הר הבית: השליטה הירדנית והשתיקה הישראלית

בתחילת החודש (פברואר) עלה שר השיכון אורי אריאל להר הבית. בניגוד לאיומים הנשמעים תדיר מצד גורמים אינטרסנטיים שונים, אינתיפאדה שלישית לא פרצה. אך התגובות הערביות לאירוע לא אחרו לבוא.

אחת מהן הייתה זו של שר ההקדשים הירדני, האחראי על המקומות הקדושים בירושלים מטעם ממלכת ירדן, הדוקטור האִיל עבד אל-חפיז דאוד. הלה תקף ואמר כי העלייה של שר מממשלת ישראל לאל-אקצא מסוכנת ולא אחראית, וזאת מפני שישראל יודעת היטב כי ירדן היא בעלת האחריות על "העיר הקדושה" ("אל-מדינה אל-מֻקַדסה", הכוונה לאיזור מתחם הר הבית) ועל המקומות הקדושים שבה.

העובדה שגורם ירדני רשמי מתייחס בפומבי לבעלות על הר הבית אינה יוצאת דופן. כך למשל, בחודש ינואר 2014, לאחר מספר התפרעויות בהר הבית, קראה מפלגת 'חזית העבודה האסלאמית', הנחשבת לזרוע המדינית של 'האחים המוסלמים' בירדן, לממשלה הירדנית לעשות שימוש בזכותה החוקית ולנקוט בפעולה נגד ה"התקפות" (כינוי לעליות היהודים) על ההר, הנערכות בליווי כוחות הביטחון הישראליים.

קצרה היריעה וישנן עוד דוגמאות למכביר, אך אין טעם להציג את כולן; הנקודה ברורה – הירדנים טוענים כי הם הבעלים על ההר. האם יש אמת בטענות אלו? האמנם קיים תוקף חוקי לממלכה הירדנית על הר הבית? למי השליטה בפועל על מקום הקדוש ביותר ליהודים, זה שנמצא במרכז שטחה של מדינת ישראל?

הווקף: הזרוע הביצועית של הממלכה ההאשמית

לאחר מלחמת ששת-הימים, כעבור תקופת זמן קצרה של שליטה ישראלית בהר הבית, הועברה השליטה לידי הערבים בהחלטת ממשלה חפוזה, ביוזמתו של שר הביטחון דאז משה דיין. כיום, רבים האיסורים על יהודים במתחם הר הבית, לעומת ההיתרים. ליהודים אסור להתפלל, להשתטח, להכניס תשמישי קדושה ואף להניף דגלי ישראל בהר הבית. מי שמעז לעשות זאת מורחק מהמתחם, לעתים גם למספר חודשים וייתכן אף שייעצר. האתר פתוח וחופשי לחלוטין לכניסת מוסלמים, בעוד שליהודים ולנוצרים האתר מוגבל לכניסה לכ-3 שעות ביממה, וגם זה בכפוף להערכות משטרתיות מקדימות.

אחד הגורמים העיקריים לקיומו של מצב זה הוא הזרוע הביצועית של הממלכה ההאשמית בהר הבית, הווקף – הגוף שמוציא לפועל את המדיניות שלה וקובע עובדות בשטח בכל הנוגע לנהלים ולהתנהלות בשטח ההר. הווקף קובע באופן בלעדי את נהלי הלבוש והצנעה במקום, ואף מנהל באופן אוטונומי עבודות בנייה וחפירות בהר הבית, תוך הפרה בוטה של החוק הישראלי ופגיעה מכוונת בכל זכר לקיומה של היסטוריה יהודית במקום.

בתחילת חודש פברואר 2014, התפרסמו בסוכנות הידיעות 'קודס פרס' נתונים מטעם שר ההקדשים הירדני עבד אל-חפיז דאוד, המספקים פרופורציות על מידת המעורבות של ירדן בהר הבית. השר הודיע כי אישר השקעה של כ-532 אלף דינר (מעל 2 וחצי מיליון שקלים) בשיפוצים במסגד אל-אקצא ובכיפת הסלע, כל זאת כחלק מתכנית-אב של כ-5 שנים.

בנוסף, הודיע משרד ההקדשים על מינוי 29 אנשי ווקף נוספים, שיצטרפו ל-560 נוספים שכבר נמצאים בהר הבית, חלקם למטרת "שמירה על הכניסות לשטח אל-אקצא מפני יהודים", וחלקם למשימות מנהלתיות. כל עובדי הווקף מקבלים משכורת ישירה מהממלכה ההאשמית.

באותה הזדמנות, העיד השר דאוד כי משרדו משקיע בכל שנה כ-7 מיליון דינר ירדני (כ-35 מיליון שקלים!), לניהול גופי הווקף ואנשיו בהר הבית ולשיפוץ האזור, וכן ציין עוד 3 וחצי מיליון דולרים המושקעים מכיסו האישי של המלך עבדאללה השני. לא זאת בלבד, עוד עולה כי משרד ההקדשים הירדני גם שולט ישירות על כ-40 בתי ספר ערביים בירושלים, באמצעות זרועו הישירה, הווקף.

