ביקורת ספר: אתיקה צבאית יהודית

ספר הנושא את השם “אתיקה צבאית יהודית” מעורר כבר למקרא כותרתו את השאלה: לאיזה סוג של אתיקה צבאית הכוונה? שהרי מדובר בתחום נרחב למדי: הסכולסטים הנוצרים בעוסקם ב”מלחמה הצודקת” (bellum justum) חילקו את השאלה לשתי קטגוריות: הצידוק לפתיחה במלחמה, jus ad bellum, והצדק במהלך המלחמה, כלומר המגבלות על התנהלותה, jus in bello. שתי הקטגוריות הן בעלות עניין רב, בפרט בימינו: איזו מלחמה היא “צודקת” ואיזו מלחמה אסורה? האם מותר לצאת רק למלחמת “אין ברירה”, ומהו בדיוק “אין ברירה”? גם החלק השני מעורר עניין ונדון הרבה, בחוגים אתיים, פוליטיים ומשפטיים: באלו כלים מותר להשתמש ובאילו אסור? מה מוגדר “פשע מלחמה”? עד כמה, אם בכלל, מותרת פגיעה באזרחים כ”נזק משני”? מהו האיזון הרצוי בין שמירה על חייליך ואזרחיך על חשבון פגיעה רחבה יותר באויב ובאזרחיו?

יהושפט הרכבי, בספרו הקלאסי “מלחמה ואסטרטגיה”, ציין כי גישת היהדות בעניינים אלו הייתה מצומצמת, משום ש”ניסיונם המדיני של היהודים היה מוגבל, שכן עצמאות יהודית לא האריכה ימים … דיונם של חז”ל בשאלות שלום ומלחמה מקוטע ואינו מהווה מסכת תורתית שלמה” (עמ’ 68). לפיכך מעניין היה לראות מה יכלו המחברים בספר שלפנינו, הרב אליעזר גולדשטיין והרב עדו רכניץ, לעשות מעבר לעמוד היחיד שהקדיש הרכבי לעניין בספרו עב הכרס.

אתיקה או מבט יהודי?

אכזבה ראשונה ניכרת כבר מבחינת היקף החומר. הספר כמעט שלא עוסק בחלק הראשון, היינו הצידוקים למלחמה. דווקא בחלק זה, שיכול היה למצות מקורות רבים יחסית מן המקרא ואצל חז”ל והפוסקים בכל הנוגע להגדרות “מלחמת מצווה” ו”מלחמת רשות” והגבלותיהן, המחברים עוסקים אגב אורחא ולא בצורה סדירה. הסיבה לכך היא שהמחברים בחרו את מסמך “רוח צה”ל” כתשתית לספר, ועליו הוסיפו נופך “יהודי”.

‘רוח צה”ל’, שמאחורי גרסתו הראשונה עומד פרופ’ אסא כשר, הוא קוד אתי המוכוון בעיקרו לחיילי צה”ל ומפקדיו, וממילא אינו עוסק בצידוק למלחמה. הצבא אינו מופקד על הפתיחה במלחמה, עניין המסור בידי הדרג הפוליטי. כל אחד מעשרת הערכים במסמך זה – שבספר שלפנינו נבררו חלק מהם והפכו להיות ראשי פרקים – פותח במילים “החייל יפעל”, “החייל ישאף”, וכן הלאה. כך שעצם הבחירה ב’רוח צה”ל’ כבסיס כבר מנעה אפשרות לדיון של ממש בנושאי הצידוק למלחמה.

יתרה מזו: ‘רוח צה”ל’ הוא במובנים רבים קוד ארגוני-פנימי, כמו קודים אתיים של חברות מסחריות אזרחיות, והתביעה שלו מהחייל “משמעת”, “אמינות”, “מקצועיות”, וכן הלאה, היא פשוט ציפייה רגילה של גוף גדול מהפרטים המרכיבים אותו, שישרתו את מטרותיו הכלליות. לפיכך לקחת סעיפים אלה כראשי פרקים בדיון אתי עשוי יוצר לעתים תופעות מגוחכות משהו. כך, לצד דיונים מרכזיים וחשובים נאלצים הכותבים לעסוק גם בפרפראות, שאין בינן לבין אתיקה צבאית הרבה. האם יש ל”יהדות” משהו לומר על אמינות בהקשר הצבאי דווקא, מלבד עובדות פרוזאיות ביותר, ש”בצבא, ההקפדה על האמינות מקבלת משנה תוקף”, או כי “אחד התנאים לניצחון הוא ריכוז המאמץ ותיאום בין הכוחות”? הפרק ממשיך ועוסק בפרשה המקראית של מיכיהו בן ימלא, שנהג באומץ ואמר את האמת אל מול המלך ולא הצטרף למקהלת נביאי השקר. יפה מאוד, אבל קשה להבין מה בין זה לבין אתיקה צבאית. המחברים ממשיכים ועוסקים בסוגיות של לשון הרע ורכילות בצה”ל, סוגיות מעניינות שיכולות לפרנס כותבי שו”תים העוסקים בצבא והלכה, אך לא בטוח שלזה מצפה הקורא הסביר כשהוא פותח ספר העוסק ב”אתיקה צבאית”.

