לזכרו של עזרה זהר

השבוע הלך לעולמו בגיל 92 פרופ' עזרה זהר, לוחם, רופא, מנהיג ציבורי, ציוני אדוק, אינטלקטואל, וליברל. זהר, שאת נערותו עשה בקיבוצי "השומר הצעיר", לחם בשורות הפלמ"ח, ולאחר שסיים את חוק לימודיו שירת בחיל הרפואה, שם הוביל לביטול "משמעת המים" שנהגה עד אז בצה"ל.

כמו רבים מבני דורו, מלחמת יום-הכיפורים, בה השתתף כמפקד בית-החולים ברפידים בסיני, הייתה עבורו אירוע מכונן, שגרם לו ל"הרהורים על משטר החיים בו אנו נתונים, ומערכת הערכים הנלווית אליו והנובעת ממנו", כדבריו בהקדמה לספרו בצבת המשטר, שיצא כשנה לאחר המלחמה.

הספר, כמו גם הבא אחריו סדום או חלם, היה מהפכני. לראשונה העז מאן דהו לכפור באמונה הרווחת בדבר עליונות התכנון הממשלתי ולערער על היעילותו ומוסריותו של המשטר הסוציאליסטי ריכוזי ששרר אז בארץ. בשני הספרים פרס זהר יריעה ביקורתית מקיפה של החיים בארץ, על מכלול הצדדים הכלכליים, המשטריים והחוקתיים שלהם, והציע חלופה חדשה, ברוח הליברליזם הקלאסי: משטר של חירות כלכלית, ממשלה קטנה, יזמות וקפיטליזם.

במשך השנים, לצד קריירה אקדמית ורפואית מרשימה, המשיך זהר לעסוק באינטנסיביות גם במדיניות ופוליטיקה. בין היתר, היה זהר חבר במזכירות גוש אמונים; עמד בראש חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי; פרסם, לצד ספריו הרפואיים, מאמרים וספרים נוספים בענייני מדיניות חוץ, דמוגרפיה וכלכלה, והיה ממייסדי ועורכי כתב-העת 'נתיב'; היה שותף להקמת מפלגת 'שלומציון' עם אריק שרון; ואף הקים מפלגה משלו בשם "עצמאות" שהתמודדה פעמיים בבחירות לכנסת אך לא עברה את אחוז החסימה.

בעולם מתוקן, היה זהר זוכה להכרה כאיש רוח פורץ דרך וכמנהיג מרכזי של הימין בישראל. למרבה הצער, למרות תרומתו הממשית למדינה ולמחנה הליברלי, לא זכינו לכך. עבור הדור שלא הכיר את זהר, אנו מביאים כאן חלקים נבחרים מתוך הסיכום של ספרו סדום או חלם (דביר, 1987 – אנו מודים להוצאה על הרשות לפרסם את הדברים), בהם מתומצתת משנתו הכלכלית חברתית.

ללא כל ספק, זהר הקדים את זמנו בפועלו, תובנותיו וניתוחו. יהי זכרו ברוך.

זה מה שיש

לגבי מרבית אלה שגדלו בארץ. נתפסת המלה "סוציאליזם" כדבר טוב. חיובי ורצוי; מלה המסמלת את השאיפה לחברה טובה. שבה יתגשמו חלומות המין האנושי מקדמת דנא. ﬠם זאת. אצל רבים קיים ﬠרפול כלשהו לגבי המשמﬠות המﬠשית של המונח.

כתוצאה מכך יש רבים המוכנים לשמוﬠ ביקורת, אף נוקבת, ﬠל הכלכלה, שיטת הבחירות, המשטר הפוליטי וכו', ולדון בה לגופה. אנו מוכנים אפילו להאזין למי שטוﬠן שהסוציאליום לא הוגשם כהלכה ודרוש "סוציאליזם חדש" כדברי שמﬠון פרס; אולם אין אנו נכונים להניח ﬠל שולחן הניתוח את המונח "סוציאליזם" ﬠצמו.

לודביג פון מיזס אומר במחקרו המקיף ﬠל הסוציאליזם: "מטרת הסוציאליזם להﬠביר את אמצﬠי הייצור מבﬠלות פרטית לבﬠלותה של החברה המאורגנת, כלומר המדינה". בדברו ﬠל מפﬠלים פרטיים, הוא כותב: "הגבלת זכותם של הבﬠלים הפרטים גם הוא אמצﬠי לסוציאליזציה. המדינה מﬠבירה בהדרגה את זכות ההחלטה מהבﬠלים לידיה ﬠל־ידי הגברת השפﬠתה ﬠל הייצור והקביﬠה מה וכיצד ייצרו. לבסוף לא נותר בידי הבﬠלים דבר לבד מהכינוי 'בﬠלים' שהפך לריק מתוכן".

