פירון בורח מהרפורמה האמיתית

כמיטב המסורת, גם השר פירון יצא לאחרונה בקמפיין מסיבי לקראת רפורמת "למידה משמעותית" • אולם, פירון בחר בדרך הקלה שרק תעלה הון לאזרחים • הרפורמה האמיתית שנדרשת היא קיצוץ חד במשרד החינוך, ששואב 10% מתקציב המדינה, ומעסיק אלפי פקידים ומפקחים מיותרים • האם צריך מפקח על תחום היידיש? על תחום המחול? ומה עם תחום האתיקה והערכים ברשת? ולאן באמת מוזרמים עשרות המיליונים של "פעולות ויוזמות חינוכיות" ו-"רזרבות ופעולות שונות"?

שר חינוך הולך, ושר חינוך בא, ורק היומרה להיות חתום על רפורמה חסרת תוחלת לעולם נשארת. חמש שנים עברו מאז החלה רפורמת 'אופק חדש', וקשה להצביע על הישגים שחוללה במערכת החינוך. מחקר של הלמ"ס מהקיץ האחרון מצא כי בשתי מטרות מרכזיות – הגברת האטרקטיביות של מקצוע ההוראה, ושיפור הישגי התלמידים – הרפורמה בינתיים לא עומדת. זה לא היה כל כך נורא אלמלא עלתה התכנית חמישה מיליארד שקלים למשלם המסים.

והנה, לא עברה שנה לכהונת השר פירון, וכבר הספיק השר הטרי להכריז על רפורמה משלו: "ישראל עולה כיתה- עוברים ללמידה משמעותית". אין במאמר זה כל כוונה לנתח את פרטי התכנית, שכמו בכל תכנית ורפורמה יש גם בה כמה רעיונות מעניינים. ייתכן גם שאם השר פירון היה מיישם תכנית כזו בשיבתו על כס המנהל בבית ספרו, הורים רבים היו שולחים אליו את ילדיהם. אולם, הבעיה היא שהשר אחראי על נושאת מטוסים שנקראת מערכת החינוך, ובינו לבין בתי הספר שעליהם הוא רוצה להפעיל את קסמיו קיים גוף שעונה לשם משרד החינוך. למי שלא מכיר, מדובר בגוף פקידותי גדל ממדים, שיש לו לגוף זה חיים משלו שלאו דווקא סרים למרותו של האורח החדש והנמרץ, יהיו רעיונותיו החינוכיים יפים ככל שיהיו.

אז נכון שלשר החינוך חשוב, כמו לכל שר, להציג בפני הבוחרים תכניות גרנדיוזיות מלאות הבטחות לשיפור חסר תקדים בחינוך ילדינו. זו גם הסיבה שהשלב הראשון ברפורמה, שייקח עוד שנים רבות להחילה על כלל המערכת, הוא רק קמפיין תקשורתי שמבשר על עצם היותה רפורמה מדהימה. אפשר לחשוב שיש לציבור מה לעשות עם המידע הזה מלבד למחוא כפיים לשר החינוך.

מנגנון מסורבל בצורה יוצאת דופן

ובכן, אנו כאן כדי להציע את הרפורמה שהשר פירון היה צריך להציג במקום זו הנוכחית: צמצום דרסטי של משרד החינוך עצמו – הן מבחינת כוח האדם והמבנה הארגוני המסורבל שאותו הוא מאייש, הן מבחינה תקציבית.

נתחיל בכך שהשר עצמו מכיר היטב את הבעיה. המצע החינוכי של יש עתיד מסתיים בפסקה הבאה:

מבנה מערכת החינוך בישראל הוא ארכאי, בזבזני, לא יעיל וללא הגדרות בהירות של סמכות ובקרה. רק בישראל משמש משרד החינוך הן כמעצב המדיניות, הן כמבצעה והן כמפקח על הביצוע. כל אלה גורמים לסרבול, לחוסר בהירות, וגם לבזבוז כספים רבים. חלוקת הסמכויות בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי לא ברורה ולכן, היא מובילה לבזבוז גדול של משאבים יקרים למימון תקורות הנובעות ממנגנוני ניהול עודפים, משיקולים פוליטיים, מבתי ספר קטנים ועוד…

