; הנשיא לא יוכל לחתום על הסכמים בינלאומיים המשנים את תוואי גבולות מצרים ללא אישור הפרלמנט; ובנוסף, סעיף חדש לחלוטין מעניק לפרלמנט גם את היכולת להצביע על אי-אימון בנשיא, בתנאי שיש לו תמיכה של שני שליש חברי פרלמנט וגיבוי של משאל עם.

מאידך, החוקה החדשה מעגנת את הסמכויות המיוחדות של הצבא ובכך מנציחה את המצב הקיים, הקרוב למשטר צבאי: תקציב הצבא נשאר חסוי וכוחות הביטחון אינם חבים שום דין וחשבון כספי לפרלמנט; שר ההגנה ימונה רק בהסכמת המועצה העליונה של הכוחות המזוינים; והחשוב מכל: בתי משפט צבאיים יוכלו לשפוט אזרחים על עבירות המהוות "פגיעה בביטחון לאומי", מבלי שצוין פירוט כלשהו אודות הגורמים שעלולים להוות פגיעה שכזו.

המפסידה העיקרית: 'האחים המוסלמים'

חידוש ניכר בחוקה לעומת כל שאר הגרסאות הקודמות, הוא הדגש על השוויון בין נשים לגברים. סעיף נוסף מדגיש גם את זכות הנוצרים והיהודים (כל 40-30 האנשים שנותרו במצרים) לנהל את ענייני המעמד האישי בהתאם לדתם.

אך הנקודה החשובה ביותר היא ביטול סעיף 219, הקובע כי –

עקרונות ההלכה האסלאמית (השריעה) הם המקור הראשי לחקיקה בהתאם לכללי הפסיקה האסלאמיים המסורתיים של אנשי הלכה אסלאמיים (אהל אל-סנה ואל-ג'מאעה).

הסעיף הזה היה הסעיף ה"אסלאמי" ביותר בחוקה שאושרה תחת מורסי, בשל העובדה שהוא הגביל את החקיקה החילונית בהזכירו שעקרונות השריעה הם אכן ההלכה האסלאמית, כפי שמבינים אותם אנשי המשפט האסלאמי. בחוקה החדשה סולקה פסקה זו, ונקבע במקומה (בסעיף 2) כי –

האסלאם הוא דת המדינה, השפה הערבית היא שפתה הרשמית של המדינה ועקרונות השריעה האסלאמית הם המקור הראשי לחקיקה.

מבחינת מצדדי יישום השריעה זהו ניסוח בעייתי ביותר, מכיוון שהוא אינו אלא מס שפתיים: למעשה, אין בו שום פירוט של עקרונות השריעה, שניתנים לפרשנות רחבה ביותר בידי בית משפט חילוני. עולה אפוא כי החוקה החדשה סותמת את הגולל על חלומות 'האחים המוסלמים', מצדדי החלת השריעה.

תוכניתו של סיסי

מעבר לחוקה עצמה, גאונותו של אל-סיסי מתבטאת גם ביכולתו לרתום את הזעם העממי על 'האחים', המשולבת עם ההבנה ש'האחים המוסלמים' כתנועה אינם מסוגלים להשיב מלחמה שערה. יש לזכור שהתנועה האסלאמסטית הייתה ונשארה תנועה חברתית-פוליטית מחתרתית, אך לא ארגון טרור או גרילה. בתור שכזה, אין לה שום יכולת להתמודד עם עוצמתו של הצבא המצרי.

ההאשמות האבסורדיות המוטחות בשבועות האחרונים ב'אחים המוסלמים' בסיוע לחמאס ובפיגועים במצרים ובסיני נועדו, ככל הנראה, בדיוק לתכלית זו: לכפות על התנועה כללי משחק שהיא לא רגילה בהם ולאלץ אותה לנהל עימות מהסוג שבו היא לא יכולה לנצח. סיסי העמיד את ה'אחים' מול דילמה בלתי-פתירה: מחד, הם לא יכולים להילחם בצבא המצרי; ומאידך, גם אם אלמנטים רדיקליים מתוכם יתייאשו מפוליטיקה ויפנו לאלימות, הרי שהם יאבדו במהרה את תמיכת ההמונים – הנכס הפוליטי החשוב ביותר העומד לרשותם.