אפשר להמשיך הלאה לפרקים כמו “מקצועיות וערכים”, “משמעת”, “דוגמא אישית”, “אומץ”, ועוד, פרקים רבים שרוב האמור בהם לא היה עולה על הדעת של אדם מן השורה המדבר על “אתיקה צבאית”, והמבט ה”יהודי” עליהם מקבל לעתים מימד אנקדוטלי של סיפור כזה או אחר מן המקרא, או דיון הלכתי נקודתי, או סתם דבר תורה המתאים לעלון שבת.

אולי נכון אפילו לקבוע כי שם הספר היה צריך להיות כשמו של החלק הראשון והעיקרי בו: “מבט יהודי על רוח צה”ל”. שם צנוע ומאופק בהרבה, המתאים הרבה יותר לתוכן הספר.

החלק השני של הספר, “אתגרי העימות האסימטרי“, מכיל רק שלושה מאמרים קצרים (הגדרת האויב בלחימה בטרור, פדיון שבויים, ונוהל חניבעל), כולם מבוססים על מאמרים קודמים של המחברים. המאמרים כתובים בצורה בהירה וסדורה, עד שעולה התהייהמדוע לא נכתב כל הספר בצורה זו. מניין הגיע השם היומרני כל כך, “אתיקה צבאית יהודית“? הניחוש שלי הוא שהאשם בהוצאת ידיעות אחרונות, הששה להעתיר גוזמאות מופלגות על ספריה (יוזכר כאן “ספר ההגות החשוב ביותר מאז הרב סולובייצ‘יק“, ככינויה של ההוצאה את “מבקשי פניך“, המכיל שיחות סתמיות משהו ובשום אופן לא חדשניות, בין הרב חיים סבתו לרב אהרן ליכטנשטיין).

אנקדוטליות צבאית-יהודית

עוד יש להעיר על האופי האקלקטי שבחרו בו מחברי הספר: במקום לדון בנושאים מן המסד ועד הטפחות, הם בחרו להיסמך על מאמרים קודמים, וללקט מכל מאמר התייחסות לנושאים הנדונים. כך שהמבקש לעמוד על ההנמקות לאמור בספר, להרחיב או להתעמת איתן, ייאלץ פעמים רבות לייגע עצמו למאמרים שהמחברים מפנים אליהם. כל זה נוסך ערפל קרב אינטלקטואלי כבד, המקשה אפילו על התעמתות עם דעתם של המחברים, שפעמים רבות מובעת בלשון כוללנית מדי.

להמחשת החסרון ניקח לדוגמה שאלה פשוטה, שהמחברים נזקקים לה אגב הילוכם: כיצד מסתדרת המלחמה עם איסור “לא תרצח”? זו שאלה מרכזית, בשדה האתיקה הכללית וגם במחשבת ההלכה היהודית, ולה פרטים רבים: כיצד והאם מותר להרוג חייל אויב שאינו מהווה סכנה מיידית? מה דין אזרחי האויב? כיצד מותר למדינה לסכן את חייליה שלה, בפרט אם הלחימה אינה על סכנת נפשות דווקא? וגם בנוגע לסכנת נפשות, הרי דין ידוע הוא ש’אין דוחין נפש מפני נפש’, וכיצד זה מותר לסכן את חייהם של החיילים כדי להציל את האזרחים?