מה יש להוסיף? אי אפשר להמחיש את הצורך ברפורמה שתוצג להלן טוב יותר. מפלגת יש עתיד איננה היחידה, כמובן, שהתבטאה כך לגבי מערכת החינוך. ראש הממשלה נתניהו אמר את הדברים הבאים ב-2007, עת כיהן כיו"ר האופוזיציה:

במערכת החינוך יש מנגנון שמן שהכסף נשפך לתוכו ולא מגיע למורים ולתלמידים. אם לפחות היה ניתן למדוד את הישגי המערכת ביחס לכל תלמיד, היינו יודעים מה המצב. אבל כל מנגנוני מערכת החינוך מיועדים למטרה של הוצאת כסף מהממשלה והזנה של עצמם.

שנתיים בלבד לאחר מכן, כשמונה לראשות הממשלה, שפך נתניהו למנגנון החינוכי יותר כסף מכל קודמיו. זאת על-אף שמחקרים רבים, ביניהם דוח מקינזי שפורסם ב-2007, מצאו כי אין שום קשר בין גודל ההשקעה של מדינה במערכת החינוך ובין הצלחתה על-פי מדדים בינלאומיים. 50 שנים של ניסויים כושלים ורפורמות יקרות מנשוא בארה"ב, בבריטניה ובמדינות אחרות, הניבו מסקנה אחת גורפת: "איכותה של מערכת חינוך אינה יכולה לעלות על איכות מוריה", ולכן הדרך היחידה לשפר תוצאות היא באמצעות שיפור ההוראה. או במילים אחרות: כדאי להשקיע בבתי הספר עצמם ולא במנגנון הפקידותי שמכשיר, מנהל ומפקח עליהם.

אגפים ואגפי-אגפים, מינהלים, מזכירויות ולשכות

אומרים שתמונה אחת שווה לעתים אלף מילים. ובכן, התבוננו בתרשים הבא של מבנה משרד החינוך:

לא ברור אם שר החינוך בעצמו כבר הספיק להכיר את כל המינהלים, המזכירויות והאגפים במשרדו, אבל הוא כנראה עדיין לא מדקלם את גבולות גזרת האחריות שלהם, ואיזה נושא נמצא באחריות של איזה אגף. פרס יקר ערך (משרת דובר/ת משרד החינוך) יוצע למי שיסביר היטב את חיוניותם של הגופים הבאים:

'המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער' (רמז: אין שום קשר להתיישבות), וההבדל בינו ובין 'אגף שירותי חינוך ורווחה'. 'מינהל חברה ונוער'- שאחראי על כל מה שלא פורמלי ולכן לא צריך להיות תחת המשרד. 'האגף לשיפור מעמד המורה' – שכנראה אחראי לשכנע את המורים שמעמדם גבוה. 'האגף לתרבות תורנית' – שפועל בעיקר מחוץ לבתי הספר, ונשמע כמו אתנן פוליטי למפלגות הדתיות באחת ממערכות הבחירות. ואולי הכי חשוב: מדוע השר שחוזר שוב ושוב על כוונתו לצמצם את מספר בחינות הבגרות, צריך שיכהנו תחתיו לא פחות מ-60(!) מפקחי מקצוע ראשיים (מפמ"רים), שעלות השכר השנתית של כל אחד מהם עומדת על 304,802 ₪ בשנה?