מקובל ﬠל הכל כי הגדרות אלה מתארות הן מה שמשטר סוציאליסטי ﬠושה בפוﬠל – והן את הכוונות שמאחורי המﬠשים. מכאן, שלא נותר ספק שישראל היא מדינה סוציאליסטית. כך אכן רצו אנשי העלייה השנייה שתהיה, מתוך דבקות באמונה שזהו המשטר האידיאלי.

לא חל גם כל שינוי ﬠם ﬠלותו של הליכוד לשלטון. ﬠל־פי ההגדרות המקובלות, הליכוד אינו פחות סוציאליסטי מן המערך. שר הבטחון יצחק רבין אמר בכנס מפלגת העבודה: בכל הקשור לנושאים כלכלײם–חברתיים, שרי המﬠרך וחבריו מדברים ופוﬠלים כמו הליכוד. רק סוציאליסט – ולוּ פופוליסטי –התומך בשליטת הממשלה בכלכלה, יכול לומר (כפי שאמר בגין) "יש להיטיב ﬠם העם". 

יצחק ברמן, ח"כ ושר לשﬠבר של הליכוד, הגדיר את שלטון הליכוד כסוציאליסטי. הכינויים המקובלים, כאילו המﬠרך הוא שמאל והליכוד הוא ימין, חסרים כל משמﬠות. מידת הסוציאליזם של משטר כלשהו נמדדה ﬠל–פי מﬠשיו ולא ﬠל–פי הצהרותיו. הליכוד לא ﬠשה דבר לשחרור הכלכלה מכבלי הממשל; אדרבא, בתקופתו גדל חלקו של תקציב הממשלה בתל׳׳ג והגיﬠ לכדי 102%.

כלכלה ללא רווח

במילון הסוציאליסטי נחשבת רווחיות (profit) למלה גסה. מפורשות נקבע שהייצור במדינה סוציאליסטית יהיה לצורך שימוש ולא לצורך רווח. מרקס, שפיתח את תורתו במאה ה-19, זמן לא רב אחרי שהחלה המהפכה התעשייתית, לא צפה את ההתפתחות הטכנולוגית והמדעית האדירה ואת העלייה המסחררת ברמת החיים של הפועלים והחקלאים. הוא סבר שהעבודה יוצרת "ערך-יתר" (Mehrwert), שפירושו ניצול העובד על-ידי המעביד, הגורף לכיסו את הרווח. מרקס והסוציאליסטים המערב-אירופים במאה ה-19 האמינו שיש לחלק את ה"יש" באופן שווה. מי מתאים לזה יותר מאשר הממשלה, שתדרג לחלוקה צודקת ותקבע בהזדמנות זו כמה מכל מצרך חייב להספיק לאזרחים?

השקפה זו הייתה נר לרגליהם של מנהיגי היישוב עוד בשנות העשרים, בשעה שהצליחו לשכנע את ההנהלה הציונית כי אין לצפות לרווח בארץ-ישראל. היא הייתה נר גם לרגלי פעילותן של כל הממשלות בישראל מאז קמה המדינה. גישה זו לא סילקה מן העולם את תכונתם של בני-אדם לשאוף לרווח, אלא העבירה אותה לפסים שליליים ומסוכנים. זניחת עקרון הרווחיות בכלכלה גרם בסופו של דבר לא רק להידרדרות חמורה של הכלכלה ולכך שאיננו יכולים לפרנס את עצמנו, אלא היתה לה השלכה הרסנית מרחיקת-לכת על המוסר, על שמירת החוק ועל אשיות החברה.

בעולם תחרותי מחייב עקרון הרווחיות כל בעל מפעל לדאוג לציוד מתאים, לחידוש מתמיד של הטכנולוגיה, לעובדים מאומנים במספר מתאים, להנהלה מוכשרת וליעילות. הוא חייב להבטיח את פריון העבודה של עובדיו על-ידי שכר הולם, אבל מאידך גיסא אינו יכול לשלם יותר מדי, כי אז לא יוכל לעמוד מול מתחריו. מכאן שנוצר קנה-מידה אובייקטיבי לרמת השכר – אם כי יכול להיות ויכוח בין העובדים והמעביד, מה קנה-מידה זה קובע בדיוק – ונוצר קשר ברור בין פריון ושכר. ממילא אין בעל מפעל יכול להרשות לעצמו אבטלה סמויה, אי-ניצול של כושר הייצור או כשלי יעול אחרים – שוב, בשל המתחרים. מאותה סיבה לא יוכל להשאיר בתפקידו מנהלן בלתי-מקצועי. מסתבר אפוא שלהתעשר במשק חופשי איננו דבר כה קל.