קולמוסים רבים נשתברו על השאלות האלה ודומותיהן, אבל אם נחפש את תשובת המחברים ניתקל בקושי רב, משום שהן מפוזרות לאורך הספר: חלקן בפרק העוסק ב”חיי אדם”, חלקן בזה המדבר על “ערבות”, חלקן בדיון על “טוהר הנשק”, ועוד, ולעולם לא תמצא עיסוק בהן דרך שיטה. די להשוות את הדברים לספר ידוע (יש שיוסיפו: לשמצה) אחר העוסק באתיקה צבאית, הבא מהצד השני של הסקלה הדתית-לאומית, הלוא הוא “תורת המלך”. ניתן כמובן לערער על פרטים וכללים רבים בספר ההוא, אך דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: שיטה – יש שם. דיון מעמיק, מן הכלל אל הפרטים או מן הפרטים אל הכלל – דבר זה חסר מאוד בספר הנסקר כאן, בשונה מיריבו האידיאולוגי מיצהר.

קולקטיבים ויחידים

במפתיע, על דבר אחד מסכימים שני הספרים: לדבריהם, וזו חכמה מקובלת בעולם הדתי-לאומי, המלחמה היא בין ‘קולקטיבים’ ולא בין פרטים, וכך הם מבקשים לפתור כמה מן הבעיות שהועלו לעיל בכל הנוגע לסתירה בין דרך ניהול המלחמה לבין איסורי הפגיעה בנפש. כאן אחד המקומות הבודדים שבהם המחברים (ליתר דיוק, הרב עדו רכניץ, שהפרק המצוטט כאן מבוסס על מאמר שלו) יוצאים במובהק נגד “העולם המערבי” ה”מדגיש את זכויות הפרט, עד שלעתים רווחתו של הפרט הופכת להיות חזות הכול והיא משמשת אבן הבוחן למדיניות ראויה ולמוסר” (עמ’ 190). גם הספר הזה וגם “תורת המלך” נשענים על דברי מהר”ל מפראג, שעסק בסיפור אונס דינה ומלחמת בני יעקב בשכם, ואמר ש”שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים … הותר להם ללחום, כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת שהתירה התורה”.

אכן בנקודה זו אפשר בהחלט להקשות: האם באמת ציטוט זה של מהר”ל כה מקובל וברור עד שניתן להשתית עליו תורה הלכתית-אתית שלמה? היכן מצינו בספרות ההלכה – ופרשנות התורה של מהר”ל בשום אופן אינה חיבור הלכתי – חילוק שכזה בין פרטים לקולקטיב? נראה שהטענה הזו היא בת-דוד של האמירה ש”במלחמה החוקים שונים”, רק בכסות שונה. מכל מקום, לפחות דיון זה מצוי בחלקו השני של הספר, והוא קוהרנטי וסדור הרבה יותר, כך שמתאפשר להקשות עליו ולאתגרו.

אפשר בלי סיפורי מורשת

מוסיף לבלבול ליקוט “סיפורי מורשת” המשובצים בספר מדי כמה עמודים ואשר נועדו להמחיש את הערכים הנדונים מבחינת “מסורת צה”ל”. מה עניין “מסורת צה”ל” – יהא אשר יהא דבר זה – לספר העוסק ב”אתיקה צבאית יהודית” או לחלק העוסק ב”מבט יהודי על רוח צה”ל”?

הסבר כלשהו ניתן למצוא בפתיחה: המחברים מסבירים שבהקדמה לרוח צה”ל נאמר שהוא יונק מארבעה מקורות: א. מסורת צה”ל, ב. מסורת מדינת ישראל, ג. מסורת העם היהודי, ד. ערכי מוסר אוניברסליים; וכי פרופ’ אסא כשר פרסם במקביל אליו את ספרו “אתיקה צבאית”, עם דברי רקע ופרשנות למסמך, אך הוא “מבוסס בעיקר על ערכים אוניברסליים ברוח הפילוסופית-ליברלית, ומזכיר רק במעט את מסורת צה”ל או את מסורת העם היהודי לדורותיו”. לפיכך בחרו המחברים להשלים את החסר ולהתמקד ב”מסורת הערכים העשירה של העם היהודי … ובמסורת צה”ל, אשר הן, כפי שיובהר בספר, קרובות מאוד זו לזו”.

נשאלת השאלה האם ליקוט סיפורי גבורה שונים, שדוגמתם ניתן למצוא בכל צבא, לצד סיפורי כישלונות ובריחות רבים עוד יותר, משקף את “מסורת צה”ל”? כך לדוגמה מובא סיפורו של רס”ן רועי קליין, שזינק על רימון כדי להציל את חבריו, כדוגמה לערכי מוסר המתגלים בקרב לוחמים. האם מסורת צה”ל היא לזנק על רימון כדי להציל את חבריך? והאם בחירה הרואית שכזו היא בעצם מוסרית או נכונה הלכתית? המחברים אינם עומדים לרגע כדי לתהות.