ירדן קובעת את הטון

בתקופה האחרונה ממלכת ירדן מהלכת אימים על מדינת ישראל בכל הנוגע להר הבית. כך למשל, באוקטובר 2013, על רקע דיונים באפשרות לקיים תפילות יהודים בהר הבית, איים שר ההקדשים הירדני כי מהלך כזה יידחה על-יד הממלכה לחלוטין, וכי מדובר ברעיון מסוכן וב"משחק באש". שר ההקדשים אף הוסיף כי כל רעיון של העברת האחריות על הר הבית מהווקף הירדני למשרד הדתות הישראלי "של הכיבוש" הוא רעיון פושע, ועושק שאין לו מקום.

כחודש לאחר מכן פורסם בתקשורת הירדנית המקומית כי הרשויות קיבלו פנייה מממשלת ישראל ובה בקשה לקיום תפילות של יהודים בהר הבית. בראיון בעיתון "אל-רד" הירדני, אמר היועץ הירדני למקומות המקודשים לאסלאם ולנצרות בירושלים, עבד אל-נאסר נסאר, כי ירדן סירבה לבקשה הישראלית, וכי האיסור על תפילת יהודים במקום יימשך.

אירוע נוסף התרחש בסוף שנת 2013, אז הציבו הרשויות הישראליות מצלמות אבטחה בשטח הר הבית על אחד ממבני מסגד אל-אקצא, למטרת פיקוח אחר אנשי הווקף ואחר עבודות הבנייה הבלתי-חוקית המתקיימות במקום בחסות הירדנים. שוב הגיבו הירדנים באופן מיידי, וכעבור מספר ימים דרש הדובר הרשמי של ממשלת ירדן את הסרת המצלמות. הלה טען כי זו פגיעה בחופש הדת במקום ובסמכויות הווקף, שהוא האחראי היחיד לביטחון המתפללים והתיירים במקום.

הדובר פירט והסביר כי ממשלת ירדן תסרב לכל ניסיון ישראלי לשנות את הסטטוס-קוו הקיים במסגרת הסכם השלום בין שתי המדינות. יתרה מכך, בעת הצבת המצלמות, זימן שר החוץ הירדני, חסין אל-מג'אלי, את השגריר הישראלי בירדן לשיחת נזיפה, ודרש ממנו להעביר מסר דחוף לממשלת ישראל שדורש את הסרתן המיידית, מתוקף זכותם של הירדנים על הר הבית. ככל הידוע לנו, כיום אכן אין מצלמות בתוך הר הבית.

שתיקה ישראלית רועמת

אפילו הדיון המתוכנן להתקיים בכנסת ישראל היום (ג', 25.2) אודות הריבונות בהר הבית, אינו מתקיים במועדו המקורי בעקבות לחץ ירדני. מספר ימים לפני הדיון שנקבע לחודש פברואר, נודע לממלכה ההאשמית על קיומו. או אז הכריז לא אחר מאשר ראש ממשלת ירדן עצמו, עבדאללה אל-נסור, כי מתוקף היותה של ישראל מחויבת לפרטי הסכם השלום עם ירדן משנת 1994, היא "אינה יכולה לברור מתוך ההסכם את הסעיפים שבהם היא מעוניינת, כולל סעיפים ברורים ומוסכמים הנוגעים לירושלים". בכך התייחס אל-נסור לסעיף בהסכם בא נקבע כי ישנה "עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי" בהר הבית. לברקע הדברים, חברי פרלמנט ירדנים קראו לממשלתם לחזור לאופציה הצבאית לשם התמודדות מול מדינת ישראל, וכן לגירוש השגריר הישראלי בירדן, והחזרת השגריר הירדני מתל-אביב.

לכל אורך התקופה נותרה המדיניות הממשלתית סביב נושא הר הבית עמומה לחלוטין. יתרה מכך, למרות שישנם משרדי ממשלה המפרסמים באתרי האינטרנט שלהם כי הם אחראים להר הבית, מתברר שאין להם כל אמירה בנוגע למתרחש ושהבוס הוא הווקף שבשליטה הירדנית. כך חשף העיתונאי ארנון סגל. מדיניות השתיקה והעלמת העין מתקיימת לכל אורך שדרת הגורמים הרשמיים במדינה, החל מהשוטר הזוטר ביותר ועד לשר לביטחון פנים ולראש-הממשלה. נראה כאילו המצב הנוכחי מתקיים מכוח אינרציה, כאשר כל הפרה של זכויות אזרח יהודי בהר הבית והעלמת עין ממעשים בלתי-חוקיים של הערבים מתורצות בתור "דאגה לשלום הציבור".

"הר הבית בידינו", הכריז מוטה גור, מפקד חטיבה 55, מיד לאחר הפריצה להר ביוני 67'. עתה, 47 שנים מאוחר יותר, הגיע הזמן שמדינת ישראל תיקח אחריות ותיצוק תוכן אמיתי למשפט זה.

הכותב הוא ראש תא 'אם תרצו' באוניברסיטה העברית בי-ם, פעיל בארגון 'זכויות אדם כחול לבן', וסטודנט למדעי המדינה ומזרח-תיכון באוניברסיטה העברית.