בדרך זו התפתחו מערב-אירופה וצפון-אמריקה במאה העשרים. בדרך זו הם השיגו את הרווחים שאיפשו רמת-חיים וחינוך ללא תקדים בהיסטוריה. על-ידי רצונם של אנשים לקדם עצמם כלכלית, חלה אם כן התפתחות טכנולוגית אדירה, המהפכה האלקטרונית, והמהפכה הירוקה – וכיום מהפכת התקשורת – על כל המשתמע מהן.

עוד הוכח, בניגוד לתיאוריה הסוציאליסטית, שאין כל ניגוד בין משק המבוסס על כלכלה חופשית-תחרותית לבין הדאגה לחלשים ולחולים. אדרבא, בארצות שבהן פורחת כלכלה חופשית – כשוויצריה או יפן – מספר הנזקקים לסעד קטן, והדאגה להם רבה יותר מאשר בארצות אחרות.

ביורוקרטים כיזמים

במדינה שבה הממשלה הפקיﬠה לידיה את הכלכלה מידי האזרחים,הוטל ﬠל הפקידות תפקיד חדש: ׳׳ﬠשייה כלכלית". קמה שכבת בירוקרטים במקום היזמים בכלכלה. ההבדל: אם בﬠלים של מפﬠל פרטי טוﬠים בהﬠרכותיהם לגבי רווחיותו של מפﬠל, הם ﬠצמם ישלמו את המחיר.כתוצאה מכך ישקול אדם שבﬠ פּﬠמים בטרם ישקיﬠ במפﬠל כלכלי.

פקיד ממשלתי, לﬠומתו, משקיﬠ כסף של המדינה. אם טﬠה בהﬠרכותיו – ישא הציבור בהפסד. יﬠידו ﬠל כך ﬠשרות מפﬠלי תﬠשייה כושלים שהוקמו בישראל ביזמת הביורוקרטים או ברשותם. אך לא רק בתﬠשייה כך, אלא בכל המשק,כפי שהראינו בפרקי ספר זה. יש לקבל כחוק כלכלי וחברתי, שכל פﬠולה כלכלית המתבצﬠת ﬠל-ידי ממשלה, בין ישירות ובין בﬠקיפין, כושלת ויקרה יותר מאשר לו הייתה נﬠשית תוך התחרות בשוק החופשי. ושאם נתלוותה לפﬠולות אלו מחשבה אידיאולוגית, זו נשחקת ובמקומה באים אינטרסים מפלגתיים והשתלטות שכבת בירוקרטים,בﬠלי אינטרסים אישיים.

כישלונות בולטים, שהגיﬠו לידיﬠת הציבור,גרמו לשﬠרורייה ציבורית. הﬠתונות דרשה את ראשיהם של "פקידי הממשלה החלמאים שאינם יודﬠים מה הם ﬠושים". במקרים אחדים הוחלפו האחראים –ושום דבר לא השתנה. אלא שההנחה שהכישלון נובﬠ בשל היות הפקידים חלמאים ומטומטמים –אינה נכונה. אמת, יש ביניהם כאלה שאינם מבינים דבר בﬠיסוקם ומינויים נבﬠ מטﬠמים מפלגתיים גרידא; אך יש ביניהם רבים בעלי ידﬠ וכשרון. וגם הם אינם מצליחים ﬠל-פי רוב. סיבת הכישלון היא שמﬠרכת השיקולים שלהם ושל הממונים ﬠליהם אינה מכוונת לרווחיות אלא למטרות אחרות; יש ומאשרים מפﬠל לחברת הﬠובדים שלא היו מאשרים לגורם אחד; יש ורוצים להקים מפﬠל בﬠיירת פיתוח כדי למנוﬠ אבטלה, או מרשים לבתי-הזיקוק להעסיק מספר ﬠובדים כפול מהדרוש מאותו טﬠם. ויש לחצים מגורמים שונים ואינטרסים של קבוצות לחץ המכריﬠים את הכף. ואלה מביניהם הרוצים באמת לקדם את המפﬠל שﬠליו הם מופקדים, נבלמים ﬠל ידי הבירוקרטיה.

