וידויו של מיזוגן קולוניאליסט מזוהם

איתרע מזלי, ובמקום לצלול כהרגלי אל ספריהם של החבר'ה הטובים נאלצתי שוב לעיין בשרעפיהם של הוגים פוסט-מודרניים רדיקליים. במסגרת האוניברסיטה כמובן.

למשך זמן שדמה עליי כנצח, אנוס הייתי לקרוא על מנצלים ומנוצלים, מקרבנים ומקורבנים, מאבקי כוח, הדרה, הסגברה, החפצה, מיזוגניה, הבניות, פטריארכיה ועוד שאר קללות שהשד יודע.

מאז, חיי אינם חיים. מבודד, מקולל, תודעתי מתרוצצת כרדופת שדים בין התובנות שהורגלתי אליהם, לבין אלו פוקחות העיניים של אנשי הקשת המזרחית-פמיניסטית-להט"בית-מרקסיסטית-פוסטמודרנית-אקטיביסטית-ביקורתית.

הכל החל מקריאה של זעקה קורעת-לב מאת קלריס חרבון (אין כאן שגיאת איות), בראיון שערך עמה אמנון לוי:

ספרי לי על זיכרון הילדות הראשון שלך?
טבעת, שהיתה לי ממכונות משחק, אותה נתתי לאחד הילדים, מזרחי, בגן. והוא, הוא נתן אותה לאחת הילדות האשכנזיות בגן. זהו אחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי. לא היחיד. לבטח, זה שכבר אז תמצת את מהותה של הגזענות האשכנזית בישראל, שקיבעה תחושה של גזילה: של ילד מזרחי, שהעדיף לתת משהו שלי לילדה אשכנזייה. בספרות המקצועית, אפשר היה למנח את זה, כניסיון של השתכזנות שלו.

מה אומר לכם? זיעה אשכנזו-גברית קרה כיסתה את כל גופי. בהרף עין חלפו לנגדי קורות חיי ומעלליי, כאשר דיוקנה של הדוקטורנטית חרבון רובץ מעליי ונועץ בי מבטים קפואים ומזרי אימה.

רק לחשוב מה היתה אומרת עליי חרבון – ילד אשכנזי בן ארבע שאינו מודע כלל לאשכנזיותו – בשעה שהלמתי בעוז ביריבי המזרחי בגן שושנה (שגם למזרחיותו כלל לא הייתי מודע), על שהעז לערער את ההגמוניה העשירה והלבנה שכפיתי על ילדי הגן. תשאלו, האם הילד המזרחי הזה לא היה בן שכונתי, מאותו מעמד סוציו-אקונומי? ובכן, רק השאלה מעידה על בורותכם! הוא הרי היה ילד מזרחי שהשתכנז, שבוי בתודעה כוזבת ובהבניות תרבותיות שסגרו על מזרחיותו הגאה. פתי קטן שכמוהו. אני, מכל מקום, זיהיתי בחושיי הקולוניאליסטים החדים את מזרחיותו שנצצה מבעד למסכי ההשתכנזות, וניצלתי את ההזדמנות להלום בו ולהחזיר לידיי את ההגמוניה.

ואם בחוויות מהגן עסקינן, מבטיה של חרבון הפכוני לנציב מלח שעה שנזכרתי במעשה הפטריארכיה המביש שביצעתי באחת מילדות הגן. היה זה בשעת הריכוז של סוף היום, עת ישבנו במעגל רב-תרבותי ראוי, כאשר ט' המתוקה התיישבה לידי. מאחר שהיה לנו פלירט קצר לפני כן בארגז החול, די היה בזה כדי שאחשיבה כבעלת תודעה כנועה של עקרת-בית מעודנת, הנואשת למגע ידו של גבר חזק ומנחם. ואני, עוף דורס בן ארבע, בקיא היטב בהוויות החיים, ניצלתי את שעת הכושר ומיהרתי לקטוף את פירות ההבניה שספגה בשנים שקדמו למפגשנו החפוז: במעשה הסגברה בוטה וסקסיסטי, נתתי יד לילדה הכי יפה בגן.