ועוד: המחברים מכנים את מותו מוות על קידוש השם, ואותו, כלוחמים אחרים שנפלו בקרב, כ”קדוש”. דבר זה מזכיר את הכינוי “שאהיד” לכל מוסלמי שנהרג על קידוש הג’יהאד, אך בבחינה של המקורות היהודיים יש הרבה לפקפק בו. בראייה היסטורית-תורנית, קידוש השם הוא עמידה על עקרונות דתיים אל מול סכנות וקשיים (כך רמב”ם, הלכות יסודי התורה פרק ה), וכדי להצדיק כינוי זה על חייל או אזרח שנפל בקרב יש צורך בהרבה פעלולים. הבעיה היא שמלבד הפניה קצרה לאסופת מאמרים על קידוש השם, המחברים כלל אינם עוסקים בשאלה הזו, ומקבלים כדבר מובן מאליו את החכמה המקובלת, שחיילי צה”ל שנפלו בקרב נקראים מקדשי השם. יתר-על-כן, הם אף הופכים זאת למוטו של ספרם (“ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתם” – אלא שהרוגי מלכות הם אלה שנהרגו על-ידי רומי בקידוש ערכים דתיים כגון לימוד התורה, ולא חיילים שנפלו בקרב על הגנת המולדת).

דלות האתיקה היהודית

ומה לגבי התוכן העיקרי של הספר? המעיין בו ימצא איסוף של כמה מצוות הנוגעות במלחמה: איסור השחתת עצים בעת מצור; מצווה להשאיר רוח אחת פתוחה בעת מצור; חובת “קריאה לשלום” – בעצם: כניעה בלי תנאי, נקודה שהמחברים אינם עומדים עליה – בעת מצור על עיר; והמצווה הכללית “להישמר מכל דבר רע”. במקרים רבים ייתקל הקורא באמירות כלליות בלא שמובא להן ביסוס, בסגנון “יש להימנע מהפעלת כוח מיותרת ולשמור על צלם אלוקים בהפעלת הנשק” (עמ’ 102). המבקש למצוא דברים נחמדים התואמים את הבון-טון היום, ימצא אותם בספר בשפע; טיעונים המאתגרים את השיח ומביאים נקודות מבט שונות, קשה יותר למצוא.

ככלל, ניתן למצוא בספר פכים גדולים וקטנים, טיעונים מעניינים יותר ופחות, סיפורי מורשת וגבורה לצד דברי תורה קלילים וניתוחים הלכתיים קצרים. לא ניתן למצוא בספר מקורות מקראיים רבים שמהם עולה מאבק מאוד לא-מידתי באויב (לדעת המחברים מקורות אלה כנראה לא רלוונטיים, בהתאם לדברי הרב קוק על כך שהתופעה הייתה רלוונטית רק בתקופה שבה האומות שנלחמו בנו היו חסרות-תרבות ולא אלגנטיות, תרבותיות ומעודנות כמו אלו הנוכחיות), ולא ניתן למצוא בו מצוות דתיות הנוגעות למחנה הצבאי, כגון טהרת חייל הרואה קרי לילה או המצווה לעשות צרכים מחוץ למחנה הצבאי משום קדושתו (דברים כג,י-טו; המחברים מצטטים רק את הפסוק הפותח, “ונשמרת מכל דבר רע”, ומפרשים אותו כפירוש הרמב”ן, בהקשר האוניברסלי שיש להימנע מהשחיתות המקובלת בקרב חיילים).

ניתן למצוא בספר שלושה מאמרים מעניינים, על הגדרת האויב בעת הלחימה, על שחרור שבויים ועל נוהל חניבעל, וביבליוגרפיה עשירה. דיון מקיף וסדור ב”אתיקה צבאית יהודית”, מכל מקום, לא תמצאו בו. וכל זה מחזיר אותנו לנקודה שפתחנו בה, ושעמד עליה יהושפט הרכבי: שמא באמת לא ניתן לדבר על אתיקה צבאית יהודית מסודרת, אלא על מצווה פה ואיסור שם, קריאת כיוון מכאן ואזהרה משם – הא, ותו לא?