למי שאין כוח לסקור את רשימת המפמ"רים המלאה (מלפני כמה שנים, אבל אין שינויים משמעותיים בתחום הזה), ניתן כמה דוגמאות: מדריכה מרכזת להוראת היידיש; מפמ"רית מדעי החברה; מפמ"רית מחול;  מפמ"רית מידענות; אתיקה וערכים ברשת; מפקח תיירות ומלונאות; ועוד ועוד. כמובן שללימודי השפה הערבית צריך מפקח אחד למגזר הערבי, מפקח שני למגזר הדרוזי, ומפקח שלישי למגזר היהודי. אין ספק, יעילות בתפארתה. כדי להבין את גודל האבסורד, ניתן את רשות הדיבור לדו"ח מבקר המדינה מ-2008 בנושא "הפיקוח על הוראת תחומי דעת":

יש חשיבות לתחימת גבולות בין המקצועות ולקביעת הנושאים שיילמדו בכל מקצוע, באופן שיאפשר לדעת מה הם הנושאים הנלמדים בכל מקצוע ובכך ימנע ריבוי מקצועות עקב כפילויות. נמצא כי בכ-60% מהמקצועות קיימת חפיפה של נושאי הלימוד עם מקצוע אחד לפחות, ותהליך תחימת הגבולות איטי.

מבקר המדינה לא ימליץ, כמובן, לשלוח 60% מהמפמ"רים הביתה, שהרי יש להם קביעות. אז הוא ממליץ רק "לתחום את הגבולות" ביניהם טוב יותר.

אגב, כל הכרזה על רפורמה טומנת בחובה גם הקמת אגף חדש שיפקח על הרפורמה, כפי שקרה עם אגף 'אופק חדש' ואגף 'עוז לתמורה'. ניתן לצפות כי עד סוף הקדנציה יוקם גם אגף 'מעבר ללמידה משמעותית'. ככה זה עם משרדים ממשלתיים: כל שינוי גורם רק לתוספת תקנים וכוח אדם. צמצום, ביטול ופיטורים – נאדה.

כמה זה עולה לנו

לפני שננבור בתקציבי המשרד, ניתן כמה נתונים כלליים. תקציב משרד החינוך ב-2014 עומד על קרוב ל-44 מיליארד שקל, אך הוא רחוק מלמצות את כלל ההוצאה הציבורית על חינוך בישראל. הרי יש גם תקציבי חינוך ברשויות המקומיות והשקעות באמצעות מלכ"רים ממשלתיים. יחד איתם ההוצאה הציבורית על חינוך עומדת על יותר מ-70 מיליארד שקל, בסביבות ה-15% מתקציב המדינה הכולל. מדובר בסכום עתק שמנוהל ברשלנות על-ידי עשרות אגפים, ממשלתיים ומקומיים, שלא תמיד יודעים מה בתחומי אחריותם ומה לא.

היכולת לענות על השאלה כמה כסף מיותר נשפך במשרד החינוך היא מוגבלת, משום שכגודל הסרבול במשרד כך גודל התסבוכת בדו"ח פרטי התקציב שלו, שרבים מהם אינם ניתנים להבנה. כך למשל, 2 מיליון שקלים שהולכים על "פעולות ויוזמות במערכת החינוך", 5 מיליון שקלים שהולכים על "העצמה רוחנית בחינוך ממלכתי-דתי", או על שם הקוד הכללי "רזרבות לפעולות שונות" (67 מיליון). ובכל זאת, נדלה כמה נתונים מתוך דוח התקציב לשנת 2014:

עלות השכר של פקידי משרד החינוך בלבד, שמספרם עומד על 2,241 איש, עומדת על יותר מ-570 מיליון שקל. אם נוסיף את עלות אחזקת משרדיהם נגיע ל-711 מיליון שקל. תקציב המנהל הפדגוגי, שמופקד על התפעול ועל תהליכי הניהול של בתי הספר במערכת החינוך, עולה על 1.3 מיליארד שקל. מה הוא כולל? תכניות לקידום החינוך למיעוטים (15 מיליון), "פעולות ופרויקטים לקידום מערכת החינוך והתרבות" (85 מיליון, שקיפות כבר אמרנו?), כוח עזר פדגוגי (143), מתנ"סים (125), והדובדבן – "חינוך לא פורמלי" (280!), שרובו הולך על לימודי של"ח ותנועות נוער.

