כיסוח דשא

כיסוח עשבי בר במטע

פעם נלחמו בעשביה הצומחת במטעים על ידי עבודה קשה של עקירת העשבים בעידור וקילטור, אחר כך ניסו להשמיד את העשבים בעזרת ריסוסים בלתי פוסקים שהרעילו את הקרקע. היום מסתפקים בכיסוח שמשאיר את העשב נמוך ומקטין את צריכת המזון והמים שלו למינימום שכמעט ואינו מזיק.

"כיסוח דשא": האסטרטגיה של צה"ל

במאה ה21  חל שינוי דרמטי באופי האיום הצבאי על ישראל. הסכמי השלום עם מצרים וירדן התבססו ועמדו במבחן במשך עשרות שנים, סוריה ועיראק הן מדינות מתפוררות ולישראל כבר לא נשקף איום של צבאות אויב. את מקומם של האיומים הישנים, שנבעו מעוצמה צבאית קונבנציונלית של מדינות, תפשו איומים מצד ארגונים איסלאמיסטים חמושים, לא-מדינתיים.

ישראל וצה"ל מבינים כי אין ביכולתם לשנות את שאיפתם של הארגונים הלא  מדינתיים (החמאס, הג'יהאד האסלאמי, החזבאללה, וכנראה גם הפתח) להילחם במדינת ישראל. אי אפשר לנצח, לכבוש, או להשמיד ארגונים כאלה  ולא ניתן גם להרתיע אותם לאורך זמן.

נוכח המצב החדש, והתפוגגות האשליות של "השלום" ו"המזרח התיכון החדש" פיתחה ישראל את האסטרטגיה המכונה בצה"ל "כיסוח דשא": ישראל לא חותרת לניצחון, לכיבוש או לסיום הסכסוך. ברור לצה"ל כי אין אפשרות להביס אידיאולוגיות קיצוניות בשדה הקרב. ישראל  "מכסחת את הדשא" של יכולת אויביה ומשיגה הרתעה זמנית כדי  להאריך את משך ההפוגות בין סבבי האלימות. ככל שימשכו תקופות ההפוגה, כך יקטן המחיר שתשלם ישראל על הסכסוך ותמשיך בעלייה ובהתעצמות.

האסטרטגיה של "כיסוח הדשא", הביאה לפיתוח טכנולוגיות לירוט רקטות, להשקעות במיגון אוכלוסיות אזרחיות, לאמירה "איפוק הוא כוח", לתכנון מבצעים עם מינימום אבדות וזהירות מרבית מפגיעה באוכלוסייה אזרחית של האויב.

במאה ה-21 התחוללו ארבעה מלחמות קצרות של "כיסוח דשא": "חומת מגן" ב2002, מלחמת לבנון השנייה ב-2006, עופרת יצוקה בסוף 2008 ועמוד ענן ב-2010 .

אשליות

הניסיונות האמריקניים לנצח את הוייטקונג במלחמה גדולה, ולחסל את הטרור על ידי כיבוש עיראק ואפגניסטן והפיכתן למדינות דמוקרטיות, הסתיימו במפלות יקרות ומבישות.

הנחתו האופטימית של פרנסיס פוקויאמה שנפילתם של ברית המועצות והקומוניזם מהווה את "קץ ההיסטוריה" ואת ניצחונה "הסופי" של הדמוקרטיה הליברלית התגלתה כאשליה.

גם הניסיון הישראלי במלחמת לבנון הראשונה (1982-1985) לכבוש את בירות, לחסל את הטרור, לסלק את סוריה, להביא לשלטון הפלנגות המרוניות בלבנון, ולכרות הסכם שלום עם הנשיא המרוני בשיר ג'ומייל הסתיים בכישלון. מראשית המלחמה ב-1982 ועד יציאת צה"ל בשנת 2000 נפלו בלבנון  1216 חילי צה"ל, הטרור מלבנון לא פסק, והסכם השלום עם לבנון לא התקיים.

מאז שנת 2000 יצא צה"ל מלבנון, מריכוזי האוכלוסייה ביהודה ושומרון (שטחי A ) וגם מרצועת עזה והוא מתמודד עם הטרור באזורים אלה בעזרת  "כיסוחי דשא", מפעם לפעם.

וכמו שצה"ל עבר ל"כיסוח דשא" ונטש את האשליה שניתן על ידי ניצחון צבאי גדול לחסל את הטרור  "אחת ולתמיד", כך גם המדינאים צריכים להשתחרר מ"האשליה המשיחית" שניתן לסיים את הסכסוך, העוינות והטרור "אחת ולתמיד", על ידי ויתורים טריטוריאליים והסכם שלום על מדשאת הבית הלבן.

לקריאה נוספת מומלץ לעיין במחקר 'כיסוח הדשא – האסטרטגיה של ישראל להתמודדות עם סכסוכים מתמשכים בלתי פתירים', מרכז בס"א למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן, 2013 .