אחרי שהגנו על מחרימי ישראל ומגדפיה, השתתקו לפתע אבירי חופש הביטוי מהשמאל נוכח רמיסתה של ספיר סבח.
דבר ידוע ומפורסם לכל, שאנשי השמאל הם הם אביריו ומגיניו של חופש הביטוי • הם הראשונים להיחלץ לעזרת הפלסטינים, הרדיקלים, מחרימי ישראל ומגדפיה; הם הראשונים שייהרגו כדי שתוכל להביע את דעתך • מדוע אפוא, כאשר נערה צעירה נאבקת על דעתה מול מערכת חינוך דורסנית, הם פתאום שותקים? • ספיר סבח כמקרה מבחן לצביעותו של השמאל יפה הנפש
בימים האחרונים אני חוזר ומבטיח לעצמי שאפסיק להתעסק בפרשיית ספיר סבח ואדם ורטה. אחרי הכל, כמה כבר אפשר לדוש בזה? אבל משום מה, אני מוצא את עצמי נדרש שוב ושוב לסוגיה; מתעניין בפרט חדש שנחשף בתקשורת, מתווכח פה ושם, או סתם מתעצבן מפרובוקציה חדשה של עיתון ארצי חשוב.
כאשר ראיתי את הקריקטורה הדורסנית שהתפרסמה הבוקר בעיתון 'הארץ', בה יורה תלמידת התיכון ספיר סבח במוריה, הבנתי סוף-סוף מה באמת כה מושך ומטריד בפרשיה הזו: העובדה שדווקא לוחמי חופש הביטוי, אנשי ריבוי הדעות וקבלת ה"אחר", הובילו את הפרשיה להקצנה שאין כדוגמתה. לא רק שהם לא הגנו על סבח, הם אף לקחו חלק ברמיסתה קבל עם. הרי רק בגלל קמפיין הדה-לגיטימציה שעברה התלמידה, מוצא עצמו מיכאל בן-ארי – שתפיסות של חירות ממנו והלאה – המגן היחיד שלה ושל חופש הביטוי בישראל.
איפה ה'אגודה לזכויות האזרח בישראל', זו שטענה בדו"ח שהוציאה כי "דמוקרטיה בריאה ומתפקדת מתאפיינת גם ביכולתה … לשמוע … דעות שונות מאלה שמכתיבות את הטון בזמן נתון"? מדוע היא לא התגייסה לטובת סבח, אשר ניסתה להעביר ביקורת מתוך הממסד, והפסידה. הרי ה'אגודה לזכויות האזרח' עומדת באופן אוטומטי לצדם של הפלסטינים, בטענה שמדובר באוכלוסיה מוחלשת הנתונה למרותו של הצבא. אז מדוע כאשר סבח, הקטנה והחלשה יחסית, נדרסת על-ידי הממסד הגדול, היא לא זוכה להגנתם?
אכן, מסתבר שחופש הביטוי הוא עניין יחסי ותלוי עמדות פוליטיות. ראוי להגן עליו רק כאשר הדעות הנכונות מושמעות.
סבח לא לבד
וזו לא רק סבח. במאי 2010 פנו פרופ' מירי אליאב-פלדון, פרופ' דוד כ"ץ ופרופ' רבקה פלדחי, אנשי הסגל להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל-אביב, במכתב גלוי לנשיא האוניברסיטה, וקראו לו להסתייג מדברים שאמר פרופ' אלן דרשוביץ בדיון שנערך בנושא 'דה-הלגיטימציה של ישראל כאיום אסטרטגי'. דרשוביץ לא זימר את מנטרות החרם והבידוד הבינלאומי, ואף העז לטעון כי חלק מאויביה של ישראל הם "יהודים וישראלים ברחבי העולם, המשתמשים במוצאם כדי להעצים מתקפות משוללות רסן נגד ישראל". הדבר הספיק לפרופסורים הנכבדים כדי לדרוש שהנהלת האוניברסיטה "תודיע קבל עם ועדה, שהיא מסתייגת באופן מוחלט מדבריו אלה של מר דרשוביץ".
מיותר לומר: הדברים נאמרו במסגרת הדיון האקדמי, שלא אחת מספק כותרות המטיחות בישראל האשמות בגין "כיבוש", "אפרטהייד" ו-"קולוניאליזם". היכן נעלמה הסובלנות? היכן המוכנות "להכיל" את דברי האחר?
שיעור נוסף על צביעות וחופש ביטוי אפשר ללמוד מיואב אברמוביץ', מנהל ההפקות של קרן רבינוביץ להפקות סרטים, שתקציבה עומד על 16 מיליון שקלים מכספי משלם המסים. אברמוביץ', החי על חשבונכם ומתפרנס מעצם קיומו של חופש הביטוי, קרא באוגוסט 2012 למשטרה ולמדינה לנהל מסע רדיפה נגד כל מי שהגיב לתמונה שלא מצאה חן בעיניו בפייסבוק:
חופש הביטוי אינו סובל הכל, ועל משטרת ישראל לפעול לחקירתם והעמדתם לדין של המסיתים הבוטים בהתאם לחוק נגד הסתה. למצוא אותם לא קשה – שמם ותמונתם מתנוססים בגאון לצד דבריהם.
מסע רדיפה, לא פחות ולא יותר, בגלל תמונה בפייסבוק. זאת, מפיו של אדם המנהל קרן שכל תפקידה הוא לייצר סרטים שנועדו להביע דעות מקוממות.
אז מה יכולה תלמידת תיכון, שמדינת ישראל לא מממנת את משכורתה, לעשות? שאין לה יכולת לפנות לנשיא אוניברסיטת תל-אביב? תלמידה שעומדת אל מול "הסתה" אך אף אחד לא מוכן להקשיב לה? כל שסבח יכולה לעשות הוא לפנות לשר החינוך ולהתלונן. ואת זה היא עשתה, ואף בצורה מנומסת. כעת הפכו אותה – זאת שהשתמשה בכלים הדמוקרטיים העומדים לרשותה – לתוקפן.
אז דעו לכם, ברוני חופש הביטוי רק-כשזה-מתאים-לי: אתם נתתם את הכוח לבן-ארי. זאת אשמתכם. מהרגע שהחלטתם שזה לגיטימי לסתום את הפה של עשרות אלפי אנשים בשם חופש הביטוי, סילפתם את המושגים "חופש" ו"ביטוי". החזרתם לקדמת הבמה אישים קיצוניים, שאפילו הבוחר הימני העדיף להשאיר בחוץ.
הארץ אינו עיתון כבר 30 שנה.
עכשיו הכל ברור
שכחת י'. לא מדובר בברוני חופש הביטוי. אלא בביריוני חופש הביטוי.