הלאה. מעל חצי מיליארד שקלים הולכים ל"העברות למוסדות תורניים", לא כולל, כמובן, תקציב המינהל הדתי. אך נראה כי אחד מבורות השומן הגדולים ביותר טמון בתמיכה של משרד החינוך בתלמידים בפריפריה הגאוגרפית והתרבותית של ישראל – אלו שעולים לארץ, נושרים ממוסדות הלימוד או סתם מתקשים בלימודים באופן מיוחד. דווקא בשל המטרה החשובה והרצון לפרוס רשת הצלה תחת השכבה החלשה של התלמידים, האחריות בנושא מתחלקת בין כל כך הרבה אגפים ויחידות עד שאין אדם או מערכת בעולם שיוכלו לשלב את כולם ביעילות וללא כפילויות. בשל כך, גם אין דרך לבקר את היחידות השונות ולמדוד את הישגיהן.

זאת ועוד, אין גם שום דרך לדעת כמה כסף מוציא משרד החינוך על מיקור חוץ של פרויקטים לחברות פרטיות. כך למשל, לפני כשנתיים נחשף שחברה בשם 'מרמנת' מקבלת ממשרד החינוך כחצי מיליארד שקלים על ביצוע פרויקטים עבור המשרד. ככל הנראה יש עוד חברות רבות כאלו, שמנהלות פרויקטים ותחומים שמשרד החינוך לקח עליהם אחריות אך אין לו את היכולת לממש אותם.

לחתוך בביורוקרטיה מהר ככל האפשר

אם נחזור לעובדה שאיכות החינוך תלויה כמעט לחלוטין באיכות המורים, כדאי שנבדוק מהן הסיבות לכך שכ-40% מהמורים המצטיינים פורשים תוך 6-8 שנים ממקצוע ההוראה. ובכן, 27% מהפורשים ציינו את המשכורת הנמוכה (שמשרד החינוך כופה על כלל המורים באופן "שוויוני") כגורם המרכזי לעזיבתם, ועוד 24% הדגישו את הסרבול במערכת החינוך והביורוקרטיה כגורמים לעזיבתם. במקצוע שתחושת השליחות אמורה להניע את העוסקים בו, מורים עסוקים מדי יום בהחתמת שעון נוכחות ובמילוי טפסים על ביצוע שעות פרטניות, כדי שהאח הגדול יוכל לפקח על הרפורמה שמטרתה הייתה שיפור מעמד המורה. וכך גם ברפורמה הנוכחית – סיסמאות יפות ורעיונות חינוכיים יפים יתורגמו לבסוף לפתיחת אגפים חדשים במשרד ולתוספת של מפקחים, שיוודאו שהרפורמה מתנהלת על-פי התכנית ושאף אחד לא סוטה ממנה. אבל עד שנדע את התוצאות המרות, יכול להיות שהשר הבא כבר יבצע רפורמה משלו.

הרפורמה המוצעת בזאת, אם כן, מוותרת מראש על היומרה לפתור את בעיות החינוך בישראל על-ידי הכוונה מגבוה וניהול ריכוזי. הצעד הראשון, והקשה ביותר מבחינה תודעתית, הינו גמילה מהמגלומניה השלטונית, ואמונה בכוחות הקיימים באופן טבעי בשדה החינוך. הביטוי הפרקטי לכך הוא צמצום דרסטי של הפקידות החינוכית, וסגירת פרויקטים ותכנונים ארציים חסרי תוחלת ובזבזניים. לא מדובר כאן רק בחיסכון בכספי משלם המסים, על אף שמדובר במטרה חשובה מאוד כשלעצמה, אלא גם על שחרור בתי הספר מהעול הבלתי נסבל של אלפי הפקידים ועשרות התכניות שהם מנחיתים על מנהלי בתי הספר והמורים מדי שנה. אם יוכלו אנשי החינוך לנצל את עיקר זמנם לחינוך תלמידיהם, ולא לריצוי צרכי המפלצת הביורוקרטית של משרד החינוך, אזי רבות מהמטרות הטובות שמשרד החינוך מנסה לקדם ללא הועיל יתממשו מאליו.