לא מציאותם או הﬠדרם של חומרי גלם קובﬠים היום. מי שזקוק להוכחה, ימצא אותה ביפן ובשוויצריה, ואת היפוכה בברית–המוﬠצות. אנו חיים בדור שבו טכנולוגיה מודרנית, יכולת ליישם ידﬠ, תושייה, מהירות תגובה לשינויים וניסיון מסחרי הם הקובﬠים. בכל התחומים הללו יש לאוכלוסיית ישראל יתרון על מרבית ארצות הﬠולם. אך המשטר האנאכרוניסטי מונﬠ כל יזמה, ובכך את פיתוח יכולתנו הכלכלית.הוא המחזיק אותנו במצוקה כלכלית.

משטר זה הוקם ﬠל־ידי מפא׳׳י ההיסטורית בשנות העשרים. הוא פותח והוּרחב בשני הﬠשורים הראשונים לקיום המדינה על–ידי מרכיבי תנועת "העבודה", מתוך רצון להבטיח את "ציפור הנפש", קרי: את "ההגמוניה הפוﬠלית", קרי: את שלטונם לנצח. משטר זה אומץ בשלמותו וזכה לפיתוח נוסף בתקופת שלטון הליכוד. למרות הביקורת שמתחה עליו מפלגה זו בעת היותה באופוזיציה, מנהיגיה הבינו, כנראה, שאפשר לנצל שיטה זו להבטחת השלטון לאורך זמן.

תהליך זה אינו סטייה מדרך "הסוציאליזם האמיתי". אדרבא, מהלך ﬠניינים זה הוא תוצאה בלתי-נמנﬠת של משטר סוציאליסטי, שהרי התרחש, באותו אופן בדיוק, בכל הארצות שבהן קיים משטר סוציאליסטי מלא.

מדוﬠ אף אחד לא קם?

במשטר ריכוזי–סוציאליסטי התלות של האזרח בשלטון היא כה גדולה, ﬠד שקשה מאוד להביא לשינוי המשטר בשל ﬠצם התלות. לרבים, בייחוד לבﬠלי מﬠמד רם, קשה לדבר נגד הממסד. יש תמיד חשש שיקטינו את התמיכה במפﬠל או במוסד שהם שייכים אליו. לאלה שהממסד "עשה" אותם –תﬠשיינים או בﬠלי מלון –או היטיב ﬠמם בדרך דומה, אין, כמובן, ﬠניין לכרות את הﬠנף שהם יושבים ﬠליו. אך גם במקומות ﬠבודה רבים – ממשלתיים, הסתדרותיים וכד' – לא תמיד נוח להביﬠ בקול רם את אשר חושבים.

אף־ﬠל־פי־כן קרה הבלתי ייאמן: בשנת 1977 הﬠלו הבוחרים לשלטון את הליכוד ואת ד"ש, בתקווה מפורשת שיביאו בכך לידי שינוי המשטר. הציבור היה מוכן לקרבנות רציניים ואולי אף ממושכים בכדי להשיג את המטרה הנכספת של הפיכתנו מ"בולשביזם נאור"לרפובליקה מﬠרבית מתקדמת.

הליכוד וד"ש לא ﬠשו דבר, הם אפילו לא ניסו. ולא מפני שלא יכלו, אלא פשוטו כמשמﬠו מפני שלא רצו. בגין הורה "לא לﬠרוף ראשים" – ובזה נתן את האות להשאיר את הכל ﬠל כנו. מדוﬠ ﬠשה זאת איננו יודﬠים, וניתוחים פסיכולוגיים לא יוﬠילו. מדוﬠ לא ﬠשה ידין אפילו ניסיון רציני אחד להשיג את שינוי שיטת הבחירות –סיסמה שבגינה בﬠיקר ניתנו לו הקולות –גם את זאת לא נדﬠ. זוהי דוגמה קלאסית לכך שהציבור ﬠשה את הצﬠד הנכון –והפוליטיקאים הם שרימו אותו והכזיבו.