במבט לאחור ברי שהתנועה מעדה בשני תחומים קריטיים, שהקלו מאוד על מלאכתו של אל-סיסי. ראשית, במהלך שנת שלטונו, מוחמד מורסי לא השכיל להתוות דרך כלשהי לפתרון הבעיות הכלכליות-החברתיות של מצרים, בעוד שההמונים איבדו את סבלנותם.

שנית, אחרי הזכייה בבחירות החל מורסי למנות את אנשי 'האחים' לעמדות מפתח בשלטון. פרט זה ראוי לתשומת לב מיוחדת: לכאורה, טבעי הדבר שמפלגה שזכתה לרוב בבחירות הוגנות ודמוקרטיות תאייש את תפקידי מפתח באנשיה, כפי שקורה במדינות דמוקרטיות רבות. אלא שמהלך כזה לא נתפס כלגיטימי במצרים, בשל נסיבות של עוינות עזה בין המפלגות. המינויים של מורסי רק חיזקו את החשד ש'האחים המוסלמים' אינם מתכוונים לשתף את האחרים בשלטון, אלא רק להשתמש בפלטפורמה של המדינה כדי לקדם את מטרותיהם הצרות.

המבחן האמיתי: הכלכלה

התקשורת המצרית אמנם מתעסקת בצורה אינטנסיבית בפוליטיקה, אולם הבעיות הדחופות באמת הן הבעיות הכלכליות, שתהיינה המבחן העיקרי של המשטר והנשיא החדש (ושמו יהיה, כנראה, עבד אל-פתאח אל-סיסי).

אמנם ישנו שיפור מסוים במצב, בעיקר הודות לשני גורמים: סיסי מצליח להשליט יציבות, מה שאוטומטית משתקף בנתוני הבורסה ובעיני משקיעים פוטנציאליים; והכסף המובטח ממדינות המפרץ החל לזרום. אלא ששני הגורמים מטעים: ישנו שיפור ביציבות אבל עדיין לא ברמה המאפשרת חזרה של תיירות פנים – מקור הכנסה חשוב ביותר לארץ הנילוס. נוסף על כך, הכסף ממדינות המפרץ מעניק למשטר המצרי תחושה כוזבת שיש לו זמן ויכולת תמרון; בשל הזרמת המזומנים מהמפרץ הממשלה המצרית עדיין לא מבצעת תכנית צנע או ביטול הסובסידיות, כפי שהומלץ על-ידי קרן המטבע הבינלאומי.

שר הכלכלה אחמד ג'לאל הציג בוועידה הכלכלית בדאבוס את תכניתו למשיכת משקיעים למצרים, אבל לא ברור אילו צעדים בדיוק תכנית זו תכלול. בינתיים השר מנסה לנקוט צעדים שלדעתו יבריאו את הכלכלה, אולם הם מסוכנים ביותר: ג'לאל מנסה להכין תכנית תמריצים כדי להגדיל את הוצאות ההמשלה בכ-20%, במטרה לעודד צמיחה. הבעיה שהוא מתכוון לעשות זאת כאשר הגרעון כבר הגיע ל-14% מהתמ"ג ובעוד החוב הציבורי מגיע כבר ל-87.5% של התמ"ג. יתכן שג'לאל סומך על התרומות מהמפרץ שיכסו את הגדלת ההוצאות המתוכננת.

ככל הנראה, תכנית זו נועדה למנוע כאב ראש למשטר כתוצאה מרפורמות קשות – משטר צנע וקיצוץ חד בסובסידיות. מן הראוי להדגיש שהן אחמד ג'לאל והן ראש הממשלה חאזם אל-בבלאוי הם כלכלנים מכובדים עם תארי ד"ר בכלכלה ועם ניסיון עבודה עשיר בחו"ל. ברור אפוא שהם מבינים את הסכנות. המצב הנתון רק ממחיש עד כמה הבעיות קשות ועד כמה קשה לפתור אותן. משקיפים כלכליים זרים שמותחים עליהם ביקורת כנראה אינם מודעים די הצורך לעובדה שהרפורמות האלה בלתי- אפשריות מבחינה פוליטית. פירושן פגיעה קשה מנשוא במיליוני מצרים, העניים בלאו הכי, וכתוצאה מכך אי-יציבות פוליטית קשה.

יתכן כי סיסי הוא אכן האיש המתאים לחולל את אותן הרפורמות הנדרשות תוך כדי שמירה על היציבות.