ההון הלבן בשירות הקולוניאליזם

אך זו הייתה רק ההתחלה. רגשות בושה עזים הציפוני כשנזכרתי איך אני, גבר אשכנזי לבן וקולוניאליסט, קפיטליסט בכל רמ"ח אבריו, העזתי פעם לנצל את הוני המופלג לדיכויו של נער פלסטיני בניקיון דירתנו. אוי לאותה בושה! הפרא הערבי האציל והמשוחרר הזה, שאלמלא מגע ידו המזוהם של הכסף הלבן עוד היה משוטט במבתרי יהודה ושומרון ומשליך אבנים באקט של דרור אוריינטלי אותנטי, סונוור על-ידי בגסות רוח קולוניאליסטית אופיינית. סימאתי את עיניו, דיכאתי את רוחו, והפכתי אותו לקרבן נוסף של תאוות בצעי. הו אופל ליבי! הכיצד זה לקחתי נער, וניצלתי א-ו-ת-ו שינקה את הלכלוך ש-ל-י. למותר לציין: תקופות אפלות.

המסע הרוחני שלי הגיע לשיא כאשר נזכרתי במעשה המביש מכל שביצעתי לפני שבע שנים. בפרקטיקה טיפוסית של הדרה והסגברה מיזוגנית, קניתי את חברתי לאישה בטקס פרימיטיבי וחשוך. מאז אותו יום שחור, הפכתי להיות הבעלים החוקי של אשתי, משל היתה סחורה עוברת לסוחר. אכן, אני, בעז לוי, לקחתי חלק בפטריארכיה הנבזית שמבצעת החפצה בוטה לכל נשות העולם.

ומה אומר לכם. גם ילדינו היקרים עוברים בדיוק את אותו מסע של הבניות כוחניות, ואין לאל ידי להושיע. הילדות הופכות לנגד עינינו לילדות ממש – עם משחקי הבובות והברביות שוטפות התודעה – בעודן חסרות-מודעות לסביבה התרבותית שממצבת אותן כבנות המגדר הנשי. והבן שלנו? גדל בעל כרחו להיות גבר-גבר. הורג עכבישים, מטפס על מתקנים ונחבל, ומגן בחירוף-נפש על בת-דודתו בגן מכל צר ואויב, משל היה אביר לבן פטריארך מטונף.

לאחר שהרכבתי על חוטמי את משקפיהם החשדניים של הזרמים המרקסיסטיים-פוסטמודרניים-ביקורתיים-רדיקליים-פמיניסטיים,  התבהרה עבורי התמונה. המציאות כולה היא זירת ענק של מאבקי כוח סמויים וגלויים: ניצול קפיטליסטי של עניים על-ידי בעלי הון; נשים שעברו הבניות והסגברות מצד גברים פטריארכים; מזרחים, שחורים, מיעוטים ולהט"בים מקופחים, שהציוני הלבן והדורסני רומס ברגל גסה. לעתים, חוברים אלו שהצליחו להתנתק מהכבלים הללו לקומבינציות מכפילות כוח, דוגמת מזרחי-מרקסיסט בעל תודעת קיפוח, אשכנזי-טרנסג'נדר בעל רגשות אשם של מקרבן קולוניאליסט, או סתם פמיניסטית עשירה ורדופת שנאה לגברים הקפיטליסטים והמיזוגנים הסובבים אותה בהמוניהם. או אז הגאולה הולכת וקרבה.

אבל אני? כמה חטאים עוד עליי למרק עד שתגיע אותה גאולה. כמה מתודעתי עוד עליי לשחרר. כמה תמימות להשיל. רק עד לפני זמן קצר עוד חשבתי שהילדות היא תמימות נפלאה, והנה התברר לי שמדובר בפרקטיקה של נישול ומלחמה; סברתי שהנישואים הם שותפות גורל בין שווים, והנה הסתבר לי שלקחתי חלק במאבק מעמדי-ג'נדריאלי רב עצמה; היגגתי על הורות כעל מעשה טבעי מחנך, קשר מחייב שאין להתירו ויהי מה, והנה מדובר באינדוקטרינציה רוויית כפייה וחסרת חמלה.

אז אמנם האשה והילדים קצת מתלוננים לאחרונה, איפה אבא, למה הוא כבר לא עוזר בבית, למה הוא רק מתלונן וכועס כל הזמן. אבל אני יודע מה הבעיה: הם עודם כבולים בדוגמה הפטריאכלית-קולוניאליסטית-מיזוגנית. ברגע שייתקלו גם הם בחרבון, או אז גם תודעתם שלהם תשתחרר, והכל יהיה בסדר.