סיבה נוספת בﬠלת חשיבות גדולה מאוד לכך שרבים כל כך מקבלים את הדין –היא הירידה. בשנים הראשונות לקיום המדינה ﬠזבו אותה לא מﬠטים שהגיﬠו הנה שלא מרצונם, כﬠוגן הצלה, ושלא התﬠרו בארץ או שראו מראש את שהייתם כאן כתקופת־מﬠבר זמנית. ואולם, בשני הﬠשורים האחרונים אחוז גבוה מאוד מן היורדים הם ילידי הארץ: צברים שזו מולדתם ושﬠברית היא שפתם.

יש דﬠות רבות ושונות ﬠל הגורמים לירידת ילידי הארץ. ואולם, הניסיון בﬠולם כולו, סקרים שנﬠרכו בקרב היורדים וניתוח גלי הירידה –מוכיחים בעליל שסיבת הירידה קשורה בﬠיקר במשטר הכלכלי. אין זאת אומרת שאין מיﬠוט שהסיבות לירידה הן אישיות או משפחתיות או קשורות למצב המלחמה. אולם, כאמור, הרוב המכריﬠ מורכב מאלה שאינם מוכנים ﬠוד לסבול את המשטר.

מי הם? מי שאינו רוצה שחלק נכבד מפרי ﬠבודתו במשך שנים רבות יופנה לתשלום המשכנתא ﬠל דירתו; בעל יזמה שניסיונותיו לפתח אותה בארץ נחסמו בﬠקשנות; וכן הלאה. ﬠל נציגים מקבוצה וו כותבים אחר-כך בﬠתונות הישראלית ומתארים כיצד הצליחו בניכר. סביר מאוד להניח שבמשטר אחר יכלו להצליח ולשגשג גם כאן. מי שאינו מוכן שחלק הארי של הכנסתו יעבור למס־הכנסה וישמש לבזבוזים של הפוליטיקאים; מי שאינו יכול להתקיים משכר של ﬠובד תﬠשײה; מי שאינו רוצה להיות פקיד ובתנאי הארץ אינו יכול להקים ﬠסק; מי שהמספרה שלו או בית-המלאכה שלו נהרסו בשל המסוי ומי שפשוט אינו מוכן ﬠוד לﬠמוד בהתﬠללות של הביורוקרטיה –כל אלה מתנגדים למשטר, אלה הם תומכיה של המפלגה השלישית בגודלה,אך במקום להצביﬠ בקלפי בﬠד משטר שיזניק את המדינה קדימה הצביﬠו ברגליהם.

https://youtu.be/r6vGSuXqOmw

ומה הלאה?

ראשית,חייב לﬠבור מן הﬠולם המשטר הנותן בידי הממסד הפוליטי כוח ועצמה שהם מﬠל ומﬠבר למקובל בארצות הדמוקרטיות. מה ﬠוד שגם בהן סבורים היום שלפוליטיקאים שלהם כוח רב מדי. יש צורך בהפרדה ממשית בין הרשויות – המחוקקת, המבצﬠת והשיפוטית. מעבר לזה חײבת החוקה להבטיח השפﬠה מכרﬠת של הציבור, הן ﬠל-ידי בחירה ישירה של נציגיו והן ﬠל-ידי משאלי-ﬠם בנושאים מתאימים, בייחוד פיסקליים. שיטה זו פוﬠלת בהצלחה רבה בשוויצריה, אך גם בארצות־הברית היו משאלי-ﬠם אמצﬠי לבלימת שליטתה של הבירוקרטיה, להפחתת מסים ולהבראה כלכלית של אחדות ממדינותיה.

ﬠושי דברו של הממסד הפוליטי חוזרים ומבהילים אותנו מדי פעם, באומרם שמשאל ﬠם הוא דבר מסוכן, שכן דמגוגים ﬠלולים להשפיﬠ ﬠל העם ובדרך זו לגרור את המדינה למﬠשים בלתי-אחראיים. טיﬠון זה יש בו זלזול בﬠם וכלולה בו ההנחה שלﬠומת הﬠם הנבﬠר ו"הנתון להשפﬠה" –הרי המנהיגות היא אחראית, דואגת לכלל ואינה מטה אוזן לדמגוגיה או לאינטרסים כיתתיים או אישיים. אך מי שצפה בקורותיה של ישראל, אינו יכול שלא להגיﬠ למסקנה שהרבה מן הצרות שהביא ﬠלינו הממסד הפוליטי ﬠל גווניו היו נחסכות לוּ שאלו את פי העם. הניסיון לא רק בשוויצריה, אלא בכל מקום שבו נﬠרכו משאלי-ﬠם, מצביﬠ על כך שהבוחרים מגלים בגרות ואחריות בכל פעם שפונים אליהם בשאלה רצינית.

אנו זקוקים לחברה שבה כולם שווים בפני החוק –ולמﬠרכת משפטית בלתי-תלויה שתוכל להבטיח זאת.

אנו זקוקים למשטר כלכלי חופשי, מודרני, במתכונת ארצות המﬠרב הנאורות. אלא שברגﬠ שמוזכרת "יזמה פרטית", נזﬠקים אינטרסנטים מתומכי הממסד וצועקים חמס; "רוצים לחזור למאה ה-19"! זוהי הפגנת בורות או דמגוגיה לשמה. שהרי ייתכן שהייתה אז אפשרות ליוזמה פרטית בין הﬠשירים, בﬠלי בתי־החרושת והאחוזות – אך הממשל והחוק שללו את זכויות היסוד של האיכרים, של הפוﬠלים ושל המﬠמדות הנמוכים ככלל. יוזמה פרטית היום היא דבר שונה מיסודו, וכל מי שראייתו אינה מﬠורפלת בשל אינטרס כזה או אחר יודﬠ זאת היטב.

יזמה פרטית פירושה כושר פיתוח, יצירת מקומות ﬠבודה, הפעלת תושייה, יכולת של אדם להתאים ﬠצמו לתנאים ולמצבים משתנים –ומﬠולם הם לא השתנו במהירות כה רבה כפי שקורה בדורנו. יתר-ﬠל-כן,מסתבר שבמשטר של יזמה פרטית ﬠולה רמת החיים דווקא של השכבות החלשות. הﬠשירים מסתדרים טוב גם במשטר ריכוזי־סוציאליסטי, כפי שמרבית הניסיון בﬠולם ובמיוחד בישראל.

דרוש לנו משטר כלכלי חופשי משליטת ביורוקרטים.החברות הממשלתיות חייבות להימכר. על–פי חוק יש לאסור שליטת מפלגות –או גופים המורכבים ממפלגות – במפﬠלים כלכליים. הבﬠלים הפרטיים יקדמו את המפﬠלים, יהפכום לרווחיים ויﬠלו את משכורות הﬠובדים.

אנו זקוקים לביטול אלפי החוקים והתקנות הכובלים את המשק, הופכים את האזרחים לפושﬠים ללא–קרבן ומכריחים אותם להפליל את ﬠצמם. ובﬠיקר חוקים ותקנות הממיתים כל יזמה.

יש צורך במדיניות קרקﬠ ומים חדשה. חייבים להוציא את השליטה ﬠל ההון מידי הממסד. החקלאות חייבת להשתחרר מכבלי הממסד החונק אותה. אין בﬠולם חקלאים מוכשרים כשלנו, במשק חופשי יתורגמו הצלחותיהם לרווח ולשגשוג. אנו חייבים בהפחתה דרמטית של המסים, המﬠלים את המחירים, פוגﬠים בשכבות החלשות, מעודדים ירידה וגורמים לאבטלה. יש די כסף לאזרחי המדינה כדי לשקם את המשק ללא ﬠזרה מן החוץ.

אנו חייבים להגיד לממסד, בלשונו של ﬠידו דיסנצײק : "צאו לנו מן החיים". אנו חייבים בכל יתר הדברים שהם פוﬠל יוצא ממשטר חופשי, יחד ﬠם משטר פוליטי נאור ומבוקר. שימנﬠ מונופולין וניצול.

במלים אחרות. ﬠלינו להשתחרר מהמשטר הסוציאליסטי מורשת שנות הﬠשרים שיסודותיו הונחו ברוסיה. משטר זה, שאין בו שוויון בין האזרחים, השחית את הממסד, גרם לירידה, רירדר את רמתנו בכל תחום והפך אותנו לפושטי יד ורגל. הוא מהווה סכנה חמורה להגשמת הציונות, ﬠלינו להכין ﬠצמנו לקראת המאה ה-21 ﬠל ידי הפיכתנו לרפובליקה מﬠרבית מודרנית.

אם כך נﬠשה, יחזרו אלפי המהנדסים שלנו מﬠמק הסיליקון, ורופאים, במקום לרדת, יטפלו בחולים שיבואו מחו"ל לקבלת טיפול. יבוא קץ לקיפאון המדעי–טכנולוגי (כרבﬠ מן הסגל האקדמי ירד מן הארץ), ונוכל להתפתח לפי הפוטנציאל שלנו –